וכך מתחיל סיפורנו בבוקר 18 בחודש לפני שבוע, כשגשם פתאומי ירד עלינו 24 שעות אחרי שטיל חמאסי נחת לתוך ביתה של האזרחית התמימה מירי תמנו מבאר־שבע. ובעקבותיו שאלתי את עצמי שתי שאלות: האם זה יכול לקרות בעצם לכל אחד מאיתנו? (כן). ואם אכתוב על זה, האם הטור יתיישן לי כשיחלוף שבוע?
יודעים מה הדבר הכי מוזר ואקראי שקרה באותו בוקר? זה שבערב שלו נקבעה לנו מזמן הופעה גדולה באמפי של באר־שבע. וכיוון שהכל היה נטול ודאות, לא היה לי שמץ של מושג אם ההופעה תתקיים בכלל.
וכך החלטתי לכתוב טור על זמר ישראלי שקם בבוקר והתכונן להופעה בעיר הכי לגיטימית בעולם, אבל לא יודע אם יופיע בגלל הטיל שנורה עליה בלילה. כי בינינו, תגידו, איזה זמר בעולם חווה בכלל דבר כזה? ברוס? סטינג? אד שירן? מקרטני? או רק איזה שריין (זמר) ישראלי שחי פה לצלילי בלוני תבערה ודרבוקות, בוזוקים וטילים לא צפויים?
10 עד 11 / השעה הייתה כבר עשר בבוקר. מובן שכל אנשי ההפקה ופועלי הבמה שלנו נחתו בעיר לילה קודם ועסקו בהקמות. וגם העובדה שראש העיר המקסים של באר־שבע, רובי דנילוביץ', כן קיים את הלימודים בעיר (לעומת יום קודם) — רמזה שאנחנו בדרך לרגיעה.
אז עשיתי לי עוד נספרסו, חיפשתי שיר שידבר אליי ביוטיוב ואז, דקה לפני שעת האפס 11, הגיע הסימוס המיוחל מיורב (המפיק הראשי שלנו) שאמר: תכין את הטרולי שלך עם הבגדים. יוצאים בחמש אחה"צ לבאר־שבע, ותביא משהו חם.
"בישראל אף פעם לא קר באמת, אבל גם אף פעם לא שקט", מילמלתי לעצמי.
הדירה בצ'לסי / תגיד, אתה בכלל יכול למלא טור בלספר סיפור של יום הופעה בבאר־שבע, אחרי הטיל? שאלתי את עצמי. הרי הקוראים שלך מעדיפים בטח את מאבק הפוסטים הדרמטי בין אופירה ליאיר, והם עלולים להגיד שאתה שאתה בכלל משעממת ולא מעניינת.
לא הייתה לי תשובה על זה. ובינתיים, בשביל להעביר ת'זמן, הקשבתי בספוטיפיי לשיר ישן בשם "מלון צ'לסי" של לאונרד כהן. מכירים? בספר "אחד על אחד — 101 פגישות שהיו באמת" מסופר שהשיר נכתב בעקבות פגישה מקרית של כהן עם ג'ניס ג'ופלין.
זה קרה במעלית המלון הניו־יורקי כשג'ניס באה לחפש דווקא את השחקן החתיך כריס כריסטופרסון. וכשנתקלה בטעות בלאונרד כהן, השחיף היהודי שעלה איתה במעלית, הוא אמר לה "אני בעצם כריס". והיא ענתה לו בהומור: "חשבתי שאתה יותר גדול".
"פעם הייתי יותר גדול אבל הייתי חולה והתקטנתי", התבדח כהן וזה הגניב אותה עד כדי כך שהם עלו ביחד לקומה ארבע והעבירו לילה באחת מדירות המלון בזמנים "הנדיבים ההם", כמו שכהן קרא להם אחר כך.
מזל שאין חוק נאמנות בלכתוב שירים, ולאונרד יכול היה לכתוב מה שבא לו על הסטוץ הזה. אז כמה שנים אחר כך כשג'ניס ג'ופלין מתה ממנת יתר, הוא כתב עליה:
"זוכר אותך מהצ'לסי שם בדירה,
אמרת שחשוב לך איך גבר נראה,
אבל בשבילי תהיי מוכנה לוותר"
אז הקשבתי לשיר הנפלא הזה, ושמחתי והתעצבתי בגלל ששני הגיבורים המשוגעים שלו, ג'ניס ולאונרד, כבר עפו לעולם האמת והשקר. אבל הללויה (כמו שכתב לאונרד), עוד חיכתה לנו ההופעה בבאר־שבע.
שלוש בלילה וטיל / לא מכיר את מירי תמנו שעל ראש ביתה צנח הטיל העזתי. אבל מלבד סיפור הגבורה שבו הצילה את ילדיה התרגשתי גם משתי המילים הטעונות שסיכמה בהן את האסון שקרה לה: "הזיכרונות הלכו", אמרה. וזה כיווץ לי את הלב, כי זה ממש מטורף לאבד את הזיכרונות בשלוש בלילה בעיר בבום מטיל. ולידיעת כל מנהיגי המדינה הזו, לא נעים בכלל לקבל טיל בראש. לא בארוחת הצהריים כשאתה מנגב חומוס, לא בשש בערב כשאתה רץ להנאתך (כמו שקורה כאן שנים, בעוטף הדרומי) או באמצע הלילה, כשאתה והילדים ישנים.
נמשיך? נמשיך. אז ב־12 בצהריים ברמת־גן נהיה לי לא נעים כי מישהו החל לקדוח בקיר בבניין הסמוך, ונזכרתי שכל החיים הזהירו אותי: יקדחו לך, יירו עליך טילים, אבל תנשוך שפתיים ותמשיך. ואפרופו טילים, שאלתי את עצמי,האם אדם עוזב את עירו או כפרו בגללם? אז מתברר שלא!!! כי בעוטף עזה נוספים יותר ויותר אנשים שרוצים לגור דווקא שם. אולי מפטריוטיות, או מתחושה ודאית שבסוף לא יקרה להם כלום. בדיוק כמו שעליתי פעם בסערה מטורפת על מעבורת בתעלת למאנש, למרות שהזהירו אותי שאטבע, ולא טבעתי.
על כל זה חשבתי לקראת 12 וחצי בצהריים, כשנכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע והגעתי איכשהו לרמת־השרון הלא מסוכנת. וכשהתברברתי בה, הפעלתי את ווייז, שהוביל אותי דרך רחוב דודו דותן לכיוון היציאה. וככה נזכרתי בבדרן והשחקן המקסים הזה, שהיה הקטורזה והאדיר מילר והאיצקו והחפר של אז ומת בפתאומיות. וזה גרם לי צמרמורת, כי שוב הבנתי שאנחנו אף פעם לא יודעים מה מחכה לנו, צחוק או בכי.
שארית אותו היום / "קח תפוח עץ", הציעה לי מישהי נדיבה ברמזור של רעננה. לקחתי כי אני עדיין אוהב תפוחים וחותר לגלעין כמו שחותרים באהבה לרגע הראשוני והקסום שבו לוחשים "אוהב" ו"אוהבת" .
אבל זה באמת לא שייך לטור הזה. אז אקצר ואתאר לכם את שארית היום בספיד: בחמש אחה"צ יצאתי עם נועם (חברנו ושותפנו) לבאר־שבע. בתשע בערב כבר עליתי לבמה לפני 5,000 באר־שבעים מקסימים ונלהבים. ב־12 וחצי בלילה סיימנו ויצאנו הביתה, בלוויית שוטר מקומי רכוב על אופנוע וצ'קלאקה שחילץ אותנו מהפקקים. ובשלוש לפנות בוקר כבר אכלתי יוגורט דובדבנים (56 קלוריות), ראיתי את מכבי תל־אביב בכדורסל, ונרדמתי באמצע בלי לדעת מה התוצאה.
יום שישי לפני שבוע / בבוקר שעלה יום אחרי ההופעה בבאר־שבע ירד שוב גשם פתאומי והשרירים כאבו לי מהמאמץ בהופעה וסיכמתי לעצמי את הלילה שחלף כך: היה אחלה להופיע בעיר הנגב הדרומית. לא היה קר בכלל. עשיתי סלפי עם ראש העיר ובין הדרמה לקומדיה של החיים שלנו, אני חושב שמזל שיש הומור וזרימה ואפשר גם לצחוק על הכל וגם לנוע קדימה. אבל השאלה אם תפרוץ מלחמה עם החמאס נותרה פתוחה, כמו השאלה מתי הילד החולם יתעורר מבכי כי היה לו סיוט.
ועכשיו, רוצים לדעת איך מסיים לאונרד כהן את "צ'לסי הוטל", כשהוא מדבר כאילו לג'ניס ג'ופלין בתרגום חופשי, עם תוספת שלי?
"ואז הלכת, אה? הפנית את גבך לקהל / וגם אני לא שמעתי אותך לוחשת: אני זקוקה לך, זקוקה לך, יא אהבל / אז אני לא אגיד שאהבתי אותך בין לבין / אבל אני זוכר אותך היטב מצ'לסי הוטל, אני מתכוון, וזהו: אני לא חושב עלייך יותר הרבה / וגם את לא עליי, אני מקווה".
יפה, אה? ותגידו, לא עדיף להיות נאמן לשירים במקום לטילים שעפים עליך בלילה ומוחקים לך את הזיכרונות? בטוח שעדיף. תשאלו את מירי (תמנו).
