בשבוע שעבר טענתי שפסיקת ביהמ"ש העליון בעניין לארה אלקאסם, שהתבססה על הלכת הסבירות, היא בלתי סבירה. בעיון נוסף מתברר שטעיתי. מדובר בסיפור הרבה יותר חמור. אלקאסם, צריך להזכיר, נרשמה לתוכנית ללימודי זכויות אדם ו"צדק מעברי" באוניברסיטה העברית. השופטים ראו בכך הוכחה לכך שהיא בסדר. זו הייתה קביעה מופרכת לפני המידע שיוצג להלן. והיא הופכת למופרכת הרבה יותר לאחר שבודקים את מהותה של התוכנית. ובכן, המושג "צדק מעברי" עוסק במשטרים חשוכים שביצעו עוולות, כמו גרמניה הנאצית ודרום־אפריקה, ונכנסו לתהליכי ענישה והחזרת הצדק. בישראל נמצא המושג בשימוש בעיקר על ידי עמותה שמקדמת את פנטזיית "זכות השיבה". זו עמותה שהיא בשר מבשרו של קמפיין ה־BDS, ומיותר לציין שהיא שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית.
אם חפצה נפשנו לדעת לאן הידרדרה האקדמיה, כדאי להביט באותה תוכנית. אחת מהדמויות המרכזיות שם היא ד"ר יפעת גוטמן. והנה, הפלא ופלא, גוטמן היא גם יקירת העמותה וגם מרצה בתוכנית. גם לד"ר רון דודאי יש כובע כפול. הוא מעביר קורס בעמותה וגם לימד בתוכנית. דמות מובילה אחרת היא פרופ' דוד קרצמר, ממייסדי "בצלם", הארגון שנציגו הופיע בשבוע שעבר באו"ם וביקש להגדיל את הלחץ על ישראל. ובתרגום חופשי: חרם וסנקציות. באנגלית קוראים לזה BDS. היחיד במועצה המייעצת של התוכנית שאינו איש אקדמיה הוא חסן ג'בארין, מייסד עדאלה. גם הוא מלמד בתוכנית. הפוליטי הופך לאקדמי. יש חשש שגם מי שלא היה תומך BDS לפני שנכנס לתוכנית, יהפוך לכזה לאחר שטיפת המוח של התוכנית. דיברתי עם אנשי אקדמיה, לא אנשי ימין. הם אמרו לי שמדובר בשערורייה. הם לא יפתחו את הפה. הם חוששים. אבל לדידם של השופטים, העובדה שאלקאסם נרשמה לתוכנית היא הוכחה לכך שהיא בסדר. מה יש לומר? אין מה לומר.
"פסיקה מסוכנת"
נשיאת ביהמ"ש העליון, אסתר חיות, כמו כל קודמיה, טענה השבוע שוב שיש "הסתה" נגד השופטים. פה ושם, אכן, יש גם הסתה. אבל נבקש נא מחיות לקרוא את הדברים שלהלן: "הפסיקה הזאת מסכנת את הדמוקרטיה, וקשה לחשוב על משהו הרסני יותר לאינטרס הציבורי. יש צורך בתגובה פוליטית להחלטה השיפוטית". את הדברים הללו אמר ברק אובמה, נשיא ארה"ב, בתגובה לאחת מהחלטות ביהמ"ש העליון בארה"ב. "זו מכת הלם לדמוקרטיה שלנו", נכתב בניו־יורק טיימס, בעקבות אותה פסיקה. ואברהם לינקולן, אחד הנשיאים החשובים בתולדות ארה"ב, אמר בעקבות פסיקה בעייתית במיוחד: "אם מדיניות הממשל תיקבע באופן בלתי הפיך על ידי שופטים, יחדל העם להיות שליט על עצמו".
כאשר חיות וחבריה הופכים כל ביקורת ל"הסתה", קשה לקחת אותם ברצינות. הפזמון החוזר על "הסתה" מצטייר לא רק כדה־לגיטימציה לביקורת אלא גם ניסיון לסתימת פיות. הרי גם כאשר הביקורת מושמעת על ידי המשפטנים הבכירים ביותר, כמו הפרופסורים דניאל פרידמן, רות גביזון ויואב דותן - אנחנו לא זוכים לתגובה עניינית.
כבוד הנשיאה יכולה לעשות דבר הרבה יותר מועיל: לומר בהזדמנות הקרובה ששופטי ביהמ"ש אינם מעל ביקורת, ושהביקורת היא חלק מהשיח הציבורי החשוב, ושאוזניהם של השופטים כרויות, גם אם הטונים צורמים לפעמים. אמירה כזאת מצידה הייתה מועילה לשיח הציבורי הרבה יותר מהפזמון החוזר על "הסתה". אבל אין כנראה סיכוי שהיא תגיד משהו בסגנון הזה. ההפסד הוא של כולנו.
קמפיין בשירות הרוצח
כמדי שנה, ובהתאם למצוות אירועי הזיכרון לרצח רבין, מספרים לנו שהרצח היה פוליטי. ולכן, אירועי הזיכרון חייבים להיות פוליטיים. הרצח אכן היה פוליטי. אבל לא הימין רצח את רבין, בדיוק כמו שלא כל השמאל הוא עזמי בשארה או חנין זועבי או אודי אדיב או גדעון לוי. פה ושם כולנו נזקקים להכללות בנוגע לדעות. זה לגיטימי. אבל כאשר חוטאים בהכללות הללו כשמדובר ברוצח מימין או בוגד משמאל - זו הסתה. זה קמפיין שמשרת את יגאל עמיר.
ההבל השני הוא שעמיר רצח את תהליך השלום. זה השקר הגדול ביותר בכל מה שקשור לרצח רבין. הטרור הוא שרצח את תהליך השלום. הטרור התגבר לאחר חתימת הסכמי אוסלו, והוא התגבר יותר, הרבה יותר, לאחר הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. ההבדל בין הטרור היהודי של גולדשטיין לטרור הפלסטיני היה חד וברור: הטרור של גולדשטיין זכה לגינוי גורף בקרב הציבור היהודי, הטרור הפלסטיני זכה לתמיכת הרחוב הפלסטיני ולתמיכה מסוימת של הרשות.
רוב הציבור תמך בהסכמי אוסלו כאשר הם נחתמו. ככל שמחיר הדמים עלה, וככל שראשי הפלסטינים המשיכו להבהיר שאינם מתכוונים לשלום, כמו נאום ערפאת ביוהנסבורג, וככל שהתברר שההסתה נגד ישראל נמשכת - כך ירדה התמיכה בשלום. בסקרים האחרונים לפני הרצח הוביל נתניהו ב־7% על רבין, ובסקר של הערוץ השני צמח הפער ל־13% לטובת נתניהו. בעקבות הרצח הייתה צלילה חופשית של הימין בסקרים. נתניהו סבל מפיגור של 30% לעומת פרס. רק בעקבות חידוש מעשי הטרור החל הימין להתחזק - תמיד אלה הפלסטינים שמחזקים אותו - והצבע חזר ללחיי הליכוד. בסופו של דבר ניצח נתניהו על חודו של חצי אחוז. כך שדי להונאה העצמית. עמיר לא עצר את התהליך המדיני ולא רצח את השלום. אין צורך להעניק לו כבוד שלא מגיע לו.
איים של שלום
השבוע פגשתי איש הון מוסלמי. הוא הגיע לישראל לפני שנים אחדות, ראה כי טוב, ומאז לא מפסיק להגיע ולהשקיע בחברות ישראליות. הפעם הוא הגיע לכנס של מרכז פרס, ששינה את שמו למרכז פרס לשלום ולחדשנות. שמעון פרס ז"ל היה אדם שנוי במחלוקת. יריביו ראו בו חולם בהקיץ. תומכיו ראו בו איש חזון. מעשיו מוכיחים שהיה איש מעשי מאוד. הוא היה ונותר אחד המותגים המוצלחים של מדינת ישראל, וכזה נותר גם לאחר מותו. שועי העולם היהודי הגיעו השבוע להשתתף בוועידת חדשנות ישראלית, שהוא המימוש המעשי של חזונו של פרס.
אפשר ללגלג על אליטת ההון. אבל, כפי שאמר לי כלכלן שהשתתף באירוע, האליטה הזאת מכניסה הון עתק למדינת ישראל ויוצרת אלפי מקומות עבודה. החזון של פרס על מזרח תיכון חדש לא התממש. רבות ממדינות האזור שקועות במלחמות הרסניות. חלקן הפכו חשוכות יותר. אבל זו לא סיבה להפסיק לחלום, וגם לעשות. מאות רופאים פלסטינים, והם רק משל, עוברים השתלמויות בישראל, ביוזמת ובמימון המרכז, איים של מזרח תיכון חדש. גם לאחר מותו מוכיח פרס שהחזון, למרות הכל, הוא בכל זאת אלטרנטיבה.
