צחוק בצד

בפתיחה של "קיסריה אקספרס" רואה החשבון של אסף אטדגי ממליץ לו לשפר את תזרים המזומנים – מדובר במנהל של עומר אדם, כן? - באמצעות כניסה לסצנת הסטנד־אפ. "אתה לוקח לך קטורזה כזה, אתה לוקח אותו עם גט טקסי, עוצר ב־AM:PM, קונה מים מינרלים, זה כל ההוצאות, אח שלי. מאה אחוז מחזור, מאה אחוז רווח".

הקטע הזה אמנם פארודי ומוקצן, אבל הוא גם מסגיר את הרושם שמותירה "קיסריה אקספרס": היא לא מתעניינת בפריחה המחודשת של סצנת הסטנד־אפ בישראל, אלא רוכבת עליה. להבדיל מיצירות על קומיקאים (כמו "חיים שלי", "צומת מילר" ו"לצבי יש בעיה"), או כאלה שמשקפות את הדור החדש של ההומור בארץ (למשל "טלוויזיה מהעתיד" והתוכנית של תום יער), הסדרה הזו עוסקת בסטנד־אפ בדיוק כמו שאטדגי מאמץ אותו: כי זה נשמע משתלם.

בכך "קיסריה אקספרס" קצת מזכירה את "האקדמיה לצחוק" מ־2004. אז, בחסות ההיסטריה סביב "כוכב נולד", נוצרה בהלה לאיתור כישרונות טריים ורעננים בתחומים שאינם בהכרח שירה. סטנד־אפ תמיד היה חזק פה, וככה בא לעולם ריאליטי שכולו מוקדש למצחיקניות ולמצחיקנים. ולמרות שיצאו משם כמה קריירות מכובדות (אבי נוסבאום, הדר לוי ויאיר אורבך), התוכנית מזוהה בעיקר עם הזוכה שלא המריא - צחי אירני.

וכאן ישנה סגירת מעגל: למקום השני ב"האקדמיה לצחוק" הגיע הצמד יוסי וטירן. יוסי הוא יוסי גבני, אחד משלושת חברי "בערך" (לצד עומר בורשטיין וגיורא זינגר), ההרכב שאטדגי החליט ברוב טובו לפאר ולרומם עד לכיבוש האמפי המיתולוגי. כולם משתתפים בסדרה בתפקיד עצמם, אבל הסיטואציות פיקטיביות.

השילוב בין מציאות לבדיון אמור להניב "פורמט ייחודי", אלא שפרק הבכורה מעלה את השאלה האם לפני שמכריזים על "פורמט ייחודי" אולי כדאי לוודא שיש פורמט. כי כקומדיה, "קיסריה אקספרס" מתקשה לעמוד בתנאי הראשון ולפעמים היחיד: להצחיק. וכשסדרה מגוללת סיפור על בדרנים שחולמים להפוך למדינה את הבטן, מחסור בפאנצ'ים מוצלחים עלול להוות בעיה.

כמו כן, השימוש בפרסונות אמיתיות לא מעניק את הערך המוסף המתבקש: חבורת "בערך" לא ממש מגרדת את הסקרנות הציבורית כמו אדיר מילר או קובי מימון, ואילו השואו־אוף המתאמץ בנוסח אטדגי ("תן לי קוף, אני אביא אותו לקיסריה") היה להיט אי־שם בימי "הפמליה". העובדה שממילא עסקינן ב"מסע" מדומיין ומלאכותי מקהה גם את מעט העוקץ הפוטנציאלי: אם הגיבורים לא אטרקטיביים והכל מתוסרט עד העצם, למה שיהיה לנו אכפת?