כשאני שואלת את גיסתי פרידה אם היא בטוחה שהממולאים שהיא הכינה לכבודי, הם באמת לכבודי, כלומר טבעוניים, היא כמעט נעלבת. "מה זאת אומרת, מה נראה לך - שאני אשקר?" "לא, ודאי שלא", אני ממהרת להרגיע, "לא חשבתי לרגע. רק שלפעמים, בכל זאת, בלי לשים לב..." "אבל הכנתי אותם לך", היא מזדעקת, "אני יודעת שאת לא אוכלת בשר". נמלאתי דאגה. "לא אוכלת בשר" זה לא מספיק טוב. "מה עוד אני לא אוכלת", אני שואלת בזהירות. "גבינות", היא עונה. "ומה עוד?" "ביצים".

נרגעתי. היא באמת זוכרת.

עולם החי בכללותו מעניין את גיסתי כקליפת השום, אלא אם כן הוא בא עם כמה שיני שום, אבל שלא כמו אנשים אחרים במשפחה שהטבעונות נראית להם כמו סיבה מצויינת לרדת עליי, גיסתי מקבלת את השיגעון בהכנעה. היא הייתה מעדיפה כמובן שתהיה לי היכולת לטעום מתשעים ותשעה אחוז ממאכליה על מנת לקיים את טקס ההתפעלות המסורתי שבמסגרתו אני זועקת, "נפלא! טעים! הכי טוב שיצא לך!" והיא בתמורה אומרת: "באמת? מה את אומרת! דווקא התחרבש לי לגמרי", אבל היא לפחות לא יורדת עליי. היא רק אומללה, עצובה, כואבת, דואבת ואינה יודעת את נפשה מחמת האסון שפקד אותה.

כשעשיתי את המעבר שלי מצמחונות לטבעונות, הבטחתי לעצמי שאני לא מנדנדת לאיש. אם ישאלו או יתעניינו – אענה. אבל אני לא מתחילה עכשיו לחנך את האנושות. כי יותר משאני מאמינה בטבעונות, אני מפחדת לצאת צדקנית. זה כמובן חלק מהטקטיקה שלי כצדקנית עילית ומתנשאת: לא להשניא, לא לטרחן, לא להביא נתונים על ההרס שזורעת תעשיית המזון מהחי, לא להיכנס לתיאורים של תנאי שבי ואכזריות התעשייה ולא להסביר איך הכל קשור להכל, אפילו למשבר המים העולמי...

אופס. סליחה.

מה לעשות, מדי פעם נפלט לי. גם אני בן אדם. אבל רוב הזמן, בארוחות משפחתיות, במסעדות, עם חברים, אני שותקת כמו דג ומעבירה בחיוך את התרנגולת הצלויה, הצעירה, שנשחטת בגיל שישה חדשים, למרות שבתנאי חופש יכולה הייתה לחיות 7 שנים...

אופס. שוב סליחה. אני עושה את זה בכוונה.

בלב אני אומרת: "תשמעו מתוקים, אתם פשוט חתיכת חרא אנוכיים שרק יכולת ההדחקה או הבורות העצומה שלכם בנושא, מאפשרת לכם להמשיך לאכול גופות", כך שאני בהחלט יכולה להבין למה אני מעוררת אנטגוניזם. לא רק שאני יכולה, אני גם זוכרת. הטבעונות עיצבנה גם אותי. שיגעה אותי. עד שהפכתי לכזו והתחלתי להתנשא.

הסיבה הפשוטה שהטבעונות שיגעה אותי עד שהחלטתי שדי, היא בעיקר כי לא היה לי יותר איך להתגונן מפני הטיעונים - הטובים ביותר שאפשר למצוא היום בשוק הרעיונות. גם מוסריים, גם אקולוגיים, גם בריאותיים. בשונה מדעה פוליטית, אין בטבעונות לכאן או לכאן. יש רק לכאן. אין שום דבר רע להגיד על זה. איפה תמצאו עוד תנועה שהדבר היחיד שאפשר להציב מולה הוא את המילה העלובה: "טעים". לכן היא גם כל כך מעצבנת. לכן כל מי שלא נמצא בעצמו איפשהו על הספקטרום של הפחתת מזון מן החי, מרגיש צורך להשתמש במילים מקטינות כמו "טרנד" או "אופנה" במקום "מוסר", "קיימות" או "חמלה". כי אופנה זו מילה שאין בעיה להרחיק מהמצפון.

אבל הלוחות הטקטוניים של המהפכה הטבעונית כבר מרעידים את הצלחות. כי הנה עוד מישהי בעבודה הפסיקה לאכול בשר, והנה הבן של השכנה שהוא לוחם בגדוד 50 וגבר מסוג גבר-גבר הפך לטבעוני. "אפילו אני", אומרת לי גיסתי שמחבבת טבעונות בערך כמו שביבי מחבב את התקשורת, "מתחילה להרגיש שזה קצת כבד לי לאכול בשר כל יום".

בזמן שגיסתי מעמיסה על צלחתי שני פלפלים אדומים בנפח - לו היו שדיים - די-קאפ, אני מנסה לדבר קצת על ליבה: "את חייבת להבין שאם לא נשנה את הצורה שבה אנחנו צורכים ומשנעים מזון, העולם פשוט ייגמר. הוא כבר נגמר. אפילו את עוד תצטרכי להבין את זה".

"טוב, טוב, אבל טעים?" היא שואלת לפני שהספקתי להכניס ביס אחד לפה. חמודה כזאת. לא מוותרת וטורחת להכין במיוחד לי מטעמים. ועוד בלי להשתמש בחומרי הגלם הכי בסיסיים של מטבחה - בשר ועוף נמצאים אצלה לעניות דעתי, בתוך המלחייה.

אחרי ארבעה ביסים אני מרגישה משהו. בזמן שאני מקשיבה למונולוג על איך הפעם זה באמת, אבל באמת התחרבש לה לגמרי - אני מוציאה מהפה את הביס האחרון שלקחתי ומתבוננת במוצג שלפניי. "מותק", אני שואלת אותה, "את בטוחה שאין כאן בשר?" גיסתי תולה בי עיניים נעלבות, "לא מאמי. אמרתי לך כבר - אין בשר. בקושי מאתיים גרם טחון על כל הסיר".

ברוך הבא למורכבות האנושית, אני חושבת לעצמי. הנה, גם אני - כמו אוכלי הבשר אוהבי החיות - יכולה להרוג בקלות את מי שאני כל כך אוהבת.