דודו טופז המנוח פיספס אותו. "הייתי מאוד קרוב", מודה גל זייד. השנה היא 2009, זייד הוא מנהל מחלקת הדרמה של קשת, "ודודו מתקשר אליי. הוא חשב לעשות דרמה בקשת. רק שלא יצא לנו להיפגש, לא זוכר למה. אולי ככה החמצתי מקום ברשימה שלו", הוא צוחק. "תשמע, כשקרה איתו מה שקרה, הפה שלי נשאר פתוח. ולא נסגר. זו טרגדיה יוונית, ממש. קשה אפילו להמציא סיפור כזה. מקצועית, אם היו באים אליי עם הצעה כזו, בטח שהייתי לוקח".
אלא שזייד לא ידע באותו שלב, שהמשל על שיכרון הכוח ותהילת הרייטינג, שיכולים ברגע אחד להתנפץ - הוא גם עליו. זמן קצר לאחר מכן, נחתכה באחת גם הקדנציה שלו עצמו בספינת הדגל של הטלוויזיה הישראלית. באופן יותר מבוית. כי בכל זאת, גל זייד.
"הגעתי לקשת אחרי 'האלופה' שהיתה מגה־הצלחה, ולפני זה 'טלנובלה בע"מ', 'משחק החיים' ו'מיכאלה'. הסדרות הכי נצפות. הייתי בטוח שאני לא יכול להיכשל", הוא מודה. ואז חטף. חזק. הפרויקט הראשון שקידם, הדרמה 'על קצות האצבעות', שאותה גם ביים, קרדיט גדול והכל - נכשל לחלוטין. "ראיתי את המספרים והיה לי שחור בעיניים. משבר גדול", הוא מודה.
בגלל זה הועזבת מקשת?
"אני משער שכן. זה היה הדבר הראשון שעשיתי שם, ספתח לא מי יודע. צריך גם לזכור שעוד דברים שעמדתי מאחוריהם אז, למשל 'פולישוק', היה נראה כמו פלופ בהתחלה, ועזבתי את קשת לפני שהוא הסתיים. הגעתי לשם כשהיה להם את 'מסודרים'. וכל הדברים שעשיתי - 'רמזור', 'חטופים', 'פלפלים צהובים' — יצאו רק אחרי שעזבתי. נשמע מבאס, מה? לא נורא. למדתי שם המון".
איך נראית ההדחה? שיחה דרמטית כזו?
"לא ממש. רן תלם (סמנכ"ל התוכן - י"נ) לקח אותי לשיחה. 'נורא מעריכים אותך. אבל אנחנו חושבים שאתה יוצר, יותר מאשר מנהל דרמה'. וזהו. גם המשכתי לערוך שם את 'רמזור' ו'חטופים'. אבל כן, האגו קיבל חבטה לגמרי לא קלה. גדלים מהדברים האלה. מקווה שלא ייעלבו בקשת".
התחנה הבאה שלו הייתה ניהול הדרמה בערוץ 10. גם משם יצא לאחר שנתיים ומשהו. "למה? בגלל ההתנהלות של הערוץ. מה כן צלחתי שם? 'בני ערובה', 'אחת אפס אפס', 'אלנבי', קטורזה, מיקי גבע, 'חברות' שרצה עד היום".
'חברות' שלא מועמדת לפרס האקדמיה.
"'חברות' היא מגה־הצלחה. אבל האקדמיה הישראלית מגוחכת. אין לזה חשיבות רבה, פרט לאגו. בכל מקרה, להרבה דברים אחרים פשוט לא היה כסף. זה קרה לי כל חצי שנה שם. 'הרמון' התחילה בערוץ עשר. 'נבסו' התחילה בעשר. התחלתי לפתח את 'ג'וני ואבירי הגליל' ואת 'פאודה' - ובשניהם ערוץ עשר עצר פעילות".
'פאודה' היתה בידיים של ערוץ עשר?
"בטח! חד־משמעית. היא הייתה בתוכניות של שנת 2014. לא אמרו 'לא' - פשוט עצרו פעילות".
× × ×
עכשיו הוא סופסוף משיק את ה'פאודה' שלו. אולי את הסדרה שתזכה באמי, מי יודע: 'מלכות', שהושקה אתמול (הסדרה משודרת בימי חמישי ב־20:15 ב־HOT3 וב־HOT VOD). זייד לא מתבייש להגיד: "'מלכות' היא פרויקט החלום שלי. השאיפה היא להצלחה בארץ, ואז הצלחה בחו"ל".
הסדרה, בת 11 פרקים, היא דרמת מאפיה קומית נשית. משפחת הפשע מלכה מאבדת יום אחד את ראש המשפחה (שמיל בן ארי), ואת יתר הגברים בחיסול של עולם תחתון, כנראה על ידי משפחת הפשע היריבה, קדוש. לנשים שנשארו אין אפוא ברירה, אלא לקום ולהגן על המשפחה שלהן. עם קאסט נוצץ במיוחד: ריטה, דאנה אבגי, מלי לוי, ליהי קורנובסקי, אורלי זילברשץ ועוד־ועוד. "שילוב של עקרות בית נואשות ופארגו", מבטיח זייד.
'מלכות' היא הפקה של 'אנדמול־שיין', השלוחה הישראלית של ענקית המדיה הבינלאומית. זייד הגיע לביתו החדש לפני שלוש וחצי שנים, לאחר פנייה של אלעד קופרמן, שאיתו עבד ב'רמזור'. הוא משמש שם בתפקיד המוכר לו היטב, מנהל מחלקת דרמה וסדרות.
איפה הכוח שלך?
"אני אדם של דרמה. אוהב מילים, אבל לא טוב בזה. לכן אני מעריץ כותבים, אוהב לעבוד עם אנשים שנונים, ומשתמש בהם. אני לא אדם שנון, ולא מאוד ורבלי. הכוח שלי הוא במבנה הדרמטי. כשחקן במהותי, אני מבין מה מעניין ומה לא, ושם לב למה שלא נאמר".
כמי שמאחוריו שובל ארוך של סדרות, ומעורבות עמוקה ביצירתן - הוא מעריך את הקילומטרז' שלו בקרוב לאלף פרקים - זייד הוא התומך הנלהב ביותר של יצירה ישראלית דרמטית. "בערכי הפקה, ישראל נחשבת עולם שלישי, אבל נורא־נורא מתפעמים מהסדרות שלנו", הוא אומר. "יש ביקוש עצום לתוכן ישראלי. 'משחקי הכס' נמצאת רק במקום שביעי בהוט. הרי זה לא ייאמן".
רק שהריאליטי גוזל את מרב תשומת הלב. איך אתה איתו?
"לא מתחבר. הריאליטי מתחרה בעולם היצירה. הרגלי הצפייה היום השתנו, אבל הזכיינים פה עוד לא ערים לזה. הם מפגרים שנתיים־שלוש אחרי מה שקורה בעולם. הם מושקעים מאוד בריאליטי, בזמן שהקהל ברח לסדרות. גם המספרים מוכיחים - 'הרמון', 'צומת מילר', 'שנות ה־80', 'בשבילה גיבורים עפים' - זה מתחרה, ומנצח. אבל הזכיינים עוד לא ערים לזה, וייקח להם שנתיים בכלל להבין שהרכבת כבר יצאה מהתחנה".
אז מה הטלוויזיה יכולה לעשות?
"היא צריכה למצוא מודלים כלכליים חדשים. למשל, אולי לעשות פרסומת בתוך הסדרות. אבל רגולטורית אנחנו מפגרים עשר שנים. אתה רואה את זה גם בסאגת המיזוג של ערוץ עשר ורשת. מדכא נורא. אז די עם הריאליטי. ואני עובד בחברה שעושה את רוב הריאליטי, כן?"
אכן. אתה רואה את 'האח הגדול' של 'אנדמול'?
"יכול לראות רבע שעה של 'האח', או 'המירוץ למיליון'. אני מבין שזה יכול להיות נורא מעניין להרבה אנשים. יש לי חברים טובים שמתים על זה. אני לא מתחבר לזה. זה לא קשור לליהוק הדמויות. אני פשוט אוהב דיאלוג שנון ומרוכז. מצד שני, אני רואה ספורט, שעבורי הוא ריאליטי".
טרללת הריאליטי תיעצר? כי כרגע אחד עושה ריאליטי־מוזיקה ואז כולם, והשני עושה ריאליטי־אוכל ואז כולם.
"וכולם טועים. היו צריכים לפתח מודלים אחרים לגמרי. סדרות יצליחו יותר. הן פשוט יותר יקרות, פר־דקה, אבל אם היו חושבים קדימה, בתמהיל צריכים להיות הרבה יותר דברים מתוסרטים. ואז במציאות כזו, גם יהיה יותר ביקוש לריאליטי. ולא עוד תוכנית בישול ועוד תוכנית מוזיקה - די כבר! בעולם אין דבר כזה, שהפריים־טיים הוא רק ריאליטי. תבדוק איפה שאתה רוצה, אנגליה, טורקיה, הולנד, איטליה - מלא סדרות. אז די עם זה".
כאלוף הטלנובלות, תגלה לנו למה הן נעלמו?
"זו הייתה טעות. הפסיקו אותן בשיא ההצלחה. כי בארץ כל פעם משנים פורמט. הז'אנר לא מיצה את עצמו, בכלל. יצא שם רע נורא לטלנובלות בגלל עלות ההפקה, למרות המגה־הצלחות. מנסים לעשות טלנובלה בכל מיני פורמטים אחרים. שינו את המודל, ל־40־50 פרקים. מה זה למשל 'זגורי'? אדפטציה ושדרוג של הדבר הזה. אבל על הטלנובלה הקלאסית ויתרו מהר מדי".
מאות פרקים, נעשית מזה עשיר?
"כשהגעתי לטלוויזיה הבנתי שאני יכול להתפרנס מאוד יפה ככותב. אבל הכל זה בסקאלה של ישראל. אף אחד מהכותבים לא נעשה מיליונר. מי נעשה פה מקבילה של שלמה ארצי? אולי רק הטאלנטים. מאוד מאכזב. הכסף הגדול באמת זה רק אם יש לך זכויות לפורמטים ואתה מוכר לחו"ל".
מה הבעיה העיקרית של סדרות ישראליות?
"כסף. התקציבים קטנים מאוד. ברשת־קשת קשה לגייס יותר ממשהו כמו 150־170 אלף לפרק של 45 דקות. וזה כלום, אפס. לכן גם אי־אפשר באמת להתפרנס מזה. בסדרות הכי גדולות יש חמישה ימי צילום לפרק. אנשים בחו"ל בשוק מזה. הפערים בלתי נתפסים. גם בגלל זה, החלום שלי הוא להיות מעורב בסדרות בחו"ל. והחלום הוא 'מלכות'. מקווה שהיא תהיה הסדרה שתביא אותי לשם".
× × ×
'מלכות' היא הרבה דברים, אבל קודם כל ריטה. כאילו כל חייה התכוננה הדיווה הלאומית לתפקיד ההיסטרי הזה, אלמנה טרייה, שהופכת בעל כורחה לראש - ראשת - משפחת מלכה. דונה ריטה. בפרק השני היא צועדת לבדה, עם רימון יד נטול נִצרה בכיס, לאירוע של משפחת קדוש המרשעת. "הבן שלי מת. יעקב מת. רוצים להרוג לי את הנכד. לקחו לי הכל. וגם לך לא יישאר כלום", היא מטיחה בראש המשפחה היריבה, "לא ילדים, לא כסף, לא שרמוטות. כלום". "למי קראת שרמוטות?", קופץ אחד הקדושים. "סליחה. לא אמרתי שרמוטות. אמרתי ממותות", עונה ריטה. צחקתם? חכו לרגע פיצוץ הרימון. ממש לא מה שחשבתם.
הסדרה נולדה מרעיון מקורי של לימור נחמיאס, שאיתה הוא הולך עוד מימי הסרט 'מרס תורכי'. הפרויקט לא המריא, דרכיהם המקצועיות של נחמיאס וזייד נפרדו, וכשעבר ל'אנדמול' חידש את הסדרה. זייד יוצר ותסריטאי ראשי, אשתו רותי זייד ודרור נובלמן שותפים, אמיר מן מביים. "אני לא יודע אם זו 'סדרת פשע פמיניסטית'", הוא אומר. "כי הדמויות הן לא פמיניסטיות. הן לא רוצות להיות מנהיגות משפחת פשע. זה החיים שגרמו להן".
דרמות הפשע הקלאסיות מתמקדות בדרך כלל בגברים חזקים. זה לא הימור?
"אולי. אבל לא הייתי כותב סדרת פשע גברית. זה לא מסעיר אותי. חוץ מזה, לא כל דבר נפתר באלימות ישירה ובאגרוף בפרצוף כמו בפשע ה'מסורתי'. אז מבחינה תסריטאית, פשע נשי הרבה יותר מסעיר".
משפחות מלכה וקדוש - שוב לחבר מזרחים ופשע?
"את המזרחיוּת הבאתי ממשהו שישנו בי. אבל הסדרה היא בכלל לא על עולם הפשע, אלא על נשים בעולם גברי. לא רציתי לעשות סדרה על איך הפשע עובד, אלא משהו שהוא יותר כמו סיפור מיתולוגי, סיפור אגדה".
יש עדיין מקום לדרמות אשכנזיות?
"שתיקות מהומהמות שוודיות לא מתאימות לקהל הישראלי. אבל מה זה בכלל 'דרמה אשכנזית'? גם 'חטופים' היא דרמה 'אשכנזית', במובן הכל־ישראלי, שנוגע בלב הזהות הישראלית הקלאסית. 'שטיסל' זו דרמה אשכנזית?"
אתה לא יכול להתעלם מגל של סדרות "מזרחיות" - 'הבורר', 'עספור', 'זגורי אימפריה', 'מטומטמת' - שזוכות להצלחה גדולה גם בגלל המיתוג שלהן.
"'מטומטמת' סדרה מזרחית? 'בשבילה גיבורים עפים', 'הרמון' - זה מאוד ישראלי. אם סדרה נוגעת במשהו מעניין, אנשים יהיו שם".
× × ×
זייד, 54, נולד בחיפה, הבן השני והקטן. אביו המנוח בא ממשפחה שמוצאה מסוריה, האבא היה רב־חובל על אוניות של צים, גל הקטן היה מגיע לפעמים לסיפון. רוב הזמן, לפעמים חודשים ארוכים, אבא פשוט לא היה בבית. הילד גדל לצד אמו, ילידת קזבלנקה, שעלתה ארצה עם קום המדינה יחד עם אחיה. לפני שלוש שנים נפטר אביו, אחרי תקופה קשה של אלצהיימר.
זייד חובב שירה גדול. אבידן הוא פייבוריט אישי. הוא מכיר היטב את ערס פואטיקה והרנסנס המזרחי העכשווי. "אבל הזהות המזרחית לא שיחקה אז בבית באופן מודע", הוא אומר. "בגיל שש עברנו מקריית אליעזר למעלה הכרמל. גדלתי ככרמליסט בין אשכנזים. לא הייתי ער לזהות המזרחית שלי. אבל לכולם יש מטענים, בהחלט, שמתעוררים מאוחר יותר".
לקראת הצבא החליט ללכת להכי קשה שיש. בסיירת מטכ"ל גילו שיש לו בעיה בגב. בשייטת לא, עבר גיבוש, השלים שם שנה פלוס. "לא הבנתי לאן אני נכנס, הייתי כל כך מורעל שלא עניין אותי". עד שהחוליה נסדקה, והוא המשיך לשוטט עד תום השירות, כולל בלבנון.
אחרי הצבא עבר לעיר הגדולה ולמד משחק. הוא הפך לשחקן מוערך מאוד, 15 שנות קריירה על הבמה. "שיחקתי אצל כולם, באר־שבע, חיפה, הקאמרי, החאן, בית ליסין. ותמיד פרילאנסר, מיוזמתי. אחרי שנה־שנתיים שהייתי חתום הייתי בורח כל עוד נפשי בי. היה לי נורא קשה שנותנים או לא נותנים לי תפקיד מסוים, בוחרים לי מה אני עושה, אתה כמו ילד. זה בלתי נסבל".
הוא סגר את הבאסטה התיאטרלית כשהחל להתפרנס מטלנובלות. בערבים היה נוסע בוואן של השחקנים לאיפשהו, ובימים כותב. "הגדרתי את עצמי כשחקן, כל עוד התפרנסתי כשחקן. ופתאום אמרתי, 'אה! אני יכול להרוויח פה!' ובתחום הכתיבה נעשיתי כוכב הרבה יותר גדול משהייתי כשחקן. לא שיערתי שזה יקרה. כי נורא רציתי להיות כוכב כשחקן. אז הייתי שחקן טוב ומבוקש, אבל לא כוכב. לא הייתי איתי טיראן".
הוא גר בתל־אביב עם ילדיו, עידו, 18, בשנת שירות, ועמרי, 11. עם אשתו רותי הוא כבר 19 שנה ביחד. "הגיע הזמן להתגרש, אתה אומר?" הוא צוחק. "התחתנתי בגיל 35, שנחשב אז מאוחר. עד אז ביליתי בתל־אביב. לא אליל בנות, אבל היו כמה שנים של כיף. עד שהתאהבתי והלכתי על זה". רותי היא שותפתו לכמה מהיצירות, וגם פסיכולוגית קלינית. "אני בעצמי הייתי בטיפול שמונה שנים, עד שעזבתי. כי הכרתי פסיכולוגית. שיטה טובה!".
הוא מגדיר את עצמו איש שמאל ציוני, "אבל אני לא מתרגש מהתקופה האחרונה. המציאות מכתיבה את התהליכים הגדולים. אני לא מהאנשים שחווים את 'הלכה לי המדינה'". יותר מזה הוא מתקשה לחלץ מעצמו, והוא הראשון להודות בכך. "אני לא אדם מאוד ורבלי. הרבה אמרו לי מסביב, 'אתה אדם סגור ומשעמם'", הוא צוחק. "יש בי משהו של מרגל. הרבה שנים היה לי נוח המצב, שאני מעורב בהמון פרויקטים אבל לא יודעים עד כמה עמוק. אבל יש לזה כמובן גם מחיר מבאס".
ואיפה תהיה בראיון הבא, נניח בעוד חמש שנים?
"כולי תקווה שאחרי הצלחה גדולה בחו"ל. לא לעבור לגור שם, אין חלום על וילה במאליבו. רק לטעום".
