{ }
שלישי 12 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מימין: יעל אדמי, חוה אורטמן, ליאורה הדר, מרילין סמדג'ה ותמי יקירה. "אנחנו מתנהלים כמדינה כמו אינסטלטור שמגיע רק כשיש פיצוץ בצנרת"
    המוסף לשבת • 25.10.2018
    תופרות חלופות
    המהלך שמובילה קבוצת הנשים הזאת עשוי לשנות את דרך קבלת ההחלטות של הפורום החשוב ביותר במדינת ישראל: הקבינט המדיני–ביטחוני | מתנחלת, פעילת שמאל, שחקנית, אחות שכולה ואמא ללוחם במבצע צוק איתן מקדמות יחד הצעת חוק שתחייב לבחון אופציות מדיניות לפני שיוצאים למלחמה | "המדינה צריכה להפוך כל אבן כדי לוודא שמדובר במלחמת אין–ברירה"
    יפעת ארליך | צילום: אלכס קולומויסקי

    הקבינט המדיני־ביטחוני מכונס לדיון חירום בעקבות פגיעת הטיל בבית בבאר־שבע. השאלה האם ישראל על סף עוד מבצע צבאי בעזה מרחפת בחלל החדר. ראש הממשלה והשרים יושבים לדיון ארוך ומתיש. סביב השולחן גברים. רק אישה אחת שותפה להצבעה בקבינט – שרת המשפטים איילת שקד. באותו זמן בדיוק מתכנסות חמש אמהות לסיעור מוחות בקבינט משלהן - הקבינט לחלופות מלחמה. מטרתן ליזום ולקדם בכנסת את חוק "חלופות מדיניות תחילה" – החוק, כך הן מאמינות, שימנע את המלחמה הבאה. חמישתן פעילות בתנועת "נשים עושות שלום". הן מגיעות מהימין, מהשמאל ומהמרכז, ומשוכנעות שכדי להשיג הסכם עם שכנינו צריך קודם כל לגבש הסכמה פנימית בתוכנו.

     

    "התשתית המוסרית שעומדת מאחורי החוק היא חוזה בלתי כתוב בין המדינה לאזרחים. הילדים שלנו ואנחנו נילחם בחזית ובעורף כשיקראו לנו. המדינה מצידה תהפוך כל אבן כדי לוודא שמדובר במלחמת אין־ברירה", אומרת עו"ד תמי יקירה, 40, אם לשניים, מתל־אביב, מיוזמות ומובילות המהלך. "לאורך שנים החוזה הזה הופר על ידי ממשלות ישראל – ממלחמת יום כיפור דרך מלחמת לבנון השנייה ועד צוק איתן.

     

    "הרעיון של החוק הוא לבנות מנגנון שישפר את תהליך קבלת ההחלטות באמצעות שלוש רגליים. הרגל הראשונה מבססת את הצורך בכך שהקבינט הביטחוני יקיים בשגרה דיונים ביתרונות ובחסרונות של חלופות מדיניות שונות. הדגש הוא על השגרה, כי ברור שבחירום – כשהטילים באוויר – אין זמן לבחון דברים לעומק. אם בשגרה יקיימו דיונים על פתרונות רלוונטיים, אז בחירום יהיה ארסנל פתרונות שמתוכו יוכלו נבחרי הציבור לאמץ פתרונות בהתאם לתפיסת עולמם.

     

    "המטרה של הרגל השנייה היא להקצות משאבים לא רק למלחמה הבאה אלא גם לזירת השלום הבאה. אחת החברות שלנו, שבנה טייס, אומרת שכמו שיש מכ"ם שסורק את שמי המדינה כדי לזהות איומים, כך צריך להיות מכ"ם שיחפש הזדמנויות לפתרונות שלא כוללים הפעלת כוח, יינעל עליהם וינסה למצות אותם עד תום. הצעת החוק קובעת הקצאת תקן של משנה לראש המל"ל (המטה לביטחון לאומי) לעניינים מדיניים, שיחזק את הצד האזרחי־דיפלומטי במל"ל. תפקידו יהיה לאתר וליזום חלופות מדיניות שאותן יביא בפני הקבינט. אנחנו רוצות שהדיונים יהיו עשירים וישתתפו בהם גורמי חברה אזרחית, מכוני מחקר ונשים ברוח החלטת 1325 של האו"ם – הבטחת ייצוג נשים בתהליכי שלום ופוליטיקה. הגיוון חשוב כדי למנוע חשיבת יחד שמובילה לקונספציה".

     

    נשמע יפה בתיאוריה. איך אוכפים את זה?

     

    "זו הרגל השלישית של החוק, שמטרתה לוודא שהוא לא יישאר על הנייר. איך? באמצעות חובת דיווח ובקרה כפולה. הן לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, הן באמצעות פרסום דוח בלתי מסווג לציבור. זה יאפשר לנו כאזרחיות מעורבות וחרוצות לוודא שאכן דברים קורים. ואם לא קורים, לפתח דיון ציבורי או אפילו לפנות לבג"ץ".

     

    טיוטת הצעת החוק כבר נוסחה וכרגע מגייסות יוזמות המהלך חתימות של חברי כנסת ובונות קואליציה רחבה וחוצת מפלגות ומחנות. הן כבר נפגשו עם כ־20 שרים, סגני שרים וח"כים מהליכוד, ש"ס, כולנו, המחנה ציוני, מרצ והרשימה המשותפת, וזוכות לתמיכה רבה. הצעת החוק תוגש בימים הקרובים על ידי קבוצת ח"כים.

     

    הסבתא של זגורי

     

    תנועת "נשים עושות שלום" קמה לפני כארבע שנים, בעקבות מבצע צוק איתן. חברות בה כיום 40 אלף נשים (גם כמה גברים לרפואה) – יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, ימניות ושמאלניות. המטרה המוצהרת שלהן היא לקדם הסדר מדיני בהסכמת שני הצדדים. הן מסתובבת ברחבי הארץ, מקשיבות זו לזו, מקיימות צעדות ועצרות. בכנסת הן כבר מוכרות היטב – גוש נשי בחולצות לבנות וצעיף כחול, הממלא את מושבי הקהל במליאה.

     

    "כשיצא דוח מבקר המדינה על צוק איתן חטפנו בוקס בבטן. כתוב שם באותיות ברורות שלא נדונו חלופות מדיניות, לא סיכוייהן ולא סיכוניהן. כלומר, יכול להיות שהיה אפשר למנוע את המלחמה", אומרת יעל אדמי, 60, אם לשישה מגני יהודה, מהנדסת תוכנה בחברת היי־טק וד"ר לפילוסופיה. "היה לי קשה מאוד לראות את כאב המשפחות השכולות בדיון שהתקיים על הדוח. בהתחלה עמדנו 80 יום מול משרד הביטחון כדי לדרוש קידום חלופות מדיניות. זה לא השפיע הרבה. בעיקר עורר הד ציבורי. באחת העצרות הגיע איזה איש חרדי והתחלתי לדבר איתו. הוא שאל אותי: 'את לא חושבת שגם ככה הממשלה מחפשת חלופות מדיניות?' שאלתי אותו במה הוא עובד. אינסטלטור, הוא ענה. שאלתי אם אי פעם הגיע אליו לקוח שביקש ממנו לעבור על הצנרת של הבית, לבדוק את מצבה ולתכנן איך נכון לתחזק אותה לחמישים השנים הבאות. הוא הודה שמגיעים רק כשיש פיצוץ בצנרת. ככה אנחנו מתנהלים כמדינה, וזה נכון לכל הממשלות, ימין ושמאל. לכן, אחרי שבעים שנה הגיע הזמן ליצור מנגנון של תכנון וחשיבה מדיניים. זה כמובן מתחבר חזק מאוד למה שקורה ברגעים אלה בקבינט".

     

    "כשבן אדם נופל מקומה 25 מאוחר מדי לרוץ לקומה 15 כדי לנסות להציל אותו", אומרת השחקנית חוה אורטמן. "צריך למנוע את ההתרסקות לפני שהוא קופץ. מה עשו מאז צוק איתן במשך ארבע שנים כדי למנוע את הסבב הבא? מה עשו כל השנים קודם כדי למנוע את הנפילה? לאן מוביל עוד סבב ועוד סבב?"

     

    שמץ של מבטא מרוקאי לא מתגנב לקולה של מי שגילמה את הסבתא המיתולוגית ב"זגורי אימפריה". פה ושם שרידי מבטא פולני שהיא סוחבת מאז שעלתה ארצה בגיל חמש. "לא הייתי בגרעין המייסד של התנועה, אבל הצטרפתי די בהתחלה. לא יכולתי לסבול את ההרגשה אחרי צוק איתן. לראות את הפנים של הנופלים ולחוש שאפשר היה אחרת. אני זוכרת את ישראל של לפני 67', כשהתחושה הייתה שכל מלחמה היא מלחמת אין־ברירה. איבדנו את התחושה הזו. התנועה היא עבורי המקום לשאוף אוויר של תקווה. מסביבי הרבה מיואשים. אני לא התייאשתי מהשלום".

     

    המילה "שלום" נשמעת היום כמו מילה גסה. כשחקנית, באיזה תלבושת היית מלבישה את השלום כדי שיזכה למחיאות כפיים מהקהל?

     

    אורטמן: "לא סתם המילה 'שלום' איבדה מזוהרה. זה הגיע אחרי מסע להשמצת תומכי השלום. אני מרגישה שהדרך שבה אני הייתי מלבישה את השלום, לא תזכה אותו במחיאות כפיים... ולכן השלום זו לא הצגת יחיד. אי־אפשר להשמיע רק קול אחד על הבמה. היו הרבה תנועות שלום שצעקו בקול אחד ולא הצליחו לקדם כלום".

     

    כמו לפני לידה

     

    "'נשים עושות שלום' שונה מכל תנועת שלום אחרת כי יש בה גיוון אמיתי והקשבה. לחוה ולי יש עמדות שונות מאוד, אבל אנחנו באותה תנועה כי שתינו רוצות שהסכסוך לא יימשך עוד חמישים שנה", אומרת ליאורה הדר, 42, תרפיסטית בהבעה ויצירה ומנחת הורים, מתנחלת מעלי זהב. "במובן הזה, הצעת חוק 'חלופות מדיניות תחילה', תואמת את רוח התנועה: כולנו, ימין או שמאל, רוצות שיישבו ביחד וינסו למצוא פתרון לא אלים לסכסוך המתמשך. אנחנו לא אומרות מה הפתרון. גם הצעת החוק הזו, שהיא מאוד ממלכתית, ואין חבר כנסת אחד שאמור להתנגד לה, מדברת על המנגנון, לא על מהות הפתרון. על המהות יחליטו המנהיגים".

     

    כדי לגבש את הצעת החוק ערכו הנשים מחקר עומק שכונס לקובץ הכולל שיחות עם 45 מומחים ומומחיות מכל שדה תוכן רלוונטי, ביניהם כאלה שהיו מעורבים בקבלת החלטות, כמו ראשי מל"ל לשעבר, וקיבלו מהם רוח גבית. "אמרו לנו: אתן מטפלות בשורש של הבעיה", מספרת אדמי. "לא מפני שמישהו עושה מלאכה לא ראויה. כולם מנסים. אבל הבניית התהליכים לא מאפשרת עיסוק בנושא בצורה רצינית. תא"ל (מיל') עמירה דותן, יוזמת חוק המל"ל, אמרה שההצעה היא תיקון של לקונה בחוק. אלוף (מיל') יעקב עמידרור הציע להוסיף להמלצות הוועדה לעניין עבודת הקבינט, שבראשה עמד, דיון בשגרה בחלופות מדיניות".

     

    יקירה: "אנחנו כבר תשעה חודשים בתוך התהליך הזה. מרגישות ממש כמו לפני לידה. מבחינתי זו חוויה של תיקון. בצוק איתן הייתי מרוסקת. היו אזעקות בתל־אביב ולא יכולתי להיות ליד הילדים שלי. זה היה בלתי נסבל עד כדי כך שאני ובן הזוג התחלנו לחשוב איפה נוכל לגדל ילדים בלי אזעקות ובלי שנאה. אחרי חשיבה הבנו שלא נרד מהארץ. שאנחנו נטועים פה. אבל התחייבתי לעצמי לעשות הכל כדי לשנות את המציאות”.

     

    "לנו כאזרחים, ודאי כאמהות, יש חובה לדרוש שתיעשה למידה מטעויות", אומרת ד"ר מרילין סמדג'ה, 57, מרצה לחינוך, אם לשניים. "הבן שלי נלחם בצוק איתן וחזר בשלום. שלחתי אותו בלב שלם למלחמה. התחושה הייתה שחייבים להחזיר את השקט לתושבי הדרום. הכנתי את עצמי לגרוע מכל. ידעתי שזה למען המדינה. החייל הראשון שנהרג היה איתן ברק. אני מכירה את משפחתו. כמה ימים אחר כך נהרג ג'ורדן בן סימון, חייל בודד". היא עוצרת רגע. הקול שלה רועד. "כציונית שעלתה ארצה לבד מצרפת, כאזרחית אחראית, ניסיתי במהלך המלחמה לסייע ככל יכולתי לחיילים, סטודנטים שלי. אבל אחרי המלחמה צריך להתמודד עם העובדות ועם הביקורת. המלחמה נמשכה עוד יום ועוד יום. חמישים יום. וכל זה בלי שנשקלו חלופות מדיניות. יכול להיות שבכל מקרה היו מגיעים למסקנה שאין ברירה אלא לצאת למבצע, אבל לעולם לא נדע את זה. יכול להיות שלא הייתה ברירה, ומשפחת בן סימון הייתה צריכה להגיע לישראל כדי לקבור את בנה. ואולי לא. רק הקב"ה יודע. אבל לנו כבני אדם יש חובה לפעול בצורה מושכלת. תנועת 'נשים עושות שלום' קמה מתוך לקיחת אחריות על הגורל. האם אנחנו רוצים לתת למחבלי חמאס להחליט בשבילנו? אני לא. אני רוצה להיות במקום פרואקטיבי".

     

    אורטמן: "בא לי לעשות משהו כמו נשות ליבריה – נוצריות שחברו למוסלמיות והצליחו להביא לסיומה של מלחמת אזרחים אכזרית. הן חסמו בשרשרת נשית את הפתחים לוועידת השלום, איימו שיתפשטו אם ינסו לפנות אותן, וכך הביאו לסוף הסכסוך. לפעמים יש לי פנטזיה כזו שנחסום את הכנסת. בא לי לעשות משהו מיליטנטי כדי להעיר את הציבור. זה קורה בעיקר כשאני מרגישה שחוקה מהפעילות ומכך שהתקשורת והציבור משדרים ייאוש".

     

    "טוב שיש מי שמרגיע אותך, חוה", מחייכת הדר. "יש תמיד את הנשים שאומרות: 'בואו נפגין כמו הנכים, נחסום כבישים'. אבל אנחנו לא מאמינות ששלום אפשר לקדם בכוחניות. אנחנו מאמינות בהידברות בינינו ובהידברות עם הפלסטינים. קל להגיד שאין עם מי לדבר בצד השני, אבל כשיש הסלמה ומנסים לעשות הודנה או הפסקת אש, פתאום יש תיווך ומגעים מול חמאס. למה רק ברגעים האלה נזכרים להידבר? למה לא לפני ההסלמה?"

     

    את בעד לדבר ישירות עם חמאס?

     

    הדר: "לא רוצה לשלוף תשובה. זה מורכב. אבל אם זה ממילא קורה בעקיפין, צריך בהחלט לבחון את זה. היום אני הרבה יותר פתוחה לרעיונות שונים. ההיכרות עם נשים שונות שינתה אותי. אני גרה ביהודה ושומרון, ומאמינה שהם חלק מארץ ישראל לא פחות מתל־אביב ומחיפה, אבל היום אני יכולה להבין עמדות אחרות. אני גם יותר רואה את הפלסטינים שחיים מעבר לכביש שלי. הרעיון הוא לפתוח את הראש ואת הלב. וזה הדדי. נשות שמאל, נשות קיבוצים שמעולם לא חצו את הקו הירוק, הגיעו לעלי זהב, לשילה לעפרה ופגשו לראשונה את הפנים שמעבר לקו הירוק. ולי יש היום חברות טובות מאוד, ערביות שהכרתי ב'עושות שלום'".

     

    אבל יכול להיות שאחת החברות שלך כאן תתמוך בהסכם שכולל גירוש שלך מהבית.

     

    יקירה: "שאלת את ליאורה, אבל אני אענה במקומה. הייתי שמאלנית ונותרתי שמאלנית, אבל נפתחו לי האוזניים והתרחב לי הלב. לא הייתי מעלה בדעתי שתהיה לי חברה מתנחלת טובה כל כך, כמוך ליאורה וכמו נשים נוספות בתנועה. היום, גם אם אתמוך בהסכם שיכלול פינוי התנחלויות, אהיה הרבה יותר עצובה, כי חברות שלי יצטרכו לעזוב את הבית. הלוואי שנגיע להסכם שלא יהיה כרוך בפינוי יישובים".

     

    אדמי: "אני עברתי שינוי פנימי עמוק. לפני שהצטרפתי ל'עושות שלום' הייתי פעילת שלום בארגונים אחרים והיה לי ברור שאני יודעת בדיוק מה צריך לעשות. ויתרתי על המקום היודע, ואני חושבת שיש מגוון קולות. כל הסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים, מקובל עליי".

     

    "אנחנו חיות במציאות לא פשוטה, כי המחלוקות בינינו בתוך התנועה מאוד קשות", אומרת סמדג'ה. "אני שייכת לציונות הדתית. מרכז־ימין. יש לי הרבה חברות בהתנחלויות ובין מגורשי גוש קטיף. באחד המפגשים הראשונים אמרתי שאני ציונית. חברה ערבייה אמרה בתגובה שזו או היא או אני. עניתי לה: 'בבקשה, אין בעיה, הדלת פתוחה'. אנשים היו בהלם שאמרתי את זה. בהתחלה היה כעס, אבל הפכנו לחברות טובות. היום, עם עשרות אלפי נשים פעילות, אנחנו כוח עצום. בכנסת יודעים את זה. שינינו את השיח על השלום. הצלחנו להחזיר את התקווה. אנחנו דוגמה לכך שלמרות המחלוקות, למרות שלפעמים תולשים את השיער, אפשר לפעול יחד ולחפש פתרונות מחוץ לקופסה".

     

    שיחות שלום בסלון

     

    חמש הנשים, כמו גם פעילות רבות נוספות בתנועה, משקיעות זמן רב בהתנדבות בקידום החוק בכנסת. חלקן ויתרו על בילויים ועל שעות שינה. עבור ליאורה הדר מדובר באתגר קשה במיוחד. "יש לי ארבעה ילדים קטנים", היא מספרת. "בן הזוג שלי בצבא ולא נמצא הרבה בבית. אגב, הוא גם לא תומך בפעילות שלי. וזה בלשון עדינה".

     

    אז אתם מנהלים שיחות שלום בבית?

     

    "חיים את המגוון בתוך הבית", היא צוחקת. "מתרגלים נשימות עמוקות. לא פשוט. אני משתדלת לתת את המעט שאני מצליחה לתת. ביום שני האחרון הייתי אמורה להגיע לכנסת, אבל הילד חלה, ובזה זה נגמר".

     

    ואם המציאות תגלה שאין עם מי להגיע להסכם, שאין ברירה אלא לצאת למלחמה בעזה ולמוטט את שלטון חמאס?

     

    אדמי: "אנחנו נהיה שם, אנחנו נבוא להילחם כי זו חובתנו האזרחית, אבל אנחנו רוצות לדעת שנעשה הכל כדי לייתר את המלחמה. אחי נהרג במלחמת ההתשה (סגן ישי רון ז"ל, שנפל בקרב על שפת תעלת סואץ וקיבל לאחר מותו את עיטור המופת – י"א). הייתי בת 12. הבטחתי להורים שלי הרבה נכדים ולכן ילדתי שישה ילדים, למרות שזה לא מקובל בחברה שממנה אני באה. הבטחתי להורים גם שאעשה הכל למען השלום. אמא שלי מתה מצער ולא זכתה ליהנות מהנכדים. היא כתבה ספר שירים של געגוע צורב לבנה המת. עבורי זה ספר תהילים. הוא נמצא קבוע בתיק שלי. זה מה שנותן לי כוח. הכוח של אמא לשמור על ילדיה הוא אינסופי. זה מגיע מהרחם. אחוות הנשים היא כל כך עוצמתית שאני מרגישה שמצאתי בית. לפעמים אני מתקשה לחזור למחוזות שבהם גדלתי, כי יש שם כל כך הרבה חוסר תקווה. השמאל מיואש. אני לא מוכנה לוותר על החלום לגדל פה ילדים שיוכלו לחשוב איזה מקצוע ללמוד ולא איזה תפקיד לעשות בצבא. חוק 'חלופות מדיניות תחילה' הוא חוק ההשתדלות שלנו כאזרחיות וכאמהות, שלנו כמדינה".

     

     

     


    פרסום ראשון: 25.10.18 , 18:04