עושים חיים

מצחיק שספר העונֶה בדיוק להגדרה "הרומן האמריקאי הגדול" נקרא דווקא "חיים קטנים", אבל ספרה של האניה ינגיהארה הוא בדיוק זה: רחב יריעה, שאפתני, מלא עומק ותובנה ומצליח ללכוד את החומר החמקמק הזה שכולם מחפשים - סיפורו של דור.

הגיבורים של "חיים קטנים" (מאנגלית: אמיר צוקרמן, בהוצאת מחברות לספרות) הם ארבעה בני עשרים, בוגרי קולג' טריים המנסים למצוא את עצמם בניו־יורק, שלא ממש מסבירה להם פנים. שניים מהם שחורים - ג'יי־די בעל היומרות האמנותיות ומלקולם "העשיר", ושניים לבנים - וילם החתיך וג'וד, מרכז החבורה, המוצלח, זה שבטח יעשה עם עצמו משהו גדול אם רק ינצח את השדים והצללים המעיבים על חייו.

מלקולם וג'יי־די גרים אצל ההורים במשפחות מסודרות (של מלקולם מסורתית, של ג'יי־די מטריארכאלית), וילם וג'וד גרים בדירה שכורה מעופשת, שבה אנו מתוודעים לראשונה לכאבי התופת המשתקים שאיתם מתמודד ג'וד, כשהדאגה לשלומו מחברת בין הצעירים ומוסיפה עוד דבק לתלכיד המופלא שיצרו בלב העיר.

"חיים קטנים" הוא סיפור על חברות בפרט ועל קשרים בין בני אדם בכלל, על החוטים הדקים האלה, שלפעמים פשוט אינם חזקים דיים, וזה שובר את הלב באלף דרכים שונות. רוחב היריעה של הספר מאפשר לינגיהארה - ניו־יורקית ממוצא הוואי־קוריאני - לברוא לכל אחד מארבעת הגיבורים שלה עולם משלו, מלא אור וצבע, בתיאורים מלאי תעוזה והשראה, ואז לחבר את העולמות האלה ליקום אחד שלם.

זה ספר על חיים שלמים, משנות העשרים ועד שנות החמישים, ועל השבריריות הנוראה שלהם והדרך שבה הם נפרמים - מתוך כאב עצום, עלבון, אשמה, התמכרות וזעם. כי לא משנה עד כמה נהיה קרובים למישהו, לעולם לא נוכל להגיע אליו באמת, לגעת בנשמתו, לרפא ולהציל אותו מעצמו. ככלות הכל, מדכדך לגלות, אנחנו לגמרי לבד.