בעקבות הרצח המזוויע של שתי נשים בשבוע שעבר על ידי בני זוגן, הקורבנות ה־19 וה־20 של רצח נשים בישראל השנה, אירגנה בסוף השבוע שעבר קבוצה של נשים משפיעות מחאה ארצית נוכח “שעת החירום”, וקראה לחברה הישראלית להתעורר משנתה העמוקה. הקריאה להפגין ולמחות נגד רצח נשים ונגד אוזלת ידן של רשויות החוק נכונה ומוצדקות מאין כמוה. אבל משהו לא נתן לי מנוחה - למה המחאה התעוררה רק לאחר שנרצחו שתי נשים יהודיות תוך זמן קצר?

משנת 2011 עד כתיבת שורות אלה נרצחו בישראל 148 נשים - כ־41% מהן ערביות. האם אתם יודעים שנשים ערביות נרצחות יותר מכל קבוצה אחרת בישראל ולמעלה מכפול מחלקן באוכלוסייה? הגיע הזמן להגן גם על זכותן של נשים ערביות לחיות, ולא להסתפק בלהוסיף את תמונות הנרצחות ביניהן כאשר מונים את מספר הנרצחות השנתי.

חשוב להבהיר שלרוב נשים נרצחות כי הן נשים - לא כי הן ערביות או יהודיות. הן נרצחות בגלל מבנים חברתיים מעוותים המתירים את דמה של האישה, הן נרצחות בידי גברים אלימים שחונכו שהאישה היא רכושם הפרטי, הן נרצחות בגלל אוזלת ידה של המדינה וזרועותיה הקצרות מאוד בטיפול ומניעת הרצח הבא, הן נרצחות בגלל שהן שקופות בעיני מקבלי ההחלטות והרשויות.

ובכל זאת, הסטטיסטיקות מצביעות על סבירות גבוהה שהקורבן הבא של גל רצח הנשים תהיה אישה ערבייה. מתחילת השנה נרצחו עשר נשים ערביות. לכל אישה כזו יש שם, משפחה וילדים, אבל הידיעות על מותן נדחקות לעמודים האחרונים בעיתונים, וילדיהן לא מעניינים אף אחד, למעט הפעילות המסורות בארגוני הנשים בחברה הערבית. פעילות הזועקות את זעקתן של הקורבנות והנפגעות, ולא מתייאשות למרות שלעיתים קרובות מלחמתן נראית אבודה. במגזר הערבי מתקיימת פעילוּת ענפה להעלאת המודעות למכת האלימות נגד נשים והמאבק בה. אחרי כל רצח נשים יוצאות להפגין ולמחות, ופועלות מול גורמי האכיפה כדי להניע אותם לפעולה, אך המציאות האדישה טופחת על פניהן כל פעם מחדש.

בשנתיים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר הנרצחות הערביות: 70% ממקרי הרצח לא מפוענחים. לעומתם, כמעט את כל מקרי הרצח של נשים יהודיות המשטרה מצליחה לפענח. דו”ח מבקר המדינה האחרון ביקר בחריפות את אוזלת ידה של המשטרה בפענוח מקרי הפשיעה והרצח הגואים בחברה הערבית, לרבות רצח נשים. המבקר לא קיבל את טענות המשטרה על אי־שיתוף פעולה של הסביבה. נרצחות רבות התלוננו על איומים או אלימות טרם הירצחן, אך המשטרה מסרבת לחשוף את הנתונים. האם יש לה מה להסתיר?

ובכל זאת, יש מה לעשות. רצח נשים אינו גזרה משמיים אלא מעשה אדם. לכן, דרושה תוכנית חירום לאומית למאבק באלימות וברצח נשים, ובמיוחד בחברה הערבית. הגיע הזמן שהממשלה ומשרדיה ייקחו אחריות, כי שבענו מדיבורים ומוועדות שמסקנותיהן נזרקות לפח.

כדי שהממשלה תתעשת ותכריז על תוכנית פעולה, יש לזכור שהמאבק הוא של כולנו - נשים וגברים, ערביות ויהודיות - ואפשר להצליח רק בשילוב ידיים. המחאה נגד רציחתה של אישה ערבייה חייבת להישמע לא רק בכיכרות בנצרת ובאום אל־פאחם אלא גם בכיכר דיזנגוף בתל־אביב. √

מייסם ג’לג’ולי, יו”ר נעמ”ת במרחב המשולש הדרומי ופעילה למען מעמד וזכויות האישה בחברה הערבית ובישראל