חמוצים או פח זיתים

בשלישי בערב פתחתי את ערוץ 10 לצפות בפסטיבל "כתר המזרח". ובאמת, מה יכול להיות רע? מופע לטובת תושבי עוטף עזה, שאוכלים הרבה אש עבור כולנו, ומוזיקה מזרחית להיטית, ואפילו פרס מפעל חיים, מוצדק מאין כמותו, לאבנר גדסי. הכל טוב ויפה. אבל משהו כבד הציק, והוא לא מרפה עד עכשיו.

מציק השם האקזוטי הזה, כמו דוכן שווארמה, "כתר המזרח". ברוכים הבאים לגטו. כאילו בבת אחת חזרנו לשנים האיומות של "על הדבש ועל הכיפאק", שמורת טבע מגודרת של נחשלים בלב האליטה של גל"צ, או לתקופת "פסטיבל הזמר המזרחי", כי בזמן שביום העצמאות היה "פסטיבל הזמר" הכחול־לבן, להקבצה ג' זרקו את "למנצח שיר מזמור". ותגידו תודה.

מציק גם כל המיש־מש התרבותי הזה. נותנים כותרת, "מזרחי", ודוחסים לתוך הפיתה חליל פרסי, פיוט מרוקאי, פח תימני, גרסת כיסוי ארמנית, היפ־הופ אמריקאי וקיטש לטיני. סתם שעטנז, שאין בו שום מכנה משותף אמיתי פרט לאחד: המוצא ה"מזרחי" של האמנים המבצעים. אשכרה ככה, 22 מבצעים, 20 מתוכם מזרחים, והשניים הנותרים מזרחים־ערבים. אשכנזים החוצה.

עיינתי בתנאי מכרז 1018 של משרד התרבות. נשמרו שם מכסות לאמנים צעירים ומבוגרים. "מוצא עדתי של האמן" (או ברוב המקרים, של סבא וסבתא שלו) לא נכלל כתנאי השתתפות. נו בטח, איך אפשר להעלות על הדעת דבר כזה? מתברר שבפועל, יעלה גם יעלה. ואם תבוא התשובה, "זה קרה במקרה", היא תהיה אמינה כמו התשובה של פעם: "במקרה כל שופטי בית המשפט העליון הם אשכנזים". אמין ומסריח אותו דבר.

ואל תלמדו אותי מהי "העדפה מתקנת". מעט אנשים עסקו בנושא אפליית הזמר המזרחי יותר ממני. אהיה הראשון בתור לתת רוח גבית לשיקום כבודה־כבודנו הרמוס (אה, אילו רק היו נעתרים אז לקריאה, שהתפרסמה כאן, להעניק לאהובה את פרס ישראל). רק לא עושים את זה ככה. התשתית למאבק המזרחי היא מאבק אזרחי, לשוויון מ־ל־א. לא מתקנים עוול בעוול. אבל מכל אלה עוד ניתן היה להתעלם. גם מתקציב המיליונים הנפוח, שיהיה לבריאות, או מהרייטינג הדלוח, כי תרבות לא נמדדת רק ברייטינג (למרות שהשרה רגב עצמה, כמה אירוני, מנסה להחיל קריטריונים של "הצלחה" בלבד).

מה שמפריע במיוחד הוא האבחנה הברורה, בהקשר האקטואלי, בין שני גושים גדולים בעם. מצד ימין "התרבות המזרחית", שצוהלת לה בתוך הגטו כשהכל מסביב בוער, לא רק מטאפורית; ומצד שמאל "התרבות האשכנזית", בערכי "חוק הנאמנות בתרבות", כל האנשים הביקורתיים והעוכרי־ישראל האלה. האשכנזים חמוצים, והמזרחים - דופקים על פחי זיתים.

ואגיד לכם מה כל כך כואב. ההגדרה "מזרחי" בשימוש הישראלי המקובל היא בעיקרה פוליטית וטראומטית. נעשה בה שימוש פושע כדי להפלות אנשים, בני תפוצות וגילים שונים, שנכפו בעל כורחם לסל אחד, נחות. השסע העדתי - ואל תקראו לזה לרגע "שד" - הוא כה עמוק, שהוא משתרע מאחוזי תמותת תינוקות ושיעורי דיכאון ועד לסיכוי לרכוש חינוך מעולה, קורת גג, רפואה ופרנסה טובה, וכבוד עצמי. רבים מהנזקים כנראה לא יירפאו לעולם. זו המשמעות, לפני הכל, של "להיות מזרחי". גם ב־2018.

אז כן, לאנשים בעוטף עזה, מזרחים ובכלל, מגיעה יותר מכולם שעה של קורת רוח. רק אל תטעו לרגע להניח, שאצלנו ב"כתר המזרח" הכל בסדר.