yed300250
הכי מטוקבקות
    סימה
    המוסף לשבת • 25.10.2018
    בלון שיסוי
    כשנתניהו מאשים את גדעון סער ורובי ריבלין שרקמו מזימה לגנוב לו את הכיסא זה הזוי ופרנואידי, אבל גם תרגיל מתוחכם שמשרת אותו: מחסל יריב פוליטי, מספק תירוץ בצל החקירות ובודק את כיוון הרוח לקראת חוק שיגביל את שיקול הדעת של הנשיא | אבל נקודת השפל האמיתית השבוע נרשמה באישור חוק "הנאמנות בתרבות". ככה פועל הפשיזם, אומר דויד גרוסמן. הוא מתחיל בדברים שבשוליים, וכובש את דרכו אל המרכז. וזה מה שקורה כאן
    סימה קדמון | איור: איתמר דאובה

    תיאוריית השקר

     

    את זה עוד לא היה לנו. ראש ממשלה שמאשים את נשיא המדינה בקשירת קשר, בניסיון לפוטש, ובתגובה מאבחן אותו הנשיא כפרנואיד ושולח אותו לפסיכיאטר. וכל זה מרוח על פני העמוד הראשון של עיתון הבית של נתניהו, כשטביעות האצבע מובילות כמו סוכריות בסיפור של עמי ותמי, אל לשכת ראש הממשלה.

     

    ההאשמות נוקבות: נתניהו החליט לא להקדים את הבחירות כיוון שהובא לידיעתו שריבלין, בשותפות עם בכיר לשעבר בליכוד, מתכוון לגזול ממנו את האפשרות להרכיב קואליציה. על פי אותן שמועות, אחרי הבחירות מתכוון הנשיא להטיל את המשימה על אותו בכיר, ולא על נתניהו.

     

    נדמה לי שמעולם לא הואשם נשיא בכך שהיטה את הכף לטובת, או לרעת, מועמד מסוים, מסיבות פוליטיות או אישיות. היו פה נשיאים שזוהו עם מפלגת העבודה שהטילו את מלאכת הרכבת הממשלה על ראש הליכוד, והיו להפך. להאשים את נשיא המדינה שהוא מתכנן פוטש אחרי הבחירות - זו האשמה שאי־אפשר להמעיט בה. ריבלין, צריך להזכיר, היה נשיא גם בבחירות 2015, ולמרות שנתניהו עשה כל מה שאפשר כדי לסכל את בחירתו לנשיא - ריבלין הטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה ולא הייתה עם זה שום בעיה.

     

    השר כחלון | צילום: יאיר שגיא
    השר כחלון | צילום: יאיר שגיא

     

     

    חייבים להודות שזה נראה יותר כמו קרב פנים־מפלגתי, עם כל היצרים, הנקמות והמשקעים האישיים ששני האישים האלה סוחבים איתם, מאשר דיאלוג בין נשיא מדינה לראש ממשלה. אבל זה לא צריך להפתיע אף אחד: זה לא סוד מה שנתניהו היה רוצה לעשות לריבלין אם רק הייתה לו הזדמנות, ואפשר לשער שזה גם מה שריבלין היה עושה לנתניהו אם היה עולה בידו.

     

    זה מזכיר את הסיפור על ערביי רמלה במלחמת השחרור, שמיד לאחר כיבוש העיר על ידי הכוחות הישראליים, הגיעו ברעדה למשרד המושל הצבאי ושאלו מה בכוונתו לעשות איתם. כשענה שיעשה להם את מה שהם התכוונו לעשות לישראלים, הם השתטחו על הרצפה ופרצו בבכי מר.

     

    אחרי שריבלין שלח את נתניהו להסתכלות, האש כוונה לעבר אויב ותיק אחר של נתניהו, גדעון סער, שגם הוא מצליח לעורר את הפרנויה בבית ראש הממשלה.

     

    סער עובד כבר תקופה ארוכה על חזרתו לליכוד. הוא מסתובב בכל הארץ, עושה כנסים, נפגש עם פעילים. למרות שהוא מקפיד בכבודו של נתניהו, ואפילו אחרי ההאשמות נגדו שלח לו ברכה ליום הולדתו - הוא מוצג כחתרן שרוצה להפיל את ראש הממשלה ולמנוע ממנו להרכיב ממשלה אחרי הבחירות.

     

    דויד גרוסמן | צילום: אלכס קולומויסקי
    דויד גרוסמן | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    אבל אי־אפשר להאשים את סער בטיפשות. הוא יודע שחתירה תחת ראש ממשלה מכהן עשויה להיות מכת מוות לחזרתו לפוליטיקה. הדרך שבה הוא בחר להתמודד עם ההאשמות, הייתה לשלוח לקבוצות בליכוד סרטון שבו נראה נתניהו ביום פרישתו מהכנסת, כשהוא מרעיף על סער מחמאות על תפקודו הטוב כיו"ר הסיעה.

     

    למחרת כבר החליט להחריף את הטון. זאת חציית קו אדום, אמר סער בראיון בגלי צה"ל. סייעתי לנתניהו להגיע לשלטון ומעולם לא הייתי מאויביו. לצערי הוא מוקף בחורשי רעות ומזימות. זה לא לטובת הליכוד וזה מזרים רעל לעורקי המפלגה. עליתי לדרגת איום על המשטר, הוסיף בציניות ורמז לחיסול העיתונאי בידי הסעודים: אמרתי לרעייתי, "לא מתקרבים לאף קונסוליה".

     

    זה היה רק עניין של זמן עד שהאש של נתניהו תופנה אל יריבו. סימנים לכך הופיעו בתקופה האחרונה בתוכניות רדיו וטלוויזיה שמועברות על ידי עיתונאים תומכי נתניהו, שליבו את האש והציפו את התיאוריה של שיתוף הפעולה בין השר הבכיר לשעבר, כפי שכינה אותו נתניהו השבוע, ונשיא המדינה, בניסיון לעשות פוטש לראש הממשלה.

     

    גם אם נכון - וכנראה שלא - שנתניהו קיבל אזהרה בעניינו של הנשיא, ברור שהוא זה שעשה חיבור דמיוני בין ריבלין וסער, והפך את זה לקונספירציה חובקת עולם. אפשר להאשים את סער בכך שסייע לריבלין לזכות בבחירות לנשיאות בניגוד לרצונו של ראש הממשלה, אבל לטעון שהוא וריבלין רקמו מזימה לגנוב לנתניהו את ראשות הממשלה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. באיזה תסריט דמיוני יכול סער, שבכלל מחוץ לליכוד, להיות ראש הממשלה הבא, כשנתניהו הוא יו"ר הליכוד והמועמד המועדף בכל פרמטר?

     

    האופן שבו נולדה תיאוריית הקונספירציה וההאשמות של שר לשעבר, הזכירה לוותיקים שבינינו איך לפני 25 שנים פרץ נתניהו לאולפן "מבט" והתוודה מול המצלמות על רומן מחוץ לנישואים עם אישה אחרת, כשהוא מאשים "בכיר בליכוד, מוקף חבורת עבריינים", שרוצה לחסלו ומחזיק בקלטת עם עדויות לרומן. הבכיר אז היה דוד לוי, "הקלטת הלוהטת" לא הייתה ולא נבראה, ולנתניהו לא היה מאז ועד היום בדל של ראיה.

     

    אותה פרנויה, אותו דפוס פעולה, אותו ראש ממשלה.

     

    קריסת הקונספירציה

     

    למרות שזו מטרה נכבדה, ספק אם הכוונה של נתניהו הייתה רק לפגוע בסער. הרבה יותר הגיוני שמדובר בספין, בהפרחת בלון ניסוי, שמטרתו לבדוק את הלוך הרוחות ולהכשיר את הקרקע לקראת העברת חוק חדש שיוגש בקרוב למליאת הכנסת, שמגביל את שיקול הדעת של ריבלין ומצמצם את המשקל המכריע שיש לו בהרכבת הממשלה.

     

    מפליא היה לראות ביום רביעי איך כולם עסקו בשאלה אם הייתה או לא הייתה קונספירציה, ולא בדבר החשוב באמת, וזה הניסיון של ראש הממשלה ושליחיו לשנות חוק־יסוד על בסיס ההזיה הזאת. לא היה אפילו אחד בליכוד שאמר, בפומבי או שלא בפומבי, שהוא שמע משהו על המזימה שרקחו כביכול ריבלין וסער. אפילו יריב לוין, האיש הכי קרוב לנתניהו, הודה בראיון ברדיו שלא שמע על זה. לא קם אדם אחד שהביא ראיה או עדות שזה קרה, לא הוצג קצה חוט שתומך בסיפור הפנטסטי. הדבר הכי קרוב לזה היו דבריו של יואב קיש מהליכוד, שאמנם הודה שלא שמע דבר וחצי דבר, אבל יכול להיות שראש הממשלה שמע משהו.

     

    אז במקום לחפש את עקבות הקונספירציה, כדאי שננסה להבין למה היה חשוב לנתניהו להטיל האשמות כאלה. מה הוא השיג מכל הסיפור הזה.

     

    התשובה היא החקירות. זה תמיד מגיע לחקירות. הידיעה של גיא פלג על כך שחקירות ראש הממשלה הסתיימו ושהחלטת היועץ בכפוף לשימוע תוגש לפני המועד הצפוי, הגבירו את הלחץ בבית ראש הממשלה. הכוונה להודיע על בחירות ובכך להקדים את החלטת היועץ - כבר לא רלוונטית. הדבר האחרון שנתניהו רוצה זו החלטה של היועץ המשפטי שתפורסם בתקופת בחירות.

     

    וכך, פחות מיממה אחרי הפרסום, נולדה תיאוריית הקנוניה. הרי צריך איכשהו להסביר למה לא הולכים עכשיו לבחירות - זה בגלל ריבלין וסער. ותוך כדי המהומה הפוליטית, מכניסים בדלת האחורית את החוק שמצמצם את הסמכויות מהנשיא, שנתניהו כבר הרים לדוד אמסלם להנחתה, ועל הדרך מנסים לחסל את מי שמאיים לרשת את נתניהו.

     

    ניתן בקלות להעריך, שהכל המצאה מוחלטת. נתניהו, שגם בדרך כלל רואה צל הרים כהרים, הפיח חיים במשהו שלא נולד, בסיוט פרטי, בפרנויה. לא הייתה קנוניה, ריבלין וסער לא רקמו את "מזימת המאה", כפי שכינה את זה נתניהו, כשהוא לועג לתקשורת שעוסקת בזה. וזה אחרי שהוא עצמו הזין את התקשורת במזימה הזאת.

     

    עכשיו נותר לראות, האם יונח החוק שבא להגביל את שיקול הדעת של הנשיא בעת הרכבת הממשלה, והאם יושג לחוק הזה רוב. כדי להבין מה הסיכוי של חוק כזה לעבור, שאלתי את שר האוצר מה תהיה עמדתו אם החוק יובא להצבעה.

     

    כחלון לא היסס ולא גימגם. כל חוק שהוא פרסונלי אנחנו נתנגד לו, הוא אמר. בדיוק כמו שפסלנו בעבר את החוק הצרפתי, את חוק ההמלצות ואת חוק החסינות.

     

    מסתבר שממש לא מזמן, כשעלתה האפשרות של חוק החסינות, התקשרו מלשכת ראש הממשלה לכל אחד מראשי הקואליציה כדי לבדוק את עמדתם בעניין. כשנשאל כחלון מה דעתו, הוא השיב ש"כולנו" תתנגד.

     

    זה מה שיקרה עם כל חוק שהוא פרסונלי, אמר כחלון. אנחנו נתנגד לו כפי שעשינו בעבר.

     

    אירועי השבוע, שחוץ מסיפור המזימה שהעליל נתניהו כללו גם מפגשים שלו עם פעילים וסיורי בחירות שלו ברחבי הארץ, תוך סיפורי ניסים ונפלאות על שרה אשתו, מעוררים חשד שמשהו עובר על ראש הממשלה. יש משהו חסר מנוחה, תזזיתי, לא מפוקס ולא מאוזן בהופעות של נתניהו, ואפשר להודות שזה לא לגמרי רציונלי, לעמוד מול פעילים ולשאת נאום בחירות שרובו שיר הלל לאשת ראש הממשלה ולמעשיה.

     

    פעילי ועסקני הליכוד, כולל ראשי מועצות, משתפים עם זה פעולה, והאולם כולו קורס תחת מחיאות הכפיים. אבל בואו, הגיע הזמן להגיד די. האם אנחנו מאבדים את שפיותנו? האם קורה לנו מה שקורה במדינות טוטליטריות ואנחנו נסחפים אחרי שיגיונות ליבו של מנהיג בלי שום יכולת שיפוט וביקורת עצמית?

     

    הזמן העצוב

     

    ביום ראשון אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את חוק ה"נאמנות בתרבות". קשה למצוא אוקסימורון (דבר והיפוכו) יותר מובהק מהצירוף הזה של נאמנות ותרבות. שמו של החוק כשלעצמו הוא כמו סטירה בפרצוף. על פי החוק, יישללו תקציבים מגופים נתמכים שחותרים תחת ערכי המדינה וסמליה. היועץ המשפטי לממשלה התנגד בתחילה לחוק וטען שהוא בלתי חוקתי ושלא ניתן יהיה להגן עליו בבג"ץ, אבל בינתיים שינה את עמדתו ורק ציין את הקשיים בגלל חשש מפגיעה בחופש הביטוי.

     

    אפילו נתניהו, כן־כן, נתניהו שלנו, הסתייג מהחוק ואמר משהו על חופש הביטוי, אבל עושה רושם שהוא לא יגן עד מוות על זכותו של אף אחד להביע את דעתו.

     

    יש בצעדים האלה חוסר הבנה מוחלט לגבי התפקיד האוניברסלי של האמנות, אמר השבוע הסופר דויד גרוסמן. האמנות היא דרך של דיאלוג עמוק שהחברה מנהלת עם עצמה ועם העולם שבו היא חיה, לאורך הדורות. זו הדרך להגיד את הדברים החשובים, הרלוונטיים, שיש לחברה להגיד על העולם ועל האדם, על עצמה, ולפעמים גם נגד עצמה. וכל ניסיון לצמצם את הדיאלוג הזה ממית משהו.

     

    ההגנה על חופש האמנות וחופש הביטוי, הוא אומר, זה אחד האינטרסים הגדולים של מדינה, גם כאשר האמנים מותחים ביקורת ומכאיבים. היצירה, כשהיא חופשית ממגבלות, כמעט מכל מגבלה שהיא, חוץ מהסתה לאלימות ולפגיעה פיזית, מגדילה את הנפח הרגשי התודעתי של עם. היא דרך להעצמה של חברה.

     

    מירי רגב, אומר גרוסמן, פועלת כשרת האנטי־תרבות. מרכז הליכוד זה מה שמעניין אותה. אבל יש דברים קצת יותר חשובים ומהותיים מזה והם חלק מהחוסן של חברה, שנמדד גם ביכולת לראות את עצמה באופן מפוכח שלא מושפע משום אינטרס, חנופה או סתם חרדות. האמנות יכולה להבין את הדברים בהקשר מלא יותר, רחב יותר, אנושי יותר.

     

    רגב, אומר גרוסמן, הייתה חייבת להגן בכל כוחה על חופש הדיבור. אמנים הם רגישים, פגיעים מאוד, וכבר עכשיו ניתן לראות סימנים לצנזורה עצמית שאמנים מטילים על עצמם. דוגמה בוטה לכך ראינו בפרשת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שההנהלה שלו התפטרה בעקבות התערבותה של רגב בתכני ההצגות, ובמקומה צצה מיד הנהלה חדשה, ותכנים חדשים, נוחים לעיכולו של השלטון.

     

    כשאני שואלת איך החוק יכול להשפיע עליו, שהרי חלק מספריו מומחז ומוצג בתיאטראות, ויש בהם לעיתים ביקורת לא פשוטה על המציאות שלנו - הוא אומר שהוא מקווה שהספרים שכתב, ויכתוב, יענו על השאלה הזאת.

     

    הדרישה לנאמנות מעוררת בי אלרגיה והתנגדות, הוא אומר, הרגשת המחנק שגורמים ניסיונות השתלטות על התרבות, העיתונות, בתי המשפט - ההרגשה של טבעת חנק שמתהדקת, דווקא מחזקת בעיניי את הצורך בתפיסה ביקורתית, נושכת, שתתקומם נגד הניסיון להשתיק אותה.

     

    גרוסמן סבור שממשל שמתנהג ככה, מביע בעיקר פחד באופן שבו הוא מנסה להשליט אג'נדה מפלגתית על דבר גדול ורחב ונצחי הרבה יותר ממנו.

     

    השלטון הזה, אומר גרוסמן, לא ייזכר בעוד שנים רבות. אבל כמה יצירות אמנות, כמו "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "חִרבּתֶ חִזְעָה" של ס' יזהר, או כתביו של חנוך לוין - אלה יישארו. כמו שאנחנו לא זוכרים מי היה שר התרבות בזמנו של צ'כוב או גוגול - ההיסטוריה תזכור את הצ'כובים ואת הגוגולים שלנו, ולא את שרת התרבות.

     

    הזכרתי לו את "הזמן הצהוב", הספר שכתב לפני יותר מ־30 שנה, מסמך מכונן שכתב כשנשלח על ידי העיתון "כותרת ראשית" לתעד את הנעשה בשטחים הכבושים והציג בפני הציבור הישראלי את המציאות כפי שראה וביטא. שאלתי אותו אם הספר עומד במבחן "הנאמנות בתרבות".

     

    השלטון היום לא רוצה שתהיה אמנות שעוסקת בכיבוש, אומר גרוסמן. ואפילו המילה "כיבוש" כבר לא לגיטימית בעיני רבים בישראל. אבל שלטון כזה חייב להכיר בכך שזה אינטרס עליון שגם ביקורת על הכיבוש תישמע. שאנשים ייחשפו גם לדעות שמקוממות אותם. שייגעו במציאות עצמה ולא בהשלכה של משאלות ליבם או החרדות שלהם.

     

    לאמנות, כשהיא טובה, הוא אומר, יש סגולה לחשוף את החברה שבה היא חיה לכל מורכבות החיים. ככל שהמציאות קשה יותר - יש נטייה של החברה להתכנס בתוך עצמה, להתכרבל בתוך הצדקנות שלה ולשכנע את עצמה שרק הסיפור שלה הוא הנכון.

     

    ככה פועל הפשיזם, אומר גרוסמן. הוא מתחיל בדברים שבשוליים, ולאט־לאט כובש את דרכו אל המרכז. וזה מה שקורה כאן. העורמה של ממשלת נתניהו היא ביכולות שלה לפנות לתחושות הראשוניות, הירודות, של החרדות והגזענות ושנאת הזרים ותשוקת הנקם.

     

    הפניתי את תשומת ליבו שיש מדינות נאורות, כמו ארה"ב, שמתמודדות עם הסוגיות האלה ושגם בהן נדרשת התחשבות בערכים ובאמונות של הציבור שלהם.

     

    האם אחת המדינות האלה כובשת עם אחר כבר כמעט 52 שנה? שאל גרוסמן.

     

    אם זאת הסיטואציה, הוא אמר, של עם כובש כל כך הרבה שנים בלי להציע שום פתרון - לפחות תהיו חזקים לעמוד בביקורת.

     

    sima-k@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 25.10.18 , 17:51
    yed660100