כשגלי עטרי הגיעה לפנימיית הדסים עדיין קראו לה אביגיל. ילדה קצוצת שיער, בקושי בת עשר, עם עיניים גדולות. שש שנים מחייה עברו בין כותלי הכפר. "אמא שלי התאלמנה בגיל מאוד צעיר — 38. הייתי אז ילדונת בת ארבע וחצי", היא מספרת. "כדי לפרנס אותנו אמא נאלצה לעבוד מבוקר עד ערב. לא היו לה הרבה אפשרויות והיא בחרה באופציה הכי טובה לילדות שלה, לשלוח אותן לפנימייה. זכינו — אחותי שוש ואני — להתחנך בפנימיית הדסים שנחשבה באותם ימים לפנימייה של ילדי עשירים והרווחנו מכך".
איך נקלטתן שם?
"ההבדל בינינו לבין ילדי העשירים יצר פער גדול מאוד כלכלית, אבל החיים בפנימייה חישלו אותי ואת אחותי לקראת החיים האמיתיים".
חשבת פעם לשלוח את בתך לי ללמוד בפנימייה?
"הבת שלי בוגרת תיכון חדש בתל־אביב, היא גדלה בתקופה אחרת, במבנה משפחתי שונה", מחייכת עטרי. "לא קל לילדה לגדול מחוץ לבית בו גדלה עד כיתה ד', ולפגוש את אמא שלה רק אחת לשלושה שבועות, בסוף שבוע. לא כל ילד חייב לעבור את זה, אבל כשאין לך ברירה, פנימייה איכותית היא פתרון מצוין. אתה חווה משברים לצד חוויות נעימות ולומד לצמוח איתם, להתחשל ולהתפתח. התחברנו שם לטבע ונפגשנו עם אוכל חדש, שונה מהקובנה של שבת והמרק חווייג' שאכלנו בבית אמא. נחמד היה לגלות שיש דבר כזה שנקרא צלי ופתיתים בערב שבת".
לא רק גלי עטרי מצאה בפנימייה פתח הצלה ומקור לחיים חדשים. יש רשימה ארוכה של ילדים ובני נוער שהתחנכו בפנימיות והפכו למובילים בחברה הישראלית: פוליטיקאים, אנשי צבא בכירים ואמנים. הרשימה ארוכה: ח"כ שלי יחימוביץ', הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שאול מופז, עדן הראל, צמד הזמרים גיא ויהל, צופית גרנט, שמואל וילוז'ני ושלמה גרוניך. החודש התקיים בפנימיית הדסים מפגש נוסטלגי שבו נכחו רבים מבוגרי כפרי הנוער בישראל. הערב הזה נערך גם כדי להכריז על הקמת ארגון התנדבותי חדש של בוגרי הפנימיות שיפעל למען הקהילה. מאחורי היוזמה עומדת יו"ר ויצו העולמית, פרופ' רבקה לזובסקי. "חייבים להמשיך את מה שהתחלנו כאן", הם אומרים.
שאול מופז, 70, שעלה לישראל מאירן עם משפחתו בגיל 9, הגיע לבית הספר החקלאי של ויצו בנהלל בגיל 13. "משפחתי עלתה לארץ מטהרן ב־1957, היישר לאילת", הוא מספר. "הקליטה באילת של שנות החמישים הייתה קשה והמצב הכלכלי בבית היה בהתאם. אבי ראה בחינוך את הנושא המרכזי לעתידנו, בדגש על להיות ישראלי, כך שהשילוב בין החקלאות, העמק והפנימייה בנהלל היה מענה טוב לכך".
מה בעיקר ספגת שם?
"החוויה האמיתית בפנימייה הייתה השילוב בין לימודים ועבודה חקלאית — לקום בבוקר בחורף הנהללי בחמש לפנות בוקר לחליבה ברפת, ובשעה שמונה להתחיל יום לימודים. זה היה אתגר. מגיל צעיר למדנו מהי משמעותה של אחריות, מהי חברות אמיתית ואיך מתגברים על קשיים. הריחוק הגיאוגרפי מהבית היה קשה במיוחד. המשמעות הייתה להגיע הביתה פעם בשלושה חודשים, אבל זה גם מה שלימד אותי להתגבר על קשיים ולהתחשל".
עם השנים דבקו בפנימיות לא מעט סטיגמות שליליות. מה הסיבה לכך?
"אני לא מומחה לסטיגמות, אבל אני יודע לומר בוודאות שבנהלל עוצבתי כישראלי, וזה המון בעיניי. זה בית ספר לחיים אחרי בית הוריי".
במקום החיבוק של ההורים
לח"כ שלי יחימוביץ' יש זיכרונות טובים מהחיים בכפר הנוער הדסים. "הגעתי להדסים בכיתה י', אחרי שבסוף כיתה ט' העיפו אותי מבית הספר התיכון ברעננה, בגלל שפרצתי לבית הספר ותליתי כרזות מחאה נגד המנהל", היא מספרת. "ככלל, הדסים הייתה מקום מחבק וכיפי. היה שם כמובן מגוון של מדריכים ומורים, רבים מהם עם הרבה חסד, אהבה ותפיסה חינוכית עמוקה. הפנימייה וחברת הילדים נתנו לי כלים טובים ובסיס להתמודד עם החיים בהמשך. למרות שאז הגיעו לפנימייה גם ילדים מבתים יציבים ולא תמיד על רקע בעיות, ילד שמגיע לפנימייה הוא ילד במשבר, שלא לומר בסיכון. לכן, השקעה עודפת, כספית וחינוכית, בפנימיות הכרחית ונחוצה".
גילה אלמגור לא תשכח לעולם את היום בו הגיעה בפעם הראשונה לפנימיית הדסים. היא הייתה אז ילדה יתומה מאב שנהרג לפני לידתה, בת לאם רצוצה נפשית, והכפר ההוא היה בשבילה הבית האמיתי, קרש ההצלה. "הגעתי להדסים נערה בת 14, עם צמה ארוכה, שהנסיבות בבית המסובך והמורכב שבו גדלתי הובילו אותי לשם מחוסר ברירה", היא מספרת. "רוב הילדים שהיו איתי בקבוצה בפנימייה היו ניצולי שואה. פתאום כל החיים שלי קיבלו פרופורציות חדשות. אמרתי לעצמי, איך העזתי לחשוב שלי קשה בעולם הזה, הרי להם היה קשה פי כמה. הם עברו מסכת ייסורים גדולה בהרבה. השנה וחצי שלי בהדסים היו 18 החודשים הכי משמעותיים בחיי. הפנימייה הייתה עבורי בית לכל דבר, תיקון לחיים הקודמים".
ומה ספגת בהדסים?
"נחשפתי לחיים אחרים, לעולם אחר. שם גיליתי מה זאת חברות אמת, מה זו אהבה לאדמה ומהי מחויבות לסביבה. אני מאמינה שילד לא הולך מרצונו לפנימייה, רק אם שולחים אותו אליה. ילד צריך את החיבוק של ההורים ואת המילים החמות, אבל מה לעשות שלא בכל משפחה זה קיים. אני יודעת שלימים דבקה בפנימיות גם תדמית שלילית, אבל בעיניי זו הכללה לא הוגנת. תלוי באיזו פנימייה מדובר ומי המחנכים שלה. בהדסים הדלת של המחנכים הייתה תמיד פתוחה בפני כל ילד, בכל שעה משעות היום והלילה. אם חלמנו חלום מבעית, רצנו לחדר של המחנך או המדריך כדי לקבל חיבוק או לדבר איתם. אבל היו גם פנימיות שאצלם הדברים היו שונים. במקרה שלי, זכיתי בגדול".
אפשרות ההצלה היחידה
הילדה סופיה אלישיב, לימים אשת התקשורת והשחקנית צופית גרנט, התחנכה בפנימיות מקווה ישראל, עיינות והדסים. כשהגיעה לשם, הייתה בת 10 וחצי. "נשלחתי לפנימייה בגלל גירושי הוריי, ילדות מלווה בבדידות גדולה והתעללות מינית", היא אומרת. "חייתי חיים כל כך מורכבים, כך שלכולם היה נראה אז שהפתרון הוא שאהיה בפנימייה. הרבה ילדים היו מגיעים אז לפנימיות ממשפחות הרוסות".
מה צריך לשפר כיום בפנימיות?
"הייתי משקיעה במורים ובמדריכים הכי טובים. ילדים בפנימיות נפרדים מהמשפחה שלהם ובונים משפחה חדשה. חשוב להשקיע בקטע החברתי והערכי — זה העתיד".
המשפחה של מנחת הטלוויזיה עדן הראל, אמא לשישה, היא היום סמל למשפחתיות יציבה, אבל הזיכרונות של הראל מילדותה שונים. "הגעתי לפנימיית הדסים בגיל 11", היא מספרת. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שלוש, ואמא שלי לא הצליחה לפרנס אותנו. התדמית הבעייתית של 'הפנימיסטים' הייתה קיימת מאז ומתמיד. הרגשת קצת כמו סוג של ילד דפוק, כאחד שפחות רצו אותו. בפן החברתי יש לזה גם המון יתרונות. אמא שלי התרוצצה מעבודה לעבודה עד עשר בלילה כדי לפרנס אותנו, ובפנימייה דאגו לנו.
"עד שהגעתי לפנימייה לא ידעתי בכלל מה זה חוגים. מי שבא לעבוד בפנימייה הם אנשים חמים, מלאי תשומת לב, שהגיעו לשם מתוך שליחות ולא סתם כדי להתפרנס. אישית, אני לא דוגלת בלשלוח ילדים לפנימיות למרות הזיכרונות היפים שלי. כשאתה בא מבית מתפקד וטוב שההורים בו חיים בהרמוניה, אין צורך בכך. ילדים צריכים לגדול עם הוריהם בבית".
גם הצמד גיא ויהל (גיא מנטש ויהל דורון) הם בוגרי הדסים. יהל הגיע לשם בגיל 12. "אחי הבכור יהונתן הגיע לפנימייה בעקבות דברים שאמר אביב גפן במופע בפסטיבל ערד 1994", הוא מספר. "זאת הייתה תקופה לא פשוטה בבית, ואביב אמר שמי שלא טוב לו בבית שיילך לפנימיות ולכפרי נוער. זה מה שאחי עשה. אני הגעתי כמה שנים אחריו".
איך הגיבו המשפחה והחברים שלך להחלטה הזאת?
"לא התעסקתי בזה בזמנו. אחי הגדול היה שם וזה נראה לי מקום מופלא והכי שפוי לחיות בו. מי שלא מכיר פנימיות וילדי פנימיות אולי נרתע ומדמיין איזה בית יתומים חשוך, אבל אנשים שמכירים ונחשפים לזה רואים את היופי והעוצמות שיש במקומות האלה. אתה עם החברים שלך כל היום והלילה, שזה עומק אחר של חברות. הפנימייה מטפחת מאוד את הכישרונות והרצונות של כל תלמיד. לנו היה איש מופלא בשם צביקה לוי — איש חינוך גאוני שרק היום אני מבין עד כמה — שאיפשר לנו לעוף עם הרצונות והחלומות שלנו".
גיא מנטש, שותפו המוזיקלי וחבר הנפש שלו, מסכים לכל מילה. "בפנימייה מצאתי מפלט מחבק במוזיקה, וגם זכיתי להכיר את האהבה הראשונה שלי", הוא אומר. "היתרון הכי גדול הוא שהפנימייה בה חונכתי הייתה בשבילי בית חם" .
ויצו מפעילה כיום יותר מ־800 מוסדות ושירותים ברחבי הארץ בתחומי החינוך והרווחה, בהם רשת כפרי נוער ובתי ספר מקצועיים בהם מתחנכים יותר מ־5,500 בני נוער, חלקם חיים בפנימיות ומגיעים ממשפחות בסיכון ובמצוקה. "אלפי בני נוער, מכל שכבות האוכלוסייה, מתחנכים וגדלים בכפרי הנוער והפנימיות של ויצו — הם חיים יחד, לומדים על עצמם ועל החלומות שלהם, ומקבלים את כל הכלים להצליח בלימודים ולהתפתח בכל כיוון שהם רק רוצים", אומרת פרופ' לזובסקי, יו"ר ויצו העולמית. "אלפי בוגרינו, כדוגמת הבוגרים המופלאים בכתבה הזאת, מובילים כיום בכל תחומי החיים ומהווים עוצמה חברתית שבכוחה לשנות, לתרום ולפעול לשיפור החברה. לכן הקמנו עכשיו בוויצו ארגון בוגרים, שמטרתו לתרום לקהילה. אני קוראת לכל עשרות אלפי הבוגרים שלנו להצטרף לארגון".
