הילדים שלי לא ראו דיסני
שני ז'אנרים קולנועיים מעולם לא חיבבתי – אנימציה ומדע בדיוני. זו כנראה הסיבה העיקרית לכך שהילדים שלי שאלו אותי לא מזמן האם הם באמת לא היו בסרט של דיסני, כי הם לא זוכרים שראו סרט כזה. ואכן – הם באמת לא היו מעולם בסרט של דיסני, כיוון שרק המחשבה שעליי לשבת שעה וחצי בקולנוע ולהפציץ את מוחי ההיפר־אקטיבי בדמויות קרטון של נסיכות צייתניות וצייצניות גרמה לי להתגרד מתחת לעור. תוסיפו לכך את העובדה שאני חלק משושלת נשים נחושות שקבעו סדר יום (גם אם זה היה הסדר שבו מגישים את מנות הקובה לשולחן), בעוד הגברים הינהנו בהסכמה ואמרו "חאק אוייאכי" – הצדק איתך (כי ככה זה אצל העיראקיות, הן לובשות את הפיז'מה בבית), ותבינו מדוע אין שמחה ממני על מחאת השחקניות ההוליוודיות נגד נסיכות דיסני המעצבנות והמאנפפות. כי בעידן שבו נשים סוף־סוף מטלטלות את התודעה הקולקטיבית ומנקות את אורוות הזיכרון וההיסטוריה, יוצאות לרחובות כדי להגיד לנשיא ארצות־הברית בדיוק מה הן חושבות עליו ומצליחות להעיף מהוליווד גברים כוחניים ומעוותים בכל צבע ולחסל להם את הקריירה, יש לנו את כל הסיבות שבעולם לעצור את המכבש השוביניסטי של דיסני ולסלול כביש חדש אל התודעה, נטול תפיסות שמקטינות, מקבעות ומצמצמות נשים. כי מה שמתחיל על המסך הדו־ממדי באישה תלותית שמחכה לגבר שיציל אותה, או בדמות שלא מעיפה סטירה לגבר (גם אם מצויר) שמעז לעשות שימוש בגופה בעודה ישנה, יתקבע בעולם האמיתי כנורמה פוגענית וחשוכה. ואת הקונבנציות הללו צריך עכשיו לשנות, כדי לגדל ילדות וילדים לתוך תפיסת עולם שוויונית ושווה. אולי לכן כשאמרתי לבת שלי לפני כמה שנים שהיא תצטרך בעל עשיר כדי לממן את שיעורי הבס ושעות האולפן שהיא צורכת, היא הסתכלה עליי במבט מצמית ואמרה: "אמא, אני אהיה הבעל העשיר".
אגב, בעניין של המדע הבדיוני פחות הלך לי. הילדים שלי מכורים לסטאר וורס.
