הסכם החלום
אלי ארזי, קיבוצניק שהשתתף בשיחות השלום עם ירדן, פינטז להפוך את נהריים ללאס–וגאס של דו–קיום | איש עסקים ובכיר לשעבר במוסד נרתמו לחזון הגרנדיוזי, שכלל בתי מלון, קזינו ופארק מים | הישראלים יצאו לפגישות בארמון בעמאן, קיבלו איתותים חיוביים, אבל כשהמלך חוסיין הלך לעולמו האופטימיות מתה איתו | היורש עבדאללה, שהטיל אז וטו, הכריז השבוע: השטח יחזור אלינו | מכל התוכניות הגדולות נשאר ארזי עם חוברת כרומו דהויה ולב שבור: "התרעתי כבר לפני חצי שנה בפני גורמים מדיניים שצריך להיערך לאפשרות הזו"
את הדמיון צריך להפעיל כאן בטורים גבוהים. עמדנו על הגשר מעל התעלה שהובילה מים אל הטורבינות של תחנת הכוח וניסינו להריץ תמונה בראש של הריזורט בנהריים. בין הסכר על הירמוך, לאגם המים המלאכותי ממנו נפלו המים בשצף אדיר מגובה 27 מטר על הטורבינות של פנחס רוטנברג, אמורים היו לקום בתי מלון מדורגים, פארקי מים ושעשועים בסגנון דיסניוורלד, אפילו הייתה מחשבה על קזינו בלב האגם. בפנטזיה של אלי ארזי מאשדות יעקב מאוחד ואיש העסקים יעקב נמרודי, פיסת הקרקע הזו בעמק הייתה אמורה להפוך ללאס־וגאס של המזרח התיכון. קופרודוקציה גרנדיוזית ישראלית־ירדנית בעמק המהביל, ממש על הגבול, חלקה בישראל וחלקה בירדן. מאוחר יותר במשרדו בקיבוץ, אחרי שחשב שלא הצלחנו לגרד אפילו מקצת מהדמיון, שלף ארזי את החוברת שהפיק יחד עם נמרודי, אוגדן דפים גדול הפורס באיורים, שרטוטים ותמונות הדמיה את החזון שלהם על נייר כרומו משובח.
לנהריים הגענו ביום שלישי בעקבות החלטת עבדאללה מלך ירדן השבוע לממש סעיף בהסכם השלום שנחתם ב־1994, המאפשר לממלכה לדרוש בחזרה לשליטתה המלאה שתי מובלעות באזור הגבול: צופר בערבה ונהריים בעמק הירדן, שבעה קילומטרים דרומית לכנרת.
בערבה מדובר ב־1,100 דונם המעובדים על ידי חקלאים ממושב צופר. 30 משקים שחיים מהפלפלים הגדלים באדמה אותה דורשים עכשיו הירדנים, והאזור לא מציע להם מקורות פרנסה אחרים. בנהריים הסיפור אחר לגמרי והוא מוברג עמוק בהיסטוריה של מפעל ההתיישבות הציוני. כאן קמה חברת החשמל של ארץ ישראל, מכאן יצאה בשורת החשמול של הארץ כולה. פרויקט שאפתני שנבנה על ידי פועלים עבריים, שלמענם הוקמה עיירת פועלים בסמוך. שמה ניתן לה על שם הפלא שייצרו יושביה: תל אור. משלב הקמת תחנת הכוח ועד לימים שלאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן משכה אליה נהריים חולמים גדולים.
במובנים רבים שיממונה של נהריים כיום ורצונם של הירדנים להשיבה לשליטתם, הוא הסיפור של האזור כולו. סיפורו של חלום המזרח התיכון החדש שרבים ייחלו וקיוו לו בשנות התשעים, תקווה שהתנפצה לרסיסים וכלום לא נותר ממנה, רק חוברת כרומו מהודרת שהולכת ודוהה.
נסח טאבו מאירביד
בן 74, יליד אשדות יעקב, אלי ארזי נחשב למומחה של עמק הירדן בכל הקשור לנהריים. לדבריו העניין שלו במקום התחיל באוקטובר 1991 כשהתכנסה ועידת מדריד לקידום השלום בין ישראל לפלסטינים ומדינות ערב. "עקבתי בחדשות אחרי הדיווחים מהוועידה ונדרכתי כששמעתי את הירדנים מצהירים שבמשא ומתן עתידי עם ישראל הם ידרשו לקבל בחזרה את השטח בנהריים. אנחנו מעבדים שם שטחים מאז מלחמת השחרור. בתור ילד, נהריים הייתה מגרש המשחקים שלנו. היינו עורכים תחרויות אומץ בינינו בקפיצה מהגשר למימי הירמוך. לא לכולם היה האומץ. הגבול עבר באמצע האגם של תחנת הכוח ועיבדנו את השטחים החקלאיים הסמוכים. כך שמיד התחלתי לחקור את הנושא ולאסוף מסמכים. גיליתי שהאדמות של נהריים נקנו על ידי פנחס רוטנברג מיד אחרי שהוא קיבל מממשלת בריטניה את הזיכיון להקים בארץ תחנות כוח. פה באזור הוא רכש 4,700 דונם שמגיעים עד הרי גלעד, עמוק בשטח ירדן. יש לי את נסח הטאבו של הקרקעות הללו מלשכת המקרקעין באירביד. אל תשאל אותי איך הגעתי למסמכים האלה כי אני לא אגיד לך", הוא אומר ושולף ערימת צילומי מסמכים הכתובים בערבית.
פנחס רוטנברג, מהפכן ססגוני יליד אוקראינה, היה מהנדס שהתמחה בהקמת סכרים להפקת חשמל. ב־1919 הגיע לכאן וערך סקר שעסק בניצול מקורות המים בשטחי ארץ ישראל לצורך הפקת חשמל. מפגש נהרות הירדן והירמוך שהיהודים קראו לו נהריים והערבים באקורה, נמצא מתאים לתחנה הידרו־אלקטרית בשל הפרשי הגובה בין הירמוך לירדן, שפך של 27 מטר שעוצמת הזרימה בו מספיקה להפעלת טורבינות ייצור חשמל. ב־1921 קיבל את הזיכיון. עבודות ההקמה החלו שש שנים אחר כך.
שאול שחר עבד כשומר לילה בתחנת הכוח. בן 92, יליד רומניה, אשתו מלכה עבדה במזנון הפועלים של התחנה, מאז הם ביחד. פגשנו אותם בבית אבות בחיפה, ולמרות חלוף השנים שאול זוכר כמעט הכל: "הייתה רשת בתוך המים לפני הטורבינות כדי שהדגים לא יכנסו לתוכם ויגרמו לתקלות. אז מתי שרצית היית זורק דלי לרשת ומעלה אותו עם דגים. כל יום אכלנו דגים, הם היו בשפע. הבית של רוטנברג עמד מול הסכר הגדול שקראנו לו המצודה. לבית שלו קראנו 'הבית הלבן' בגלל שהיה גדול מאוד ולבן". 600 פועלים עמלו על הקמתו. רוטנברג כונה על ידם "הזקן מנהריים". לטקס החנוכה בקיץ 1932 הזמין את האמיר עבדאללה, לימים מלך ירדן וסבו של המלך עבדאללה הנוכחי, להתכבד בלחיצה על כפתור הפעלת התחנה. שנים סיפקה התחנה חשמל לא רק ליישוב היהודי בארץ אלא גם לארמון המלוכה בעמאן.
"פגישות מתחת לרדאר"
בפלישת צבאות ערב הסדירים ב־14 במאי 48' שבה הצבא העיראקי את 30 עובדי התחנה שהיו במקום. שחר היה ביניהם, אבל הוא הצליח לקפוץ מהמשאית באירביד ולחזור לארץ. גנן ירדני שעבד בתחנת הכוח הסיעו ברכבו לאשדות יעקב.
בתום המלחמה נקבעו קווי שביתת הנשק. במפות שנחתמו ברודוס הועבר קו הגבול באמצע האגם המלאכותי שיצרה הזרמת המים לתחנת הכוח. אבל הירדנים החזיקו במפות שנתנו הבריטים למלך עבדאללה, ששירטטו את גבולות הממלכה. הן כללו בתוכן את אזור נהריים. הירדנים הסכימו לקו הגבול שנחתם ברודוס אבל לא שכחו את נהריים.
מלחמת השחרור שמה קץ לעבודת התחנה. ילדי אשדות יעקב השתכשכו במימיו של הירמוך, מרחק צליפה מהגבול. שנים אחר כך, ב־1969, זמן מלחמת ההתשה, התמקמו בבית של רוטנברג, על הגבעה מול תחנת הכוח בצד הירדני, מחבלים שירו על אשדות יעקב. עם כל הסימפטיה להיסטוריה הציונית, צה"ל הפציץ את הבית והרס אותו כליל.
חלפו עוד כמה עשורים ובשקט־בשקט, ב־1994, החל משא ומתן חשאי לשלום בין ישראל לירדן. לראש המשלחת הישראלית למשא ומתן מונה אליקים רובינשטיין, אז מזכיר הממשלה.
"רובינשטיין והצוות שלו הגיעו לשטח לראות במה מדובר", מספר ארזי. "נפגשתי איתם כי כבר נחשבתי מומחה לנהריים ושלחתי להם חומרים שאספתי. בגלל הבקיאות והמעורבות שלי הציע לי רובינשטיין להצטרף לצוות המשא ומתן. המפגשים התקיימו בבתי מלון באילת ובעקבה, בטבריה ובבית גבריאל על הכנרת. עשרות פגישות התקיימו, כולן מתחת לרדאר של התקשורת".
רובינשטיין, שופט בית המשפט העליון בדימוס, נזכר השבוע בדיונים שהתקיימו על צופר ונהריים: "בערבה הייתה מציאות של עיבוד שטחים חקלאיים מעבר לקו הגבול. ממשלות ישראל איפשרו לחקלאים לעבד אדמות ממזרח לקו הגבול. ברוב המקומות השטחים הללו היו צמודים לגבול כך שיכולנו למסור במקומם לירדנים שטחים חלופיים. הבעיה הייתה עם השטחים החקלאיים של צופר, הם היו עמוק בשטח הירדני, אם איני טועה כחמישה קילומטרים פנימה".
ארזי זוכר אנקדוטה נחמדה מהמשא ומתן: "אחד מראשי המשלחת הירדנית שאל את רובינשטיין למקור השם צופר. רובינשטיין החל לספר לו באריכות וידענות על מקור השם מהתנ"ך. הירדני חייך אליו ואמר, 'ואנחנו חשבנו שקראתם למקום בשם הזה' ואז הטעים באיטיות באנגלית ואמר, 'so far', בגלל שזה כל כך עמוק בשטח שלנו".
"כך שלגבי השטחים של צופר", ממשיך רובינשטיין, "הירדנים לא הסכימו לחילופי שטחים. זו אצבע עמוקה מדי בשטחם".
כשהגיעו לדון על נהריים, שלפו הירדנים את המפות שנתנו להם הבריטים בזמן המנדט שלהם באזור. "לגבי נהריים ידענו שהאדמה רשומה בטאבו באירביד על שם חברת החשמל של ישראל", אומר רובינשטיין, "והיה רצון אצלנו שחקלאי אשדות יעקב ימשיכו לעבד את השדות שלהם באזור. פה נכנסו לתמונה היחסים הטובים שהיו בין רבין למלך חוסיין, והעובדה שבינינו, חברי המשלחות משני הצדדים, הייתה אווירה חיובית ביותר. זה איפשר לנו להגיע להסכם על משטר מיוחד, ספיישל רג'ים, גם בצופר וגם בנהריים, שבמסגרתו העיבוד הוא ישראלי והריבונות ירדנית. הוחלט לקבוע את המשטר המיוחד לתקופה של 25 שנה, עם אפשרות להארכה לעוד 25 שנה, אלא אם אחד הצדדים רוצה לשנות את ההסכם, אז הוא צריך להודיע שנה לפני תומו".
מועד ההודעה של שנה מראש חל בדיוק השבוע.
שוברים קרח בארמון
לגבי נהריים נכתב בהסכם השלום כי השטח יהיה בריבונות ירדנית ובבעלות ישראלית פרטית עם זכויות קניין. שער כניסה בנוי אבן עם עמדת שומרים בכניסה לשטח שבו מתקיים ה"משטר המיוחד". כל חקלאי באשדות יעקב איחוד ומאוחד מחזיק בתעודה ירדנית מיוחדת המאפשרת לו להיכנס פנימה, לעבוד בשדות. החיילים הירדנים מעיינים בתעודות הנכנסים, בודקים שהן בתוקף.
עכשיו אנחנו במשרד של ארזי באשדות יעקב מאוחד. כותרת החוברת שהוא שולף מאחת הארוניות: "נהריים־באקורה בילטרל פיס פרוג'קט". ארזי אומר שחלם על הפרויקט הזה בלילות. "אני גדלתי פה במלחמות אבל תמיד ידעתי שלא משנה מה, הירדנים הם שכנים שלי. הייתי כל כך מעורב בהסכם השלום וראיתי בו חלון הזדמנויות בלתי רגיל. הייתה אז אווירה אופורית שהנה נרקם לנגד עינינו מזרח תיכון חדש שבו ישנם שיתופי פעולה אזוריים. חלמתי על פרויקט משותף שיעסיק אלפי ירדנים ויכניס כסף לשני הצדדים. שיכנעתי את הקיבוץ להשקיע בתכנון של זה כמה עשרות אלפי שקלים. המחשבה הייתה שהקיבוץ יהיה שותף. הלכנו עם הרעיון לגורמים בכירים בישראל שעשו לנו חיבור עם אנשי עסקים. היו לי עשרות פגישות. אחת מהן הייתה עם איתן הבר (שהיה בעבר מנהל הלשכה של רבין, ע"ש). הוא זה שעשה את החיבור ליעקב נמרודי".
נמרודי, 92, יליד עיראק, לשעבר איש מודיעין ונספח צה"ל באיראן, היה אז איש עסקים מקושר שחשב בגדול. כמו רוטנברג גם הוא התגורר בבית מידות גדול בסביון המכונה "הבית הלבן". מי שחבר אליו בפרויקט היה אהרל'ה שרף, איש מוסד בעברו, שבתפקידו האחרון בארגון עמד בראש אגף "תבל" (האגף האחראי על הקשרים עם סוכנויות מודיעין זרות ועם מדינות שאין לישראל קשרים דיפלומטים איתן). שרף זוכר היטב את הפרטים. "נכנסנו לזה מיד אחרי הפנייה של איתן הבר באביב 1997", מספר שרף, "הייתי אז מנכ"ל החברה הבינלאומית של הכשרת היישוב ויעקב הכניס אותי לסוד העניין. הרעיון היה להפוך את נהריים לאטרקציה של המזרח התיכון. הבר אמר שאם זה מעניין אותנו כדאי שנקבע פגישה עם ארמון המלך חוסיין בעמאן".
מכאן ואילך הסיפור רץ ונשמע כמו מותחן אלף לילה ולילה מזרח־תיכוני. הנסיעה הראשונה של נמרודי ושרף לארמון המלך הייתה בשבת. "נסענו ברכב. אני, נמרודי וג'יבלי הקטן שהיה הנהג של נמרודי. עברנו בגשר אלנבי שמשמש רק למעבר פלסטינים, אבל היה לנו סידור מיוחד. מי שקיבל אותנו בארמון היה עלי שוקרי, ראש הלשכה של המלך. כדי לשבור את הקרח הצגתי לו את ג'יבלי. בשנות החמישים גי'בלי היה לוחם ב־101, יחידה שעשתה הרבה פעולות תגמול בירדן. באחת מהן בשנת 53' הוא נתפס על ידי חיילי הלגיון ונשבה. הוא היה בלי דרגות, במדים של צנחן, והירדנים חשבו שהם תפסו גנרל גדול. הם לא היו מוכנים להחזיר אותו תמורת חיילים פשוטים. אז ה־101 תפסו שני גנרלים ירדנים ותמורתם ג'יבלי הוחזר. אמרנו לשוקרי שזה הביקור השני של ג'יבלי בירדן. הוא חייך וענה, 'בפעם הבאה ניקח אותו לבקר בתא שבו ישב בכלא זארקה, אבל ניתן לו לצאת ממנו באותו היום'. צחקנו. הבנו שהירדנים מאוד בעניין של הפרויקט בנהריים. באותו יום חזרנו הביתה ובדרך נמרודי אמר שהוא מרים את הכפפה והולך על זה בגדול".
"נמרודי השקיע בזה הרבה כסף", אומר ארזי, "הוא יצא להרבה פגישות בירדן, לחלקן הצטרפתי. זו הייתה חוויה יוצאת דופן. נפגשנו עם הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין, עם שר המים, שר התיירות ויזמים ירדנים".
האיורים, השרטוטים, ההדמיות, כאילו נלקחו מעולם אחר שלא קשור אלינו, למזרח התיכון. סביב אגם שגודלו קילומטר רבוע אמורים היו לקום מרכז קונגרסים, בית הארחה ושני בתי מלון, פארק מים גדול בסגנון דיסני, טיילת עם מסעדות ומועדונים, משטח גולף גדול ואמפיתיאטרון למופעים. התוכנית דיברה על כך שהאזור יוכרז כשטח בין־מדינתי והסחר בו יהיה פטור ממכס. ירדו גם לרזולוציה של כמה יעלה חדר באחד מבתי המלון: מינימום 200 דולר ללילה. גולת הכותרת של הפרויקט כולו הייתה אמורה להיות הקזינו שיוקם במרכז האגם. איל הימורים מחו"ל הוכנס לתמונה וביקש זמן לבחון את הנושא. "הוא שלח צוות בדיקה להיתכנות של הדבר הזה", ממשיך שרף בשחזור האירועים, "ואחרי שלושה־ארבעה שבועות חזר אלינו מתלהב עם תשובה חיובית שהוא בעניין".
אבל אז צצה בעיה, נזכר ארזי: "אמרו לנו שהאיסלאם אוסר הימורים וגם פה בארץ החוק אוסר הקמת קזינו. היו שאמרו שזה יהיה שטח מפורז, לא פה, לא שם, שחייבים שם קזינו. בסופו של דבר הבנו שזה לא ילך ושינינו את התוכנית לבנות שם בית כנסת ומסגד, סמל לדו־קיום בין שתי הדתות ושני העמים".
חליפה ונעלי צנחנים
עבודת התכנון נמסרה למשרד "א.ב תכנון" בתל־אביב, שבראשה עמד אז בארי הולצמן, בן קיבוץ עין חרוד איחוד, לימים יועצו של ראש הממשלה אהוד ברק. כיועץ משפטי ואסטרטגי לפרויקט נשכר עו"ד יעקב נאמן ז"ל שאף התלווה לחלק מהפגישות בירדן.
"החברה השקיעה בזה המון זמן וכסף", אומר שרף, "הכנסנו בסוד העניינים את שמעון פרס ואת אריק שרון ושניהם התלהבו ועודדו אותנו להמשיך". ארזי אומר שפרס התלהב במיוחד. "היה לו רעיון שבמסגרת הפרויקט נקים מרכז רפואי מחקרי לסרטן ונקרא לו על שמו של המלך חוסיין. המחשבה הייתה שהרעיון הזה יוכל לקדם את הפרויקט".
בפברואר 1999 נפטר המלך חוסיין. שרף מספר שכמה חודשים אחר כך, לאחר שעבדאללה הוכתר כמלך, התקיימה פגישה נוספת בארמון בעמאן. "הגענו יחד עם עו"ד נאמן ועם מג'לי והבה שהיה אז העוזר שלי בחברה. אני זוכר שעבדאללה היה לבוש בחליפה מחויטת, אבל נעל נעלי צנחנים. פרסנו בפניו את התוכנית שדנו בה עם אביו אבל הוא חתך ואמר, 'תשכחו מפרויקט נהריים, זה אמנם היה החזון של אבא שלי אבל אני לא תומך בעניין הזה'. אני חושב שהמחשבה שהייתה לו אז בראש שהוא צעיר ועדיין יהיה בשלטון כשתקופת ה־25 שנה תסתיים והוא זה שיחזיר את השטח לרשות ירדן. הוא לא אמר את זה במפורש, אבל רמז. ככה הרעיון נפל ויותר לא עסקנו בזה".
"תדמיין את השטח הזה מלא במים", מצביע ארזי על מה שהיה אגם מים ענק עד 48', השנה שבה פסקה תחנת הכוח לעבוד. משחדלה התחנה לפעול ופרצה מלחמת השחרור פסקה גם הזרמת מימי הירמוך לאגם. עם השנים הוא התייבש ובאדמה גדלה צמחייה עבותה. "בחלומי", אומר ארזי, "האגם הזה היה צריך להיות עכשיו מלא מים מוקף אטרקציות ותיירים".
במארס 1997 פקד את נהריים אסון נורא. חייל ירדני פתח בירי לעבר קבוצת תלמידות מבית־שמש שביקרה במקום. שבע נערות נרצחו. המלך חוסיין הגיע לבית־שמש לנחם את משפחותיהן. האווירה בנהריים ובאזור התקדרה. אולי גם לאסון הזה היה חלק באי־התממשות תוכנית הריזורט הגרנדיוזית.
החברים בקיבוץ רואים את ארזי, עוצרים לידו ומקניטים בחיבה, "מה קורה אלי, לקחו לך את נהריים?" כבר לפני למעלה מחצי שנה התחיל לשלוח מכתבים לגורמים מדיניים כדי להתריע על הצורך להיערך לתום תקופת המשטר המיוחד, גם במובלעת צופר וגם בנהריים. "התייעצתי עם רובינשטיין וכתבתי למי שצריך. היה צריך כבר אז להתחיל להתכונן בעבודת מטה לאפשרות שהירדנים יודיעו שהם לא מוכנים להאריך את הסכם המשטר המיוחד".
אתה יודע אם נעשתה עבודת מטה כזו?
"עזוב, אני לא רוצה לענות על זה. אנחנו לא נקרוס כלכלית אם השטח יחזור לירדן. פה זה סיפור אחר מצופר. ועדיין זה לא אומר שאנחנו מסכימים לוותר על השטח. זו נקודת ציון חשובה בתולדות הציונות. אי־אפשר לוותר על המקום הזה כל כך בקלות. יש לנו קלפים מולם, הם מקבלים מאיתנו הרבה מים לחקלאות, יותר ממה שכתוב בהסכם השלום. הם תלויים בנו. יש לנו אפשרות למשא ומתן מולם מתוך עמדת כוח".
לפנייה לכתב/ת 
