הסודנים הם סרטן VS התרופה לסרטן
אני לא נאמן לערכים של מירי רגב. למשל, אני לא מאמין שהסודנים הם סרטן. אני יודע שסיגריות גורמות לסרטן (ועדיין מעשן, לצערי). לא בא לי לעשן סודנים. לא יודע, לא מוצא את הפילטר, ומאיפה בכלל מתחילים להצית אותם? לא, במקום שבו שורפים סודנים, לא תצמח נאמנות למירי רגב.
בניגוד לשרת התרבות, אני גם מעדיף את הפועל הפשוט על קבלני כוח אדם, תמלוגים לאזרח הישראלי ולא לטייקוני הגז, ואין בי שום נאמנות לערך שמטיף לעלייה להר הבית בכל מחיר, "אז שתהיה אינתיפאדה!" ככה זה, כל אחד מעצב את הערכים שלו על פי החוויה הפרטית. אני כירושלמי חטפתי גיהינום באינתיפאדות, חצי עיר נמחקה לי לנצח, ברחתי ממנה. רגב התרווחה במשרדי דובר צה"ל, משם ייצרה ערכי נאמנות של משרד פרסום, ברוח הפטרון, דן ("תמכור את המניות!") חלוץ.
ולא: מעולם לא התרגשתי מג'ון לנון, מתעטף על הבמה בדגל בריטניה. להקים את לנון מהקבר? את זה יוקו עושה כל שבוע. בוא נראה את מקרתני המנוח מגיע לארץ, ובמדי נבחרת ארגנטינה. עוד נראה מי ילחץ ידיים למי! אפרופו, רגב גם טענה השבוע שלא הייתה הסתה שקדמה לרצח רבין. אני בז לדברים האלה: לא רק הסתה הייתה כאן, אלא מסע טרור שלם, שנמשך מאז ועד היום. ועם זאת, זכותה להשמיע אותם. מי יודע, אולי כמו לנון, גם רבין יקום מהקבר ויתמוך בשרת התרבות.
חוק "נאמנות בתרבות", שמקדמת רגב בגיבוי המביש של השר כחלון, לא היה צריך לבוא אל העולם. הוא מיותר, מסיבה פשוטה: חוקי מדינת ישראל הקיימים ממילא קובעים גבולות ואוסרים על ביטויים פליליים, למשל הסתה לאלימות וגזענות (הלו סודנים!) או תמיכה בטרור. החוק החדש הוא בעיקרו ניסיון להלך אימים בקרב יוצרים ומוסדות תרבות, ובאופן מהותי יותר, לזרוע רוח טרור בדמוקרטיה שלנו. כן, אותה רוח טרור, שנושבת מאז 4 בנובמבר 1995, כי כדור לראש הממשלה הוא כדור שמיועד לכל אחד.
ההצעה לכל יוצר וגוף תרבות פשוטה: לא לפחד כלל. למדנו מזמן, שלא נכנעים לטרור. להפך, הוא מדרבן אותנו לפעולה. הם מחבלים - ואנחנו יוצרים! ואכן, אקט הטרור של רגב כבר נענה בתגובה ציונית הולמת. רון חולדאי למשל הצהיר שתל־אביב־יפו תתייצב כנגד החוק, ותדאג לתקצב גוף עירוני שייפגע ממנו, עוד צעד בדרך להתנתקות של מדינת תל־אביב מממלכת יהודה.
לצידו עוד מספר מוסדות תרבות מובילים שאינם מפחדים, שמספרם הולך וגדל. קראתי למשל ב"הארץ" את הטור האמיץ של ד"ר יובל קרניאל, רקטור האקדמיה "בצלאל". קרניאל הוא אחד הקולות החשובים במרחב הישראלי. מי שהיה ועודנו עילוי משפטי, שבקלות היה יכול להגיע אל כס בית המשפט העליון, אך לבסוף מצא עצמו במקום הקרוב לליבו. שדה התרבות, המקום שבו פעל אביו, הפסל חנניה קרניאל, שנספה בגיל צעיר בתאונה טרגית.
כותב קרניאל, שאין בקיא ממנו בחוק הישראלי: "הניסיון לחנוק את היוצרים והאמנים בעלי הדעה השונה הוא מעשה אלים וגס, שאם חלילה יצליח, יפגע אנושות לא רק בתרבות וביצירה בישראל, אלא במדינה כולה, כולל ברצון של אנשים צעירים וחופשיים לחיות וליצור כאן, וגם להמציא, לפתח ולחדש. זוהי פעולה אנטי־ישראלית ולא פטריוטית". אכן כך. כי מי שחונק תרבות, חונק את החיים, ואת העתיד של הדורות הבאים.
תזכורת מההיסטוריה: יוצרים ואנשי רוח היו תמיד הכוח שמניע את החברה למקום טוב יותר. התנועה החלוצית שחילצה את המין האנושי מחשכת ימי הביניים, הרנסנס, התבססה על ציירים ופסלים ואדריכלים ופלספנים והוזים, שקיבלו תמיכה ליצירתם, רק בלי כבלים על הדמיון, ומשם הרוח נשבה הלאה, לגילוי עולמות, חקר התא ונפש האדם, מדע, טכנולוגיה וחירות. זה פשוט מאוד: ללא מחשבה חופשית לא היה לכם אייפון, ולא תהיה לכם תרופה לסרטן. האמיתי, לא הסודנים.
המדרון התלול שמתווה שרת התרבות, מוביל לזרם מעמקים שחור יותר, הקורא לאחרונה להפסיק מימון לתרבות - בכלל. לכבות את השאלטר. זו טענה שמסתתרת מאחורי מסך עשן של "למה הציבור צריך לממן תרבות? מי שטוב, שיצליח". להפקיר את התרבות שלנו לשיני השוק החופשי, בלבד. טענה מופרכת כשלעצמה, כמו להפסיק מימון של הקמת גינות משחקים או ספריות לחסרי יכולת, כי עבור זה אנחנו חיים ומשלמים מיסים. אגב, מדינת ישראל מממנת בין היתר מפעל תרבותי־לאומי ענק, קיומה של קהילת לומדי תורה עצומה. לחתוך גם לה את צינור החמצן? בכבוד. לא, המוטיבציה מאחורי "ביטול מימון התרבות" באה מהמקום הצר של לסתום את הפה, כמה שניתן, ובכל תירוץ אפשרי.
שמעתי השבוע את עירית לינור וקובי אריאלי נושאים דברים ברוח זו, בתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. "למה שהציבור יממן?" ויש בזה דבר משעשע: יושבים שני אנשים בתחנת רדיו, באכסניה שעצם קיומה ומעמדה, מכוח תמיכת המדינה וכספי הציבור. גל"צ היא חופש ביטוי, עבור הציבור ועל חשבונו; והם בשם חופש הביטוי הממומן הזה מטיפים, שאין מקום לחופש הביטוי, עבור הציבור על חשבונו! בערך כמו עובד, שיקרא לסגירת המפעל שלו־עצמו. או בהקשר החוקתי, המקום שבו חלה תורת "הדמוקרטיה המתגוננת": הדמוקרטיה שלנו תיתן לכולם לשחק בכלים שלה - פרט למי שבא לשחק, על מנת להחריב את הדמוקרטיה.
אני משוכנע שאריאלי ולינור יכולים לעשות נפשות להמשך הביטוי החופשי שלהם, במקומות כמו פודקאסט פרטי, חשבון הפייסבוק, אולי ימצאו נדיב אלמוני - לא חסר. כמו שאמרו חז"ל, נאה דורש, נאה מקיים. מן הסתם מדובר בתקלה שתתוקן בהמשך. בטוח.
אור גדול מאיר הכל
אם כבר מדברים על תרבות, ועל הצורך החיוני של כל אדם בקיומה. מרכז "נא לגעת" ביפו הוא מקום מקסים, יצירתי, מעורר השראה, שכדאי לכל אחד להכיר. זהו מרכז תרבות, ללא כוונת רווח, שבא להפגיש אותנו עם עיוורים וחירשים, ועולמם הייחודי. באחריות, תצאו משם אנשים אחרים.
חוויתי שם מקרוב עיוורון הדרגתי. התהלכתי בחוץ עם מקל נחייה ולמדתי להכיר את חשיבותם של הפסים המובילים, הבליטות האלה על הארץ, שאנחנו נוטים להתעלם מקיומם. התנסיתי בעבודה כלקוי ראייה. את הלחם הצלחתי לפרוס לא רע, אבל כשביקשו ממני בקבוק בירה, עם תכולת אלכוהול מסוימת - גיליתי שאין תקן אחיד לגבי התווית הארורה הזו, שיסייע גם למי שנורא רוצה להשתלב. ניסיתי לשלם חשבון ברשת. ואז אתה מבין שיש הרבה אתרים "נגישים", שהם בכלל לא כאלה. סיוט ותסכול שאין לתאר.
השבוע מתקיים במרכז פסטיבל לכל המשפחה, "אמנות פורצת גבולות", עד 2 בנובמבר. מפגש בין אמנים ידועים לשחקנים חירשים־עיוורים, הצגות, קונצרטים, מופעי רוק, נגיעה בצלילים באמצעות המדע, ואפילו טעימת יין ושוקולד בחשכה.
החוזק של שרשרת, אומרים, נמדד בחוליה החלשה ביותר שלה. אבל היא בכלל לא חלשה. בעלי המוגבלויות הם אנשים שרוצים להשמיע את הקול שלהם, בדרך הכי יפה שאפשר. זו המוגבלות שלנו, שמונעת מהם את האפשרות, ומאיתנו — לגלות, סליחה על הקלישאה, שבתוך החושך הזה, מסתתר אור גדול.
לפנייה לכתב/ת 
