"ההרגשה היא כאילו מצמידים לך אקדח לרקה"
כשמגי טביבי נכנסה לבית "האח הגדול", היא לא יכלה לדמיין את הסערה המטורפת שתתחולל סביבה. אחרי שבמהלך העונה נפרדה מבן הזוג שחיכה לה בחוץ והתאהבה בזוכה, ישראל אוגלבו, הספורטאית והסטודנטית המצטיינת שגדלה בלי אבא, ספגה קללות ואיומים, כשאפילו אמה מתביישת בה, ולבסוף נאלצה לוותר גם על האהבה. ראיון פוסט־טראומה
לפני כמה זמן קיבלתי טלפון מהפקת "האח הגדול" שניסתה לשכנע אותי להיכנס לבית. צחקתי בקול ואמרתי, "לא תודה". עכשיו קחו מישהי שאין לה מושג בתקשורת, אל תגלו לה שחצי מדינה תאהב אותה אבל החצי השני ישנא אותה בעוצמות שאינן מוכרות לאדם הסביר, והנה לכם מגי טביבי ‑ יפהפייה בת 23 שהגיעה לבית "האח הגדול" עם מוטיבציה להביא את המיליון וחזרה מרוסקת, כשהיא מסרבת לצאת בשעות הערב מביתה במשך שבועות ארוכים, מקבלת איומים על חייה ונאבקת לא לצלול לתהומות.
"חוויתי טלטלה רגשית מאוד גדולה עם היציאה מבית 'האח הגדול'", מודה טביבי (המיוצגת בסוכנות של אלינור שחר), בראיון ראשון מאז הודחה ב־1 ביולי, חודשיים לאחר כניסתה. "ממצב של אנונימית מוחלטת את נעשית הכי מפורסמת במדינה ואת לא יודעת להתמודד. את לא יכולה להסתובב בלי שייגשו אלייך, ידברו, יצעקו, ירצו לגעת בך".
מה כל כך נורא בזה?
"אנשים לוקחים את זה למקומות קיצוניים. קראו לי בשמות גנאי, קיללו אותי, כתבו עליי דברים מעליבים, הציעו לי הצעות מגונות. קיבלתי איומי רצח שהגיעו לתלונה במשטרה, אמא שלי הייתה מקבלת תמונות של קברים עם תאריך הפטירה שלי, אנשים התקשרו ממספרים חסויים ואיימו עליי. חייתי בפחד. בהתחלה לקחתי את זה מאוד קשה - בכיתי, לא יצאתי מהבית חודשיים. גם היום אני שוקלת מילים, חושבת על כל דבר שיוצא לי מהפה כדי לא לתת סיבה לאנשים לדבר עליי".
טביבי הרעישה את עולמם של צופי "האח הגדול" כשהתחילה זוגיות עם ישראל אוגלבו, מי שלקח את המיליון (לפני מיסים), בעוד בן הזוג שלה רואה את הכל בלייב. הרוחות סערו, כינויים הודבקו, אך באופן מפתיע טביבי טוענת כי הייתה חוזרת על הכל מהתחלה. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהלב שלי התחיל לדגדג", היא מתרגשת. "לאורך כל הדרך חשבתי על מי שנמצא בצד השני, אבל לא רציתי לחיות בהכחשה".
עד כמה באמת חשבת על בן הזוג שלך, כשניהלת רומן מול כל עם ישראל?
"כל חיי כיוונתי מערכות יחסים לפי הראש, לא נתתי ללב לבצבץ החוצה כדי שלא ישבש לי חשיבה רציונלית, שאני לא אפגע מגברים. בגלל שפעם ראשונה הלב דיבר בצורה משמעותית, הותרתי את ההיגיון בצד. לפני שנכנסתי לאח הייתה לי מערכת יחסים של חצי שנה, ואמרתי לניקיטה (טיומקין, החבר לשעבר, ג.ק): 'אני יודעת איך אני נכנסת ולא יודעת איך אני יוצאת'. הוא לא התחבר לעולם הזה. הסברתי לו שכנראה אהיה יותר קרובה לגברים מנשים, כי יותר נוח לי בחברתם, והוא אמר שהוא סומך עליי".
הפרת את האמון שהוא נתן בך.
"נכון, אבל לא יכולתי לצפות את זה. היה לי קליק ראשוני מאוד גדול עם ישראל, ועד לנקודה שקיבלתי מסר מבחוץ שניקיטה לא רוצה קשר איתי, לא עשיתי שום צעד מהותי עם ישראל. שמרתי על חברות נפש".
אז איך קרה המפץ הגדול?
"רמת החיבור שהייתה לי עם ישראל לא הייתה באף אחת ממערכות היחסים הקודמות שלי. בנוסף, הבית נותן חוסר פרופורציות, כל דבר מועצם שם פי מיליון. מי שלא חווה 24 שעות שלמות במקום הזה לא יבין, כל יום מרגיש כמו שבוע, לזמן יש משמעות אחרת".
האמנת שאת וישראל תצליחו להיות זוג גם מחוץ למציאות הווירטואלית?
"האמנתי שזה ימשיך אחרי שישראל ייצא מבית 'האח'. חיכיתי לו, עשיתי עבודה בחוץ כדי להרים אותו, כי הוא הכי ראוי מכל הדיירים. כשהוא יצא החוצה הרגשתי כאילו שאני יוצאת בפעם השנייה, ושנינו חווינו טלטלה מאוד גדולה. פתאום כולם נכנסים לנו לנשמה, מתעסקים לנו בתחתונים, מציקים למה אנחנו לא מעלים סטורי ביחד, ההרגשה היא כאילו מצמידים לך אקדח לרקה. לא יכולנו לנהל זוגיות. החלטנו להיות חברים מאוד טובים, אבל ברמת הזוגיות צריך קודם כל להתאפס".
ושוב חזרנו לשכל ולא ללב.
"במצבים כאלה השכל מתחיל לעבוד. ציפיתי שהפרידה מישראל תשבור אותי, אבל כמה שזה כואב הבנתי שהזמן זה המבחן הכי טוב. זה צעד לא שפוי לשמור על חברות שפויה במצב הזה, אבל אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני כבני אדם. זאת חצי נחמה".
מתה מבפנים
כל אחת שהייתה חווה טלטלות נפשיות כמו טביבי הייתה ממהרת להתנחם בחיק משפחתה, אלא שגם שם היא קיבלה כתף קרה. במקום שתיעלם בתוך חיבוק אימהי עמוק היא נעלמה לתוך עצמה, עם טלפון דומם בלי אף חבר שמתעניין מה קורה איתה ביום שאחרי ועם אמא שמתביישת בה, לדבריה. "מאז שיצאתי מהבית אני מנסה לשקם את היחסים עם המשפחה, כי אמא שלי ראתה אותי בטלוויזיה והתביישה במי שאני", מספרת טביבי בעיניים עצובות. "היא אמרה לאנשים, 'זאת לא הבת שלי', ובלילה שחזרתי הביתה אחרי ההדחה היא הסתכלה עליי כמו על מצורעת".
מה לדעתך היה לה הכי קשה?
"אמא שלי ראתה אותי מאה אחוז מגי עם ההתפרצויות, העצבים, הכעס. את בתוך בית סגור, שכל יום מרגיש כמו שבוע, אין לאן לברוח, את לא יכולה למצוא את הפינה השקטה שלך, וכל התחושות שלך מתפוצצות החוצה. קילפתי את השכבות שהצמחתי ולא ידעתי שזה יגיע לכאלה עוצמות. מול אמא שלי הייתי מגי אחרת, חזקה, זאת שמחזיקה את הבית. חייתי בתוך דמות שסיפקה משענת לאמא והייתה הכתף שעליה היא נתמכת, אסור היה לי להתפורר ולהישבר. יש בי המון רגשות אשמה שהמשפחה נאלצה להתמודד עם דברים בגללי".
קטנטונת, צנומה, עיניים בגוון כחול עמוק, מגי טביבי נושאת על כתפיה את כובד משקלו של סיפור משפחתי מפורק. כשהייתה בת שש התגרשו הוריה ומאותו רגע ניכסה לעצמה את תפקיד ההורה האחראי עבור אמה ואחיה, שצעיר ממנה בשלוש שנים. היא החלה לסבול מנדודי שינה, חוסר תיאבון ומצב רוח שהידרדר במהירות. "חוויתי תקופות של דיכאון לפני שנכנסתי ל'אח', הייתי מתהלכת כרגיל, אבל כמו מתה מבפנים", היא חושפת באומץ. "פחדתי לישון בלילה כי לא האמנתי שאקום בבוקר, לא יכולתי לנהוג לבד והיו מסיעים אותי ממקום למקום. פחדתי שתוך כדי נהיגה יקרה משהו רע בגלל שאני מרגישה לא אני".
מתי זה קרה?
"בתקופות שונות, מגיל 15 עד 17 ואחר כך בשנת הלימודים הראשונה. אני זוכרת תקופות שהייתי מתכוננת לתחרות שחייה בנבחרת כשאני מרוסקת מבפנים ולא משדרת כלום כלפי חוץ. בשנה הראשונה שלי לתואר לא היה לי חשק לכלום וסיימתי בחינות בציונים הכי גבוהים, כשכל מה שרציתי זה לישון, אבל לא ישנתי טוב. לא יצאתי לשום מקום, הבית היה המבצר שלי. נתנו לי טיפול הומאופתי שלא ממש עזר לי, ועכשיו אני מפחדת שזה יחזור בגלל התקופה הלחוצה שעוברת עליי. אני מתמקדת בדברים שעושים לי טוב. מתאמנת כל יום, כותבת המון על התקופה ומרבה לבלות בים כדי לנקות את הראש. אני מתפתחת בעולם ההנחיה והמשחק, עובדת על ליין תכשיטים משלי, אני מנצלת הזדמנויות ומגשימה חלומות מגירה".
את חושבת לפעמים ליצור קשר עם אבא שלך? אולי לסגור איתו מעגל?
"הטלפון הראשון שלו אליי היה כשהייתי בת 18 ועד היום לא פגשתי אותו. הייתי בבסיס כשהטלפון צילצל והקול בצד השני אמר, 'היי מגי, זה אבא'. ניתקתי את הטלפון מההלם. יותר מאוחר החזרתי לו טלפון ואמרתי לו שלא יתקשר. אני לא יודעת מה זה אבא, הוא הפך להיות מת מבחינתי, סליחה שאני אומרת את זה, וכשהוא אמר, 'היי מגי זה אבא', הוצפתי ברגע אחד. כל סקאלת הרגשות הציפה אותי, כל רגשות השנאה, הכעס, השאלות, התהייה - הגיעו בעוצמה שורפת מבפנים. אני לא מעוניינת לפגוש אותו. הוא מנסה, מתקשר מדי פעם, אבל אני לא יודעת כמה אני בשלה מבחינה רגשית למפגש הזה, במיוחד עכשיו כשאני חווה חוסר יציבות".
חיי בדידות
בגיל שש אמה שלחה אותה ללמוד שחייה וטביבי לא הפסיקה לשחות, כל הדרך לנבחרת ישראל עד גיל 17, כשהיא צוברת גביעים ומדליות. "חייתי חיי בדידות גדולים כנערה מתבגרת, ולא יכולתי להתפרק כי החזקתי את אמא מבחינה רגשית בגיל שבעצמי חיפשתי את הזהות שלי. בשום תקופת חיים לא הייתי מוקפת חברות, היו סופי שבוע שהייתי בבית כי לא היה לי עם מי לצאת. התמכרתי לספורט, בהתחלה שחייה ואחר כך נבחרת ישראל באתלטיקה, כי זו הייתה הבריחה שלי. היום התחיל בארבע וחצי בבוקר, אחר כך לימודים, שיעורים, ומחמש עד שמונה בערב עוד אימון. חוזרת לשיעורים, עבודות והולכת לישון ב־12 בלילה. לא הייתי עם חברות שיוצאות לקניון ומדברות על המסיבה הבאה, שיעמם אותי השיח הזה. נושלתי ממעגלי חברים מהיסודי עד הצבא, וגם שם אכלתי כאפות מבנות. היום הבדידות מועצמת פי עשרים".
לצבא התגייסה על תקן ספורטאי מצטיין, אבל חודש וחצי לפני הגיוס החליטה שלא מתאים לה. "נכנס בי שד", היא צוחקת, "רציתי תפקיד משמעותי, שכולל שטח. הציעו לי להיות תצפיתנית, סירבתי, הכניסו אותי למעצר. כשעליתי למשפטים הציעו לי תפקיד ביטחוני קרבי בחיל המשטרה הצבאית בגזרות איו"ש. אהבתי את זה".
גם ישראל וגם ניקיטה מחזיקים בעבר בעייתי ושירות צבאי קרבי.
"כנראה יש שם משהו שתופס אותי. כמו שיש כאלה שבורחים לסמים ולאלכוהול, אני ברחתי לספורט והשתעבדתי לאדרנלין, זה היה הפורקן שלי לכל הרגשות. רציתי לנצח כדי שאמא תהיה גאה בי, אבל הניצחון לא היה רגע מאושר בשבילי. להיקרע, להקיא אחרי אימונים, זה מה שעשה לי את זה. הייתי עולה על הפודיום עם מדליה שהתאמנתי בשבילה חצי שנה ואחרי חצי שעה הורדתי את המדליה ושמתי בכיס".
הדבר היחיד שהיה חשוב לך זה להראות לכולם שאת יותר טובה?
"מעניינת אותי הדרך להצלחה ולא ההצלחה עצמה. גם כשסיימתי שנה ראשונה כמצטיינת דיקן במשפטים, במכללה למינהל בראשון, התעודה לא עניינה אותי. אני לא עוצרת לנשום את הרגע, אני במלחמה מתמדת, רגע האושר מסתיים בשבריר שניה ותו לא".
מתי תרשי לעצמך לשמוח בחלקך?
"מעט מאוד פעמים טפחתי לעצמי על השכם. כשיצאתי מבית 'האח' חשבתי - או שאני בוכה על מר גורלי או שאני מרימה את הראש. בחרתי לא להתנצל על מה שאמרתי, ואני לא מצטערת על שום דבר כולל מערכת היחסים עם ישראל שגבתה ממני מחיר תדמיתי. החודשיים בבית 'האח הגדול' היו טראומתיים, אבל גם אחת המתנות היותר גדולות שקיבלתי. למדתי להיות שלמה עם מי שאני, עם כל הפאקים והחולשות, לא להתיימר להיות מושלמת כי אין דבר כזה. גיליתי בעצמי הרבה מאוד חוסן נפשי ואני מאמינה שלא משנה כמה אני אפול למטה, הצמיחה שלי תהיה פי שניים יותר מזה".
לפנייה לכתב/ת 
