ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בירם כיאל במדי נבחרת ישראל. "כל אחד חולם לשחק בנבחרת. זו גאווה גדולה במגזר" | צילום: עוז מועלם
    7 ימים • 24.10.2018
    "הציעו שלא אשיר את המילים 'נפש יהודי הומייה', שאזמזם, שאשרוק. בעיניי כבוד יותר גדול הוא שאעמוד במהלך ההמנון ולא אשיר משהו שאינו חלק ממני"
    בירם כיאל, מבכירי הכדורגלנים הישראלים, מדבר על ההצלחה החריגה של נציגי המגזר הערבי בנבחרת הלאומית, טוען שחוק הלאום גזעני, מתפלל כל יום במסגד שיהיה שלום ושולח מברוק ללוסי אהריש וצחי הלוי. ועכשיו, כשיש לו דרכון בריטי, הוא לא בטוח שיחזור עם משפחתו מברייטון לישראל. ראיון בסימן התקפה
    נדב צנציפר | צילום: עוז מועלם

    על הלוח המחיק שתלוי מחוץ לבית משפחת כיאל בברייטון נרשם מדי יום אוסף של מטרות חדשות שצריך להשיג. יותר מהכל, הטקס היומיומי הזה מאפיין את השאפתנות של הכדורגלן הלגיונר הישראלי הבכיר כיום, בירם כיאל (30), שמככב בשורות הקבוצה המקומית המשחקת בפרמייר ליג, מזכיר לו שכל יום מזמן בפניו התמודדות מחודשת לניצחון.

     

     

    השבועות האחרונים היו משמחים במיוחד בבית משפחת כיאל. בירם היה השחקן המצטיין בשני הניצחונות האחרונים של נבחרת ישראל, על סקוטלנד ואלבניה. במקביל הוא חזר להרכב הראשון של ברייטון והשבוע כבש במסגרתה את שערו הראשון העונה בניצחון על ניוקאסל. נוסף לאלה, קיבל כיאל, שמשחק כבר תשע שנים בממלכה המאוחדת, דרכון בריטי ומעתה הוא כבר לא ייחשב לזר.

     

    כיאל זומן לנבחרת ישראל כבר לפני עשר שנים, אבל ההתחלה לא הייתה קלה. ב־2009, במשחק מול יוון, הוא הכשיל שחקן יווני ברחבה, אקט שהוביל להפסד וחיסל את סיכוייה של ישראל לעלות למונדיאל. כיאל מצא את עצמו בעין הסערה: גורמים שונים האשימו שהשחקן הערבי פגע בכוונה בנבחרת הלאומית. “אני זוכר היטב את קבלת הפנים שערכו לי אוהדי בית”ר ירושלים כשהגעתי לטדי עם מכבי חיפה: ‘רציתם כיאל, רציתם כיאל, אל תבכו שאין מונדיאל’. בחיים לא אשכח את השירים האלה, אבל אני גם זוכר טוב שניצחנו אותם 0:2”.

     

    איך התמודדת עם הטענה שעשית טעות מכוונת?

     

    “שמעתי הכל והמשכתי הלאה. יש שחקן שלא עושה טעויות? יש שחקן שרוצה להפסיד? אם יש דבר כזה, אז הוא לא ווינר. כל דבר אתה יכול להגיד עליי, אבל להגיד שאני לא רוצה לנצח? באימון 4 על 2 אני רוצה לנצח. ביום שיגידו שאני לא רוצה לנצח אתלה את הנעליים. באנגליה קוראים לי הבחור הרע על המגרש, אני צועק על כולם. אולי לא מעריכים בארץ את הדרייב שלי ואת מה שעשיתי בקריירה בחו”ל. אני השחקן הוותיק ביותר בנבחרת ישראל היום”.

     

    כיאל עם אשתו אנג'לה. "אני מכיר אותה עוד מהכפר" | צילום: דורון גולן
    כיאל עם אשתו אנג'לה. "אני מכיר אותה עוד מהכפר" | צילום: דורון גולן

     

    החמולה הכי גדולה

     

    כיאל נולד בכפר ג'דידה, מרחק חמש דקות נסיעה מעכו, לאב פריד שעבד כקבלן בניין ולאם פאטמה שעובדת כמנהלת חשבונות. אחיו הבכור, נביל (34), הוא רופא שעובד במרכז הרפואי לגליל בנהריה ומנהל את המרכז הרפואי בכפר, ואחותו הצעירה מראם (26) מנהלת יחד עם בעלה את כפר המים בכאבול.

     

    הסיפור של משפחת כיאל מקפל את הסיפור של האזרחים הערבים בישראל. סבא וסבתא של בירם נולדו בכפר אל־בירווה שבצומת אחיהוד, גורשו ממנו ב־1948. "עם קום המדינה הוציאו את כל האנשים מהכפר. המשפחה שלנו עברה לג'דידה", הוא מספר. כיום נחשבת משפחת כיאל לחמולה הגדולה ביותר בכפר — 3,000 מתוך 20 אלף התושבים נמנים עימה.

     

    כיאל למד בבית הספר היסודי בכפר עד גיל 12 ואז המשיך לפנימייה של מכבי חיפה בכפר גלים, אבל מהר מאוד נשבר. "בתוך כמה חודשים רציתי את האוכל של אמא, לא יכולתי לאכול את החטיפים, השוקו והלחמנייה. אני אחד שמפונק באוכל, אם לא חם אני לא אוכל, אם לא רואה אוכל על הגז, לא נוגע". כיאל חזר לכפר והשלים בגרות מלאה בתיכון המקומי.

     

    תחילת הקריירה שלו הייתה בכלל בקטרגל. כבר בגיל תשע זיהה את הכישרון שלו אשר עלמני ז"ל ממכבי חיפה, שראה אותו במשחק של קבוצתו מג'דידה. "אמרתי לו שאני לא רוצה להגיע למכבי חיפה", הוא מספר. "לא ידעתי עברית והיה לי את הפחד של ילד מהמגזר שעוזב את הבית, אבל הייתי גאה בעצמי שרוצים אותי במועדון הכי גדול בארץ, מבחינתי חיפה הייתה אז כמו ברצלונה. במקום זאת ביקשתי מאבא שלי, שהיה דומיננטי בקריירה שלי מהרגע הראשון, לשחק דווקא בהפועל עכו שיותר קרובה אלינו, וככה גם להשתפשף עם העברית, אבל חצי עונה שם הספיקה לי. הרמה הייתה דומה לזו שבכפר".

     

    אחרי ההתנסות בעכו בירם פנה לדוד שלו, חמודי כיאל, כדורגלן ששיחק בין היתר בהפועל חיפה ובסכנין, וביקש ממנו שיעזור לו להגיע לאחת הקבוצות החיפאיות, הפועל או מכבי. חמודי השאיר הודעה במשיבון במשרדי מכבי חיפה: "שלום, מדבר חמודי כיאל, יש לי שחקן שיכול להתאים לכם. מתי אפשר להביא אותו למבחנים?". כשנציגי המועדון יצרו קשר עם בירם, הוא אמר להם: "ברגע שתראו אותי, כבר תיקחו אותי".

     

    לאימון הראשון שלו בקבוצת ילדים א' במכבי חיפה הגיע כיאל באיחור. "באתי עם אבא שלי, לא ידענו איפה מתקן האימונים, נכנסתי מבוהל. עשינו משחקונים חצי שעה ואז קראו לי. הייתי משוכנע שמעיפים אותי, שאני לא מספיק טוב, אבל אז ביקשו ממני שארד למשרדים ומאז נשארתי במכבי חיפה עד שיצאתי לחו"ל", הוא מספר. "בילדים של מכבי חיפה הרגשתי שאני מקבל יותר מכל אחד אחר. תמיד נהניתי מפריבילגיות ודי מהר הקפיצו אותי לשחק עם הנוער. אני מאוד אוהב את מכבי חיפה, תמיד הייתה בקבוצה התחושה שאין הבדל בין יהודי לערבי".

     

    בתחילת הדרך אביו היה מלווה אותו לאימונים, אבל בהמשך כיאל מצא עצמו מתרוצץ בין מוניות ורכבות כדי להגיע למתחם האימונים קצף בחיפה. "הייתי מסיים את בית הספר באחת וחצי בצהריים, מזמין חצי בגט בדרך, רץ הביתה להביא את התיק, אוסף את הבגט ורץ למונית", הוא נזכר. "הייתי נוסע עם מונית שירות לתחנת הרכבת בעכו, וממנה המשכתי לתחנת חוף הכרמל. עברתי את כביש החוף והגעתי לקצף, זה היה מסלול של שש שעות".

     

    כיאל מונה לקפטן של קבוצת הנוער, והיה למוסלמי הראשון שזכה בתואר השחקן המצטיין במועדון. בגיל 16 וחצי, כשהחל להתאמן עם הקבוצה הבוגרת, הוא כבר היה מגיע לתיכון בכפר עם ההונדה היוקרתית שקיבל ממכבי חיפה. "קיבלתי גם דלקן, הרגשתי כוכב גדול".

     

    ההצלחה האישית שלו באה בדיוק כשמשפחתו נקלעה למשבר כלכלי שחייב אותו להפוך למממן העיקרי שלה. "הגעתי מבית שבו אבא שלי היה חזק מאוד מבחינה כספית. אחרי שגרנו אצל סבא וסבתא שלי, הוא החליט לקנות אדמה ולבנות בית שתמיד חלם עליו. הוא עצמו היה הקבלן ואז קיבל את הנפילה. כשחקן במכבי נהניתי מהחיים הטובים, אבל פתאום לא היה כסף בבית. אנשים בחוץ לא ידעו שעברנו את התקופה הזו, אנשים היו רואים אותי לובש מותגים. בזכות המשפחה שלי שום דבר לא היה חסר לי. התקופה הזאת לימדה אותי להעריך את הכסף ולשמור עליו".

     

    מותגים או לא, את השכר ממכבי חיפה כיאל העביר להורים. כך הוא מימן את לימודי הרפואה של אחיו ברומניה, שילם את המשכנתה והחשבונות החודשיים של הוריו, וכמובן היה אחראי על ההוצאות הכספיות שלו עצמו. "זה החינוך שקיבלנו", הוא אומר. "גם היום אנחנו כיס אחד, בנק אחד. עברנו כמו גברים את התקופה הכלכלית הקשה, כולנו ביחד, עם כל פיפס שהרווחתי. אבא שלי היה זה שדחף אותי להצלחה".

     

    אחרי מות סבתו, כיאל התחזק בדת, והחל להקפיד להתפלל חמש פעמים ביום במסגד. "אני מאמין באלוהים, הוא נתן לי את כל מה שיש לי ואני מחזיר לו עם עשר דקות של תפילה. אני לא קיצוני. דווקא בארץ היה לי יותר קשה לשמר את זה, כל הזמן הייתי עם חברים ובילויים. באנגליה יש לי יותר זמן, יש בברייטון שני מסגדים ואני מגיע לשם בכל יום".

     

    כיאל בברייטון. "האריכו לי את החוזה" | צילום: EPA
    כיאל בברייטון. "האריכו לי את החוזה" | צילום: EPA

     

    לא מפחד לדבר

     

    במשחקים האחרונים של נבחרת ישראל, תחת המאמן האוסטרי אנדי הרצוג, שותפו חמישה־שישה שחקנים מוסלמים ושניים נוספים ישבו על הספסל. זה לא מקרה, שלמעט ערן זהבי — שמשחק בליגה הסינית — העוגנים של הנבחרת והלגיונרים הבכירים של הכדורגל הישראלי מגיעים מהמגזר. בנוסף לבירם כיאל בברייטון, טאלב טוואטחה משחק בפרנקפורט הגרמנית, הקפטן ביברס נאתכו לובש את המדים של אולימפיאקוס היוונית ומואנס דאבור עולה לדשא בהרכב של זלצבורג האוסטרית.

     

    "ארבעת השמות האלה הם כולם כוכבי כדורגל", אומר כיאל כשהוא נדרש להצלחה של נציגי המגזר. כולנו נמצאים היום בתקופה מאוד טובה לא בגלל שיש לנו מכנה משותף של מוסלמים, אלא בזכות מה שאנחנו מביאים גם מהמקומות שמהם הגענו — ג'דידה, ג'אסר א־זרקא, נצרת וכפר־כמא, וגם מהמועדונים שהגענו - ממכבי חיפה, הפועל תל־אביב ומכבי תל־אביב".

     

    אולי אתם פחות מפונקים מהשחקנים היהודים?

     

    "לא חושב. עדיין לא היה לנו שחקן ברמה של יוסי בניון, אז אסור לדבר ככה. עד עכשיו השחקנים הגדולים בישראל היו יהודים. היום השחקנים המוסלמים נמצאים בכושר טוב ועולים לשחק. נכון שיש אצלנו מוטיבציה גדולה, רעב גדול להצליח מהמקומות שהגענו מהם. אני הילד מג’דידה שחלם להגיע לרמות הגבוהות ותמיד גאה בזה. אני עקשן ולא מוותר. אבל עם זאת, כולנו קיבלנו תנאים מהקבוצות הגדולות בישראל".

     

    עדיין, נראה שבמגזר הערבי יש דגש מיוחד על הצלחה בכדורגל.

     

    "המודעות אצל הילדים, ואפילו יותר אצל המשפחות במגזר, יותר גבוהה בשנים האחרונות. כשהייתי רואה את נג'ואן גרייב (ששיחק במדי נבחרת ישראל בסוף שנות התשעים וכיום מאמן את אחי נצרת — נ”צ) או וואליד באדיר (אחד האייקונים של הפועל תל־אביב ומי שהופיע 74 פעמים בשורות הנבחרת) הייתי מתרגש כמו תינוק. היום אנחנו המודל לילדים במגזר וההשקעה גדולה מאוד. ההורים שולחים את הילדים שלהם לאימונים אישיים כבר בגיל צעיר".

     

    איך אתה מגדיר את עצמך: ישראלי? ערבי־ישראלי? פלסטיני?

     

    "ערבי־ישראלי שחי במדינת ישראל".

     

    במצב הנוכחי, כמה קשה לך לדבר על פוליטיקה?

     

    "לא קשה. אני אחד האנשים הכי פוליטיים שיש, לא מפחד לדבר. אני חושב שאזרחים במגזר צריכים לקבל בדיוק את כל התנאים שמקבלים כל האחרים ורק אז נוכל לחלום על שלום".

     

    ויהיה מתישהו שלום?

     

    "אני מתפלל כל יום שיהיה שלום. אני מדבר מפוזיציה של אבא לילדים. אני רוצה שהבן שלי לא יידע מה זה מלחמה, שיקבל יחס שווה במדינה שלנו, וזה לא קורה כרגע. יש בארץ נטייה לאי־שוויון, וגישה לא טובה כשמדובר בסוגים שונים של אוכלוסייה. החתימו אצלנו בברייטון שחקן ספרדי ב־7 מיליון אירו, ואז החתימו שחקן מאיראן ואני מקבל איזה 700 הודעות לטלפון שלי עם שאלות איך ישראלי ישחק עם איראני? מתעסקים בשטויות. המגזר הערבי צריך לקבל יותר שוויוניות במדינה שלנו, יותר כבוד. ילד שגדל בג'דידה חייב להיות שווה לילד שגדל בתל־אביב או בחיפה, וזה רחוק מזה כרגע".

     

    תומר חמד. "חלקנו חדר אחד" | צילום: זהר שחר
    תומר חמד. "חלקנו חדר אחד" | צילום: זהר שחר

     

    כיאל שכר לאחרונה את שירותיו של יועץ תקשורת בכיר, מאיר ניצן, אבל איתו או בלעדיו — הוא לא מסנן מסרים. "אני ערבי מוסלמי ותומר חמד הוא יהודי, שנינו משחקים בנבחרת ישראל ושיחקנו יחד בברייטון, וכמה רעש זה עשה באנגליה. אחד מתפלל ‘ברוך אתה ה'', השני מתפלל לאללה, ושנינו חולקים את אותו חדר, יכולים לחיות ביחד. מנסים לדחוף כל הזמן שאנחנו מייצגים את המגזר, מוסלמים - זה בולשיט. אני לא משחק כדורגל כי אני מוסלמי, אלא בגלל שאני טוב במקצוע הזה".

     

    חווית גזענות בקריירה שלך בארץ?

     

    "האמת היא שלא הרגשתי גזענות בקריירה שלי, ותמיד הרגשתי שיש כלפיי הערכה מקצועית. אנשים העריכו שזומנתי לנבחרת ישראל כבר בגיל 18 וחצי".

     

    האם היית מסכים לשחק בבית"ר ירושלים?

     

    "לא, אם לשחק בישראל אז רק במכבי חיפה".

     

    מה התגובות במגזר לעובדה שאתה משחק בנבחרת הלאומית של ישראל?

     

    "זו הגאווה הכי גדולה של כל אחד במגזר שאנחנו משחקים בנבחרת ישראל. כל אחד חולם ללבוש את מדי הנבחרת, אז תבין מה זה כשיש ארבעה או חמישה ביחד מהמגזר בין 11 השחקנים הכי טובים בישראל, זה באזז מטורף. אנשים במגזר רואים חבורה של גברים שמייצגת אותם. אני עשר שנים בנבחרת ישראל ומעולם לא שמעתי ביקורת שאני חלק ממנה, זו הבמה הכי בכירה לכל אחד מאיתנו".

     

    האם העובדה שאנדי הרצוג מאמן זר מקלה עליו להרכיב הרבה שחקנים מהמגזר?

     

    "זה אחד הדברים הטובים ביותר שיש מאמן זר שלא מעורבב יותר מדי במה שקורה בארץ, לכן הוא יכול לבוא ולהגיד ש־11 יהודים יהיו בהרכב בלי אף ערבי או 11 מהמגזר בלי אף יהודי. זו תעודת כבוד לכדורגל הישראלי שהכל נקי מפוליטיקות, משהו חדש בכדורגל שלנו. אני לא אוהב שמדברים על ערבים או יהודים, ואני מאמין שהשחקנים הכי טובים, ולא משנה מאיפה הם, צריכים לשחק".

     

    מה אתה מרגיש כלפי חוק הלאום?

     

    "זה חוק גזעני שמפריע לי. אסור שתהיה הפרדה בין יהודי, ערבי, מוסלמי או נוצרי. כולנו אזרחי מדינת ישראל וצריכים להיות שוים בין שווים, זה סתם גורם להפרדה. שילמדו מנבחרת ישראל שבה כולם שווים. לא רק שזה מפריע לי, אני חושב שזה אמור להפריע לכולם - לכל יהודי, לכל ערבי, לכל מוסלמי ולכל נוצרי".

     

    יש ביקורת שהשחקנים הלא־יהודים בנבחרת לא שרים את ההמנון.

     

    "אני מכבד את ההמנון, וכך גם יתר שחקני הנבחרת הלא־יהודים. אנחנו עומדים ב'התקווה', מכבדים את חברינו היהודים ששרים אותו מכל הלב. אני לא מבקש לשנות את ההמנון בשבילנו, אבל גם שלא ישנו אותנו. הכי חשוב שכולנו ביחד נותנים 100 אחוז למען הנבחרת. הציעו לי הרבה דברים, שאזמזם, שלא אשיר את המילים 'נפש יהודי הומייה', שאשרוק. בעיניי הכבוד היותר גדול הוא שאעמוד במהלך ההמנון ולא אשיר משהו שאינו חלק ממני".

     

    וראוי מבחינתך שקפטן, במקרה הזה ביברס נאתכו, לא ישיר את ההמנון הלאומי?

     

    "ברור, אין ראוי מביברס להיות הקפטן".

     

    מה אתה חושב על נישואי לוסי אהריש וצחי הלוי?

     

    "מברוק".

     

    מה חשבת על ההתבטאות שיוחסה לאלירן עטר, ושהוא עצמו הכחיש — שאמר לכאורה "ערבי מסריח"?

     

    "אם זה היה מישהו אחר, הייתי אומר לך שאני רוצה ללכת שוב לווידיאו ולראות את זה. אלירן הכי לא כזה. כל היום הוא איתנו, הוא חולה על כולם ואנחנו עליו. הוא אפילו מדבר ערבית. הביקורת נגדו יצאה מפרופורציות ופגעה באדם שכל היום נמצא איתנו".

     

    אז מה היית מתקן במדינת ישראל?

     

    "מחוקק חוק חדש: חיה ותן לחיות, אל תתערב, אל תקשקש יתר מדי, אל תגמור אנשים בגלל הדת והגזע. זה מה שלמדתי באנגליה".

     

    חוקים בבית

     

    כיאל נשוי לאנג'לה (25) שבמהלך השהות בבריטניה עשתה שני תארים, בפסיכולוגיה ובעיצוב, ואב לשני בנים, פירלו בן הארבע ואליאן בן השנה. "את אנג'לה אני מכיר עוד מהכפר. הגעתי לאיזו חתונה, ראיתי את הכי חתיכה ויפה ואמרתי אני הולך עליה, מאז אנחנו ביחד, לפני שש שנים התחתנו באולם מפואר בעכו".

     

    אנדראה פירלו. "קראתי לבני על שמו" | צילום: EPA
    אנדראה פירלו. "קראתי לבני על שמו" | צילום: EPA

     

    את פירלו, שנקרא על שמו של הכדורגלן האיטלקי הנערץ אנדראה פירלו, ילדה אנג'לה בתקופה שכיאל שיחק בסלטיק גלזגו הסקוטית. "שיחקנו בליגת האלופות נגד יובנטוס. המאמן שלי אמר לי לשמור על פירלו, אמר שהוא כבר מבוגר וכבד, אבל בכל פעם שרצתי אליו הוא עבר אותי בקלות בהטעיה. בדקה החמישים כבר ביקשתי ממנו שנחליף חולצות ובסוף המשחק הוא חיכה לי במנהרת השחקנים עם החולצה. אמרתי לו שאשתי בהיריון וברגע שייוולד לי הבן, אקרא לו פירלו, הוא חייך וכך היה".

     

    פירלו לומד בגן בברייטון, יש לו אפילו מבטא אנגלי, אבל בבית יש חוקים ברורים. "הבן שלי לא יכול לדבר איתי אנגלית, רק ערבית, שיכבד את סבא וסבתא שלו. אני מחנך את הילדים לפי הערכים שלי. אנחנו עושים הכל ביחד. בשבע ורבע בבוקר אני כבר מתעורר, בשמונה אני לוקח את פירלו לגן וממשיך לאימון ואז כל אחר הצהריים אני עם המשפחה. פירלו חולה על כדורגל".

     

    מה שעיכב, פה ושם, את הקריירה של כיאל הן הפציעות הרבות שספג. "רק בשנתיים האחרונות עברתי שני ניתוחים בגלל שברים, ועוד שלושה ניתוחים בבטן. בכל פעם שראיתי את אבא שלי מגיע אליי ובוכה אחרי שעוד תקופה טובה שלי נגמרת בניתוח, היה לי קשה. הייתי יושב עם גבסים ואומר לו, ‘מה אתה בוכה, אחזור חזק יותר’. הייתי מגיע לחדר הכושר מדי יום, משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, נכנס ליוטיוב ללמוד על כל פציעה שלי, נהייתי חצי רופא. אמרו לי שחלב זה טוב להחלמה, במקרר שלי היו רק בקבוקי חלב. הקטע הקשה הוא לחזור להרכב אחרי שאתה מוצא עצמך מחוץ לסגל, וצריך להתחיל כל פעם הכל מהתחלה".

     

    ב־20 בנובמבר נבחרת ישראל תתארח בגלזגו, העיר שבה כיאל התגורר במשך כמה שנים כששיחק בשורות סלטיקס, ותתמודד מול סקוטלנד על העלייה לפיינל פור של גביע האומות (דרג ג’). ניצחון עשוי לקרב אותה לטורניר היורו ב־2020 — וז תהיה הפעם הראשונה שישראל עולה לטורניר בינלאומי חשוב מזה חמישים שנה. "תן לנו לעבור את סקוטלנד ואז נדבר על היורו. במנטליות שלנו אנחנו אוהבים לפנטז", אומר כיאל.

     

    האם יש מקום לערן זהבי בהרכב הנבחרת?

     

    “איזו שאלה, זה ברור. זה לא פייר לדבר כל הזמן על התקרית שבה הוא הסיר את סרט הקפטן. הוא כבר הודה שעשה טעות, התנצל. אני כמובן לא הייתי נוהג כך, אבל אנחנו בני אדם ולכל אחד מאיתנו יש אמוציות".

     

    אתה מגיע למשחק בכושר שיא.

     

    "בשנה שעברה שברתי את הרגל והספקתי לשחק 19 משחקים, ועדיין חשבתי שמגיע לי יותר. השנה נכנסתי למאמן כריס יוטון ואמרתי לו משהו שלא כזה מקובל באנגליה: ‘אני רוצה לדעת מה התוכנית שלך לגביי’. הוא התפלא שדיברתי אליו כך, אבל העריך את הרעב שלי. בסוף החתימו אותי על חוזה והתקשורת דיברה על זה רבות".

     

    ברייטון היא התחנה האחרונה שלך בבריטניה?

     

    "אני מקבל הודעות מאוהדי חיפה שאחזור, אבל רוצה ליהנות מהרגע, מהאימון של מחר. למדתי ליהנות מכדורגל בתשע השנים שלי כאן. עברתי תקופות קשות מאוד, אבל הרעב שלי להצלחה גרם לי להצליח".

     

    מה אתה מתכנן אחרי שתסתיים הקריירה שלך כשחקן?

     

    "הרבה שואלים אותי אם אחזור לארץ. כשאני מדבר עם אנג'לה ואנחנו נזכרים בישראל יש בנו געגוע, לפעמים חושבים על חזרה לחיפה. אבל אז אני חושב שאולי אנגליה היא מקום יותר טוב לילדים, כך שזה עדיין לא ברור לי".

     

    nadav4y@bezeqint.net

     

     

     


    פרסום ראשון: 24.10.18 , 22:00