שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 24.10.2018
    נפגשנו כך
    היא הייתה נערה דתייה, בקושי בת 14. הוא היה זמר בתחילת הדרך. מהמפגש ביניהם נולד אחד הלהיטים הכי גדולים במוזיקה הישראלית: "נפרדנו כך". סמדר שיר כתבה, אבנר גדסי הלחין והעניק לו ביצוע בלתי נשכח. עכשיו הם מעלים זיכרונות מהימים ההם לרגל מופע מחווה לגדסי שייערך הערב בפסטיבל הפסנתרים בירושלים וזכייתו המרגשת בפרס מפעל חיים
    סמדר שיר | צילום: טל שחר

    אבנר גדסי שונא להתראיין. "לא בגלל שמישהו כתב עליי משהו רע", הוא משפשף את העורף כמחפש את קצה חוט המחשבה, "אבל כפרה עלייך, מי אני שאשפוט אם 'טודו בום' זה טוב או רע?"

     

    אבל באתי לדבר איתך על "נפרדנו כך" לא על "טודו בום".

     

    "אה", הוא מסובב את הכפית בספל הקפה הטורקי המי־יודע־כמה, ולוגם לאט ומעט. "היינו ילדים, אה?"

     

    ברור, זה היה במאה שעברה. אתה זוכר באיזו שנה?

     

    "איך לא, ב־1972. הייתי בן 20, בדיוק יצאתי מהצבא. ואת?"

     

    "הייתי בת 14", אני מודה באשמה.

     

    ושנינו מחייכים. היו זמנים. הייתה דממה.

     

    אבנר גדסי וסמדר שיר | צילום: טל שחר
    אבנר גדסי וסמדר שיר | צילום: טל שחר

     

    אנחנו יושבים בחצר האחורית של ביתו באזור, וגדסי מתגאה בשריטות שמכסות את כפות ידיו. זה לא באשמת מיתרי הגיטרה אלא מהשיפוצים בבית שלא מסתיימים לעולם. "סדק פה, סדק שם", הוא מזמזם. זו חלקת אלוהים הקטנה שלו והוא מתיז סביבו שלווה. בית, אישה, ארבעה ילדים, שבעה נכדים.

     

    נו, צא מהשנטי, אני מקניטה אותו. אתה האדם הכי לא זמין במדינה. אין לך סוכן, ולא יחצן והסלולרי שלך סגור רוב הזמן. "נשמה", הוא שר גם כשהוא מדבר, "בשביל מה אני צריך את זה? בגיל 67 אני עושה את כל מה שעשיתי בעבר, אבל בקצב שלי".

     

    כמו מה למשל?

     

    "אם אני פותח את העיניים, מסתכל בשעון ורואה שזה רק 12 בצהריים, אני אומר לעצמי, 'איזה יופי, אפשר לישון עוד קצת' ומתהפך מהבטן לגב. בסביבות אחת וחצי אני מתחיל להתעורר ומכין לי קפה. בשעות האלה הבית בדרך כלל ריק, אז אני יושב וחושב. אחר כך אני נכנס לאוטו ונוסע לימית 2000. 40 דקות בבריכה ואחרי זה סאונה חמה. זה מחדש את העור וממלא אותי באנרגיות טובות. ככה הראש מתחיל להתנקות".

     

     

     

    ממה הראש שלך צריך להתנקות?

     

    "ממחשבות, ממנגינות. כל הזמן צצות מנגינות חדשות. פעם, במאה שעברה, הייתי טס בפול טורבו. בבוקר אולפן, בערב הופעה. כיום, בגילי, אני עסוק בלשמר את עצמי וליהנות מהחיים. כשאני עושה כושר זה לא רק בשביל להיות חתיך, כמו שהבת שלי אומרת. כשאתה בכושר, גם הגרון פתוח והמיתרים צלולים ואפשר לתת בראש".

     

    כשהצלם שאל האם הוא עד למעמד היסטורי של איחוד משפחות, פרצנו בצחוק. מאז ימי "נפרדנו כך", הלהיט הגדול של גדסי, שאני כתבתי את מילותיו, לא נפרדנו. גם כשגרתי בארצות־הברית, הקשר תמיד נשמר.

     

     

    מתי דיברתם בפעם האחרונה? חוקר הצלם.

     

    "לפני חודש", אני נזכרת. "הייתי בניו־יורק, וריטה שלחה לי הודעה מוקלטת שהיא עומדת להקליט את 'נפרדנו כך' לסדרה החדשה שלה 'מלכות'. ישר סימסתי לאבנר".

     

    נפגשנו השבוע לרגל מופע המחווה לגדסי שייערך בפסטיבל פסנתרים בירושלים — ועל המקום של "נפרדנו כך" ברפרטואר העשיר שלו. ממש לקראת סוף הפגישה שאלתי אותו אם יש לו איזשהו קשר עם מירי רגב.

     

    "לא", הוא ירה. "אני מכיר אותה מהטלוויזיה. ואל תשאלי אותי אם היא עושה עבודה טובה או רעה בגלל שפוליטיקה ואני זה עולמות נפרדים".

     

    בדיוק 24 שעות לאחר מכן גדסי צילצל אליי וצרח, "את מכשפה! ישבת אצלי בבית ולא גילית לי אף מילה?"

     

    על מה אתה מדבר? התגוננתי.

     

    "שמעי מה קרה", הרים גדסי, שהיה בדיוק בחזרות בלאנס, את הקול כדי לגבור על רעשי הרקע. "היום, בשתיים וחצי, הטלפון צילצל. עניתי והשרה מירי רגב אמרה לי, 'אבנר? אני שמחה לבשר לך שהוועדה בחרה בך פה אחד לקבל פרס מפעל חיים על תרומתך למוזיקה הישראלית הים־תיכונית'. הסלולרי כמעט נפל לי למים. כבוד, לא?"

     

    אתה נשמע נרגש.

     

    "מאוד. לא הצטערתי שהבשורה הזו קפצה עליי כשהייתי לבד. להפך, בשורות טובות אני אוהב לקבל כשאני עם עצמי, בלי בלגן מסביב".

     

    ובשורות רעות?

     

    "טפו, תמחקי", הוא צעק, "שלא יבואו לעולם".

     

    שלשום, רגב העניקה לגדסי את הפרס בפסטיבל כתר המזרח וסידרה לו את אחד השבועות הכי טובים בקריירה.

     

    על הבמה עם קביים

     

    נפגשנו לראשונה כשגדסי היה בן 20, אבל הקריירה שלו התחילה הרבה קודם. הוא נולד בשכונת התקווה לאב שעלה מתימן עם שתי נשים שזיכו אותו ב־13 צאצאים. "כשהייתי בן שבע אבא שלי קנה לי מלודיקה ולימדתי את עצמי לנגן עם שחורים ולבנים".

     

    במובן העדתי?

     

    "פחחחח. הגזמת. מי חשב על זה? ליוויתי את עצמי במלודיקה כששרתי את 'שוב העדר נוהר במבואות הכפר'. זה מה ששרנו אז. בגיל 15 נגעתי במקרה בגיטרה של מישהו מהשכונה ונדלקתי. איך שהתחלתי לשיר התחלתי גם להלחין. את המנגינה של 'נפרדנו כך' כתבתי בגיל 16 והקלטתי אותה בטייפ. למדתי מכונאות רכב בבית ספר מקצועי, ובערבים חיפשתי איפה אני יכול להופיע. ערב אחד הגעתי ל'מועדון גלית' ביד אליהו, היית שם?"

     

    איך הייתי? כשהיית בן 16 הייתי בת עשר והמועדון שלי היה בבית כנסת.

     

    "נכון, באמת היית דוסית", הוא מהנהן. "כל הזמרים הגדולים הופיעו שם — צביקה פיק למשל — ואני עליתי אחריו. כשהוא הלך הביתה, שרתי את 'אני מאמין בחושך ובפרחים נובלים' של צביקה. אחיו של בעל המועדון, מיכה דר, שהיה גדול ממני בשלוש שנים, אמר לי, 'אבנר, אני משתגע ממך, אני הולך לעשות לך תקליט'. עליתי על הטוסטוס שלו וככה התחלנו לנסוע להופעות. יום אחד הטוסטוס התהפך ושברתי את הרגל. בגיל 18 זכיתי במקום הראשון בתחרות כישרונות צעירים בעיר הנוער. באותם ימים התחרות הזו הייתה אפילו יותר חשובה מ'כוכב נולד'. עליתי לבמה עם קביים, בגלל התאונה, וזכיתי ב־1,500 ג'ובה. זה היה אז הרבה כסף. המון".

     

    מה עשית עם הכסף?

     

    "מה יכולתי לעשות איתו? נתתי להורים. גם האחים שלי עבדו ואת מה שהרוויחו נתנו לפרנסה".

     

    התואר הזה סלל לך את הדרך ללהקה צבאית?

     

    "תגידי", הוא קורץ, "באת להסתלבט עליי? ככה יפה? ברור שרציתי להקה צבאית, אבל מי ייתן צ'אנס לתימני משכונת התקווה? בלהקות היו אז גידי גוב ודני סנדרסון. התימני היחיד שהצליח בלי להקה צבאית היה בועז שרעבי. למרות שלמדתי בתיכון רק שלוש שנים ולא עשיתי בגרות ולא קיבלתי תעודה של מכונאי רכב, אמרו לי, 'יש לך מקצוע' ושלחו אותי לשארם א־שייח'. המזל שלי היה שירדתי לשם עם הגיטרה. המפקד אמר לי, 'כולם יעבדו ברכבים ואתה תשב לידי ותשיר'. תשעה חודשים שרתי לו. אחר כך עשיתי עוד שנה יותר קרוב לבית ואחרי זה ביקשתי להשתחרר".

     

    על איזה סעיף?

     

    "סעיף האמת. אמרתי להם, 'עשיתי שנתיים, תרמתי את חלקי וזה לא הייעוד שלי'. המוזיקה בערה לי בעצמות. רציתי לפרוץ. אחר כך החלטנו להקליט שיר ראשון. קראו לו 'הלכת לבד'. אני כתבתי את המילים והמנגינה. רוצה לשמוע?"

     

    הוא תופס גיטרה ומרביץ: "הלכת לבד, אל מצולות הים, לא אראך יותר לעולם. פרחים קיבלתי, נבלו כולם, לא אשכח לעולם. כל זאת בחדר סגור, שלל אורות ועולם קסום. קול בוקע והד עונה, שיר נכתב ברגע זה".

     

    אני מצטמררת. מהמנגינה.

     

    "יגאל חרד עשה את העיבוד. הוצאנו תקליטון ושלחנו אותו לרדיו", הוא ממשיך, "אבל אף אחד לא שידר. מיכה נסע על הטוסטוס מתחנה לתחנה ושאל, 'קיבלתם את התקליטון?' כולם קיבלו ולא שידרו. ישבתי בבית עם הטרנזיסטור וחיכיתי לשמוע את עצמי ב'לי ולך שיר וברכה' עם שוש עטרי האלילה, זיכרונה לברכה. למיכה היו גם תמימות וגם נחישות. הוא לא ויתר. יותר מאלף דולר הוא שם בפרויקט הזה. יום אחד הוא אמר לי, 'יש מישהו שעושה מוזיקה־מוזיקה, הוא חזר מאיטליה עם חצוצרות. קוראים לו אלדד שרים, קבעתי אצלו פגישה'.

     

    "נסענו להורים של אלדד, בבבלי, ראיתי איש גבוה מאוד והרגשתי קטנצ'יק מולו. זה היה כאילו ראיתי את אלוהים. אלדד הקשיב לתקליטון פעם ועוד פעם, ובפעם השלישית אמרתי לו שאני רוצה להחליף את העיבוד ואת המילים. ידעתי שהמילים שלי לא מספיק טובות. ואז אלדד אמר, 'יש פה איזה ילדה שכותבת טוב־טוב. אני אדבר איתה', והוא צילצל אלייך. אחר כך הוא נתן לי את הכתובת שלך. עליתי במדרגות, צילצלתי בפעמון ואת פתחת את הדלת. היית חמודה כזאת", הוא מתאר. "יפה עם בגדים צנועים. חצאית. אמרתי לך, 'אלדד שרים שלח אותי, הנה הקסטה'. הזמנת אותי להיכנס ואמרתי, 'לא, לא צריך'. הייתי ביישן נורא. הפגישה השנייה שלנו הייתה באולפני 'קולינור', אחרי שקיבלתי מאלדד את הטקסט שכתבת. אלדד הביא את 'שלישיית אף אוזן גרון' ואת הזמרת ריקי מנור לעשות לי קולות. אם אני לא טועה, גם את שמת אוזניות ושרת".

     

    את זה אני דווקא זוכרת.

     

    "מאחורי הזכוכית של האולפן ישבו צביקה פיק ורותי נבון, הם באו להקליט את 'בין האצבעות', וראיתי אותם מתלהבים מהשיר".

     

    מהצד שלי זה קצת אחרת. נכון, קיבלתי קסטה, אבל למיטב זיכרוני לא שמעתי "הלכת לבד אל מצולות הים", אלא "הלכת לים, הלכת לים". אחרי 20 האזנות לקסטה איחלתי לגיבורת השיר שתטבע בים. אני גם זוכרת כמה חיכיתי שגֶדי ליבנה, סוג של אליל, יציג את "נפרדנו כך" בפינה לשיפוטכם של מצעד הפזמונים.

     

    "לדעתי, השיר לא צעד במצעד", אומר גדסי, "אבל התחנה המרכזית ניגנה אותו נון־סטופ והוא פירק את המדינה. עשה מהפכה. אחריי בא ניסים סרוסי עם 'אשליות' וברדיו כבר לא יכלו להתעלם מאיתנו. ב'לי ולך שיר וברכה' עשו תורנות. יום אחד 'נפרדנו כך' וביום שאחרי 'אשליות'".

     

    היו זמנים, הייתה דממה. אבנר גדסי וסמדר שיר אז והיום
    היו זמנים, הייתה דממה. אבנר גדסי וסמדר שיר אז והיום

     

    "שרתי וסבלתי"

     

    שלוש שנים אחרי הפריצה הענקית, ואחרי שכתבתי לו שירים נוספים כמו "אודליה" ו"זה הבוקר שלי", הוא נפרד מאמרגנו ולקח שני צעדים לאחור. "רציתי לשיר, אבל לא ידעתי שזו עבודה כל כך קשה. גם לא ידעתי להתכונן להופעה. שרתי וסבלתי. דווקא מאז שהורדתי את הקצב אני הרבה יותר נהנה".

     

    פעם סיפרת לי ש"נפרדנו כך" עשה לך את השירות הכי טוב והכי רע. מצד אחד הוא שם אותך על המפה, ומצד שני, כשהזמינו אותך לחתונה, והציעו לך כסף טוב, נאלצת לסרב כי איך תשיר את "נפרדנו כך" לחתן וכלה שצועדים לחופה?

     

    "בצחוק, אחותי", הוא מתמוגג. "הכל בצחוק. בחתונות שרתי מחרוזות של מוואלים ואת 'נפרדנו כך' שמרתי לסוף. בתור דובדבן. אחר כך פגשתי גברים שאמרו לי, 'התגרשתי מאשתי בגלל ששרת את 'נפרדנו כך' בחתונה שלנו'. אפשר לחשוב שאני נביא".

     

    ב־1983 הוא התחתן עם מאירה, שעובדת בסניף דואר בחולון. "ראיתי אותה בהופעה, בחורה יפה עם שיער שחור וכובע אלגנטי. נדלקתי עליה ואמרתי, 'זאתי'. אבל כשהסעתי אותה הביתה גיליתי שהיא בת 16. אמרתי לה, 'תבואי כשתהיי בת 20'. אחרי ארבע שנים היא שוב באה להופעה והשאר היסטוריה".

     

    רבים מכוכבי הזמר המזרחי מתגרשים.

     

    "הפטנט שלנו זה לא להקפיד יותר מדי אחד על השני. אני טיפוס קליל וכנראה שגם היא. מאירה קמה בבוקר מוקדם ונוסעת לעבודה. כשאני חוזר בלילה, מבילוי או מהופעה, היא כבר ישנה".

     

    שנתיים אחרי נישואיהם גדסי חווה משבר. "הקול שלי הפך לצרוד. בתור אמן נשמה לקחתי את הצרידות למקום טוב. זאת הייתה התקופה שהקלטתי את 'הגברים בוכים בלילה', בלוז־ג'אז כזה, ומצאו לי פוליפ על המיתרים. פחדתי נורא מניתוח, אבל גברי מהגשש המליץ לי על מישהו טוב בתל השומר. היום זה פרוצדורה קטנה, שורפים את הפוליפ, אבל אז פתחו לי את הפה אחו־שילינג, קרעו לי את הצורה, זה היה עינוי. בעקבות הניתוח החלטתי להפסיק לעשן. עד אז הדלקתי סיגריה בסיגריה, ותוך כדי הופעה לקחתי סיגריה ממי שעבר מול הבמה. נגמלתי לבד".

     

    הוא אב לארבעה. אלונה, מור (יוצאת להקה צבאית, "כוכב נולד" ו"אייל גולן קורא לך"), שירה ובן — יוצא "דה וויס", שמשרת בלהקת מג"ב. "אני לא דוחף אותם ולא מכוון אותם", הוא מדגיש. "שישירו, שלא ישירו, העיקר שיהיו מאושרים".

     

    מה השיר האחרון שהקלטת?

     

    "לפני שש שנים, אולי יותר, הלכתי לחבר שלי ללעוס קצת גת, ואשתו, אוסנת אברהם, נתנה לי טקסט מהמם, 'בשעה מסוימת'. יצא שיר נהדר, אבל ברדיו הוא לא תפס. מאז אני לא מקליט. אנשים חושבים שאני זמר של עשרה שירים, אבל יש לי איזה תשעה תקליטים, חוץ מאוספים, ויש לי שמונים שירים, אולי יותר".

     

    לפני עשר שנים הקלטנו סקיצה ל"נפגשנו כך". כתבתי "נפגשנו כך במסיבה, ובליבי שמעתי צליל, אמרתי לך: אני נשבע, שמשהו טוב מתחיל". למה לא הוצאת את השיר לרדיו?

     

    "בגלל ש'נפרדנו כך', שהקלטתי ב'וואן טייק', זה שיר אלמותי. המילים שלך, העיבוד של אלדד, הקול שלי. הוא מזכיר לכל בנאדם תחנות בחיים שלו. אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, דמעות. עשרות זמרים ניסו להקליט אותו, ועם הביצועים שלהם לא קרה שום דבר. אני לא נוגע בו. קדוש".

     

     

    אבנר גדסי יופיע הערב בפסטיבל פסנתרים בתיאטרון ירושלים, עם תזמורת ירושלים בניצוחו של תום כהן והפסנתרן גיא מינטוס

     

     


    פרסום ראשון: 24.10.18 , 19:43