ולא היה בינינו אלא זוהר

בעיניים חילוניות, סיפור החזרה בתשובה של אורי זוהר הוא עדיין חידה ומקור לצער. איך האיש שייצג כמעט בכל הווייתו ויצירותיו את ישראל הצעירה, הפרועה, והמחללת כל מוסכמה אפשרית — מצא את עצמו נודד לצד השני. ולא רק נודד, אלא מטיף לחיים הפוכים ממה שחי. זוהר אמנם התראיין מאז לא פעם, אפילו התייחס לסרטיו הישנים פה ושם, אבל לא ככה.

"אורי זוהר חוזר" הוא פרויקט של שני יוצרים צעירים וחכמים שנפלו על זהב דוקומנטרי, והבינו בדיוק מה לעשות איתו. דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', שני בוגרי בית הספר "סם שפיגל", עשו עם זוהר עסקה מצוינת: הם יעזרו לבמאי, כבר בשנות ה־80 לחייו, לחזור פעם אחת נוספת למאחורי המצלמה, ובתמורה יקבלו הצצה נדירה וגלויית לב אליו ואל מחשבותיו על התהליך שעבר עד היום.

הסרט הכשר למהדרין שמביים זוהר נקרא "סיפורה של רקדנית". הוא נעשה במסגרת קולנוע דל תקציב שמיועד מראש רק לחרדים, ומציג את סיפורה של רקדנית חוזרת בתשובה. חבל רק שהיוצרים נדרשו לטשטש את פני השחקנית המגלמת את הגיבורה (בעצמה חוזרת בתשובה), דבר היוצר צרימה לא נעימה בעיניים חילוניות. כאילו שוב נשים מושתקות ביצירתו הגברית־מאוד של זוהר.

לטעמי, הסצנות החינניות למדי שבהן זוהר הזקן שב ומביים, כמו ילד שנזכר איך רוכבים על אופניים, הן רק ספתח לקטעים המעמיקים והמעניינים באמת. זוהר שב ומתעמת עם עברו החילוני. לפעמים, משמח לגלות שזה באהבה ובהשלמה: למשל כשהוא צופה ב"חור בלבנה" ולפתע צוחק מקטעים שהוא עצמו שכח שביים, ומסנן — "זה טוב".

ולפעמים עולה שוב הניכור, הכעס שלו על החברה החילונית ובעיקר על עצמו. הוא שופט את עצמו ועברו שוב ושוב לחומרה, ונדמה שהוא פשוט לא מסוגל לסלוח לעצמו על דברים קשים שעשה בתקופתו הפרועה. בשיאו של הסרט, זוהר מנהל שיחה כנה ומרגשת מול היוצרים הצעירים שמעריצים אותו ומנסים לומר לו: השפעת, שינית בסרטיך, הם חשובים לנו. והוא עונה: זה לא מספיק.

מכל הטעמים האלה, "אורי זוהר חוזר" הוא דוקומנטרי משובח, שלא רק מיועד למעריצים ולחובבים מושבעים של קולנוע ישראלי. הוא מספר בעצם סיפור מאוד כואב על החברה שלנו, דרך אדם אחד, שהפנה לה את גבו בעיניים פתוחות. שווה.