התחתית של הערק

בשבוע שעבר דודו פארוק הגיע ל'הצנרת' כדי להשיק את הסינגל החדש שלו, 'אלירן סבג'. היה שם פוטנציאל למפגש טעון בין הדמות הפופולרית והשנויה במחלוקת לבין התוכנית שכביכול חשפה את האדם שמסתתר מאחוריה. ואז הוא נכנס לאולפן בדרמטיות, בקושי הוציא מילה, קרא לגיא לרר "הביצה הכי גדולה בישראל" וחתך. מה יש להגיד, רגע טלוויזיוני מכונן.

מלכתחילה תופעת דודו פארוק לא נראתה כמו משהו שנועד לשרוד בטווח ארוך. אמנם היה סיפור, הייתה כריזמה וגם סערה ציבורית מתבקשת, אבל כמה המסטיק הזה יכול להחזיק מבלי שהפה ימאס בלעיסה. הרי כל הגימיק נבנה על סף הריגוש הבלתי אפשרי של קהל היעד - כלומר ילדים - בעידן הפי־סי. והנה, כולם כבר הבינו שיש לו "חגורה שחורה בלעשן נרגילה".

ועכשיו, הקליפ והשיר הטריים מבהירים שהספינה הזו משייטת בדרכה הבטוחה לנמל המיצוי, שם היא תעגון מטר ליד 'ערוץ הכיבוד'. אלמנט ההפתעה שהיה בטקסטים הבוטים הפך למובן מאליו. גם מי שהתחבר לפאנצ'ים שלו יכול להודות שהם במקרה הטוב חוזרים על עצמם. להגנתו של דודו פארוק, ניתן לומר שז'אנר הטראפ כולו סובל מהצפה ומהבינוניות שנלווית אליו, אבל אם לבדר אנשים היה עסק קל אז כולם היו טראוויס סקוט.

אולם במקרה של דודו פארוק, ישנו גם השלב שבו הקטע האירוני והקריצה מאבדים מהטעם שלהם, אם אי פעם היה אחד כזה. בקליפ ל'אלירן סבג', שהקונספט שלו הוא מעין פיצול אישיות סטייל 'מועדון קרב', רואים גבר מוסתר פנים כשהוא סוחב אישה מחוסרת הכרה ועטופה בניילון. "בכיתי עליה" הוא שר, והתמונה מציגה את הגבר יושב על אסלה ומעלעל בעיתון, ואת הרגליים של האישה מבצבצות מתוך האמבטיה. הפריים הדוחה הזה נחשף ביום שבו אלפי נשים וגם גברים יצאו לרחובות כדי לזעוק נגד הקלות שבה נשים נרצחות בישראל.

למרות זאת, הבעיה עם דודו פארוק היא לא שהוא מקלקל את הדור, אלא שלדור מגיע יותר - והוא גם מקבל אותו. כשרואים את פלד מעיף את אינדינגב לחלל מבינים מה ההבדל בין היפ־הופ לדאחקה. והתחושה היא שלדודו פארוק דווקא יש נתונים להיות אמן שלא זקוק לתחפושות. השאלה היא אם בשלב זה הוא, והאנשים שעובדים איתו, מסוגלים לוותר על המסכה ולהתמודד עם מציאות חדשה, או שמתישהו יבוא היום שבו אפילו ראש הממשלה יגיד לו, "אתה משעמם אותנו".