קו אחד עובר ומחבר בין הפרקים העיקריים בדו”ח מבקר המדינה שפורסם השבוע. הקו יוצא מירושלים וחוזר אליה; זהו קו הממשלות. ממשלות שאינן מסוגלות לגבש מדיניות רב־שנתית בתחומי החיים הציבוריים האזרחיים - ואם כבר מגבשות, נכשלות בהגמשתה.

התיאור נכון לגבי הנושאים שהמבקר סקר, ולגבי רבים אחרים שעדיין לא נסקרו. לדוגמה, משק המים. איך קורה שבמדינה התלויה קריטית בהתפלת מי ים לא הוקמו מספיק מתקני התפלה? תשובת המבקר: הקמת המתקנים אמנם אושרה עקרונית כמדיניות ב־2009, אך לאישור הכללי לא נלוו יעדים שנתיים, לא נקבעו סולמות העדפה, חסרו תרחישים לטיפול במשברים ותקציבים מיועדים מראש. עד היום לא נמצא האתר המתאים להקמתו של מתקן ההתפלה החשוב בגליל, שאמור היה להתחיל לספק מים לתושבי האזור כבר ב־2015. זה לא יקרה גם ב־2025, כשכל שנה של פיגור באספקת מים כמתוכנן עולה למשק המדינה לפחות מיליארד שקלים. הקמת המתקן עצמו לא עולה למדינה אגורה אחת: בונים ומפעילים אותו יזמים פרטיים, על סמך הבטחת המדינה לקניית כמות מים מותפלים מינימלית במחיר מפוקח.

במקטע אחר של המדיניות הציבורית הלא־קיימת בחן המבקר את רשתות ההולכה של החשמל בארץ ומצא הזנחה עצומה. להערכתו, כדי לשפר את ההולכה, לצמצם את אובדן החשמל בדרך ולהבטיח אספקה סדירה חסרות השקעות של 26 מיליארד שקלים. תוכנית לאומית לביצוען לא נראית באופק.

ועדיין, מצבה של רשת החשמל טוב לאין־שיעור ממצבן של רשתות שדרכן זורם מידע דיגיטלי. הן לא מסוקרות הפעם בדו”ח מבקר המדינה, אך סביר להניח שייסקרו בעתיד הקרוב. רק שיעור זעיר מדירות המגורים בארץ מחוברות לספקי אינטרנט באמצעות סיבים אופטיים מתקדמים, למרות ההבטחות הרבות והנשגבות. אחרי שפרויקט הסיבים של חברת החשמל בוטל, ולאחר שהחברות הסלולריות חדלו להרוויח, לספקיות האינטרנט המקומיות אין כסף ואמצעים לפרוס רשתות כבלים מתקדמות ברחבי המדינה. קצב ההורדה וההעלאה הממוצע של מידע דיגיטלי בישראל, מדינת סטארט־אפ, מתאים לסוף המאה הקודמת. במדינות רבות חייב קבלן של בניין מגורים או משרדים לחברם מראש לרשת כבלים אופטיים; בלי החיבור אין אישור אכלוס.

ושוב: מקור הכשל אצלנו הוא בהיעדר תוכנית לאומית מקיפה ובאפס תיאום בין מהלכים ממשלתיים שונים. ממשלות ישראל אוהבות לפקח ומכורות לרגולציה; הן מגלות אוזלת־יד מוחלטת עוד בשלב המוקדם של קביעת מתווה רב־שנתי מחייב למדיניות של תשתיות לאומיות. צעדים רבי פרסום שנועדו לקידום התחרותיות פגעו קשה במוכנוּת הטכנולוגית של ישראל, ושכרם יצא בהפסדם. ראיית עתיד לא הייתה כאן.

הסתכלו על התחבורה הציבורית, שעליה יפרסם לבטח מבקר המדינה דו”ח קטלני ארוך. אפשר למנות אחד לאחד את המחדלים שהובילו לגודש בכבישים, לפקקים בערים, לתקלות ברכבת המהירה לירושלים, לצפיפות ולאיחורים בקווים אחרים, לאוטובוסים מזהמים, ועוד. אבל שורש הפיגור הוא המחסור בתוכנית לאומית רב־שנתית מקיפה לפתרון בעיית התחבורה הציבורית וביצועה המדוקדק. אם הייתה תוכנית כזו, עם מימון מסיבי מובטח לצידה, בעיות הבטיחות של הרכבת החשמלית היו נחזות מראש, חשמול הקו היה נמסר לחברות בעלות ניסיון רב ולא ל"זולות" ביותר, לא היה נוצר מחסור פתאומי בקרונות, ועוד. הממונה על ביצוע התוכנית היה רואה לנגד עיניו את תמונת התחבורה הציבורית בכל המדינה, באופק עתידי רחב, ולא רק את קטעיה הרגעיים.

אין לישראל מדיניות בריאות לאומית ארוכת טווח מחייבת ומתוקצבת, אין מדיניות דיור ציבורי, אין מדיניות רווחה ומאבק בעוני, אין מדיניות פיתוח תעשייתי. נדמה שרק לצה”ל יש תר”ש (תוכנית רב־שנתית). תר״שים אזרחיים פשוט לא קיימים, והפרקים הבאים בדוחות מבקר המדינה נכתבים עכשיו. √