מישהו בישראל שעוקב בתוקף עבודתו אחר הנעשה בסעודיה, ניסה להסביר לנו השבוע מיהו מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, מה קסמו, איפה נפל ואיפה הפיל אחרים. "תארו לעצמכם", אמר, "שראש ממשלת ישראל היה נופל למשכב וממנה את בנו יאיר לראש ממשלה בפועל..."
תיארנו לעצמנו. מוחמד בן סלמאן בן עבד אל־עזיז אאל סעוד – MBS בפי פרשניו במערב – נולד באוגוסט 1985 בעיר ג'דה. הוא בנה הבכור של אשתו השלישית של סלמאן, המלך הנוכחי. בשנה ורבע האחרונה הוא שולט, הלכה למעשה, שלטון יחיד בממלכה. המלך בן 83; הוא חולה בדמנציה: לכן יכלו ארדואן וטראמפ לזכות אותו בביטחון מאחריות להוצאה להורג של העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוג'י: הוא לא ידע. מוחמד בן נאיף (MBN), בן דודו של בן סלמאן, החזיק בתואר יורש העצר ובעוד שלל תפקידים לפניו. הוא בן 59. ביוני 2017 הדיח אותו בן סלמאן והתיישב על כיסאו. הוא יושב היום במעצר בית, כמו רבים מקרובי משפחתו של יורש העצר. אמריקאי שפגש אותו פעמים אחדות בעבר, משוכנע שימיו בשלטון חלפו ללא שוב: הפציעה שלו, בניסיון התנקשות ב־2009, חזרה להטריד אותו. בריאותו רופפת.
אין כרגע מישהו בבית סעוד שמאיים על מעמדו של מב"ס. זה לא אומר שלא יקום איש כזה מחר או מחרתיים: אין היום שליט אחד בעולם הערבי שכיסאו מובטח, לא מפני בני משפחתו ולא מפני ההמון.
כדי להבין איך הפך מב"ס לתקווה הסעודית הגדולה של ממשלות במערב, בכלל זה ממשלת ישראל, ואיך התקווה הזאת חטפה מכה קשה, אולי אפילו אנושה, בכמה שעות של שיכרון חושים בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, צריך לחזור 40 שנה לאחור, לסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת.
בנובמבר 1979 השתלט כוח שמנה כמה מאות טהרני דת חמושים, חדורי להט משיחי, על הכעבה במכה. הם דרשו להדיח את משפחת המלוכה, לחסל את הבסיסים הצבאיים האמריקאיים, להפסיק למכור נפט לאמריקה ולהתנתק מהתרבות המערבית. בית המלוכה נזקק ליותר משבועיים ולסיוע של לוחמי קומנדו פקיסטנים וקצינים צרפתים כדי לכבוש את המסגד מחדש.
הלקח שהפיק בית המלוכה היה מרחיק לכת: כדי לשמר את שלטונו, הוא חייב לקבל על עצמו את כל תכתיבי הקיצונים הדתיים. החיים הוכפפו להלכה האיסלאמית בפרשנותה המחמירה ביותר, והעיקר, כסף סעודי מימן את המטיפים הפונדמנטליסטים במסגדים, בסעודיה ומחוץ לה. סעודים מימנו את ארגוני הטרור הג'יהאדיסטיים וסיפקו להם מתאבדים. פיגועי 11 בספטמבר 2001 היו בראש ובראשונה מבצע של סעודים, ממומן על ידי כסף סעודי, מרצון או מאונס. אילו המדיניות הסעודית הייתה אחרת, לא היה אל־קאעידה ולא היה בן־לאדן. אל־קאעידה, ואחר כך דאעש, היו הילדים הבלתי חוקיים שנולדו לאמא סעודיה. לאחר מעשה סייע בית המלוכה למאמץ הבינלאומי נגד ארגוני הטרור, אבל נמנע מלגעת בתשתית הדתית שהצמיחה אותם מבית.
מבקר אמריקאי הוזמן לפני שנים אחדות לארוחה בריאד שבה השתתפו שני הנסיכים – בן נאיף המבוגר ובן סלמאן הצעיר. באותה תקופה הוטל על משורר פלסטיני שהתגורר בסעודיה עונש של 50 מלקות בגלל עבירה של מה בכך. למה אתם נוהגים כך, תמה האמריקאי. תשובתו של בן נאיף, שהתחנך בארצות־הברית, הדהימה אותו. "שלושה אחוזים מהתושבים שלנו מטורפים", אמר. "אם נוריד מעליהם את הלחץ, בתוך יום המספר יעלה לעשרה אחוזים".
לאחר פיגועי התאומים הבינו הנסיכים שהקרקע בוערת תחתם. הם שכרו את הטובים והיקרים במשרדים ליחסי ציבור בוושינגטון. כך נולדה תוכנית השלום הסעודית. לא השאיפה לשלום הולידה אותה, אלא הפחד מנטישה אמריקאית. בתחילת 2002, זמן קצר לאחר הפיגועים, הוזמן תומס פרידמן, העיתונאי רב ההשפעה מ"ניו יורק טיימס", לריאד, להתכבד בפרסום ראשון של התוכנית. העובדה שהוא יהודי ותומך ישראל לא הזיקה.
שליטים מזרח־תיכוניים נוהגים לכבד זרים במתנות יקרות. גם זאת הייתה דרך לרכך עוינות. מורין דאוד, בעלת טור ב"ניו יורק טיימס", סיפרה השבוע על פגישה שקיימה לפני שנים עם אישיות סעודית רמת מעלה. בתחילת הפגישה הונחה על השולחן תיבה גדולה, מלאה בתכשיטים. "אני עיתונאית", הבהירה דאוד. "אני לא יכולה לקחת מתנות".
"אני מבין", אמר בן שיחה. ואז חשה שמשהו מתחכך לה בברך, מתחת לשולחן. לא, זאת לא הייתה ידו של בן שיחה: זה היה קצה התיבה. הסעודי הניח שמה שסירבה לקבל על השולחן, תקבל מתחתיו. כך הם קנו סנאטורים וחברי קונגרס, פקידים בכירים ועיתונאים.
הממשל האמריקאי הניח להם. זאת הייתה העסקה, כתב פרידמן באחד מטוריו: אתם לא תעלו את מחיר הנפט, ואנחנו נתעלם מההפרה הבוטה של זכויות האדם אצלכם ומהתרומה האדירה שלכם לתשתית ארגוני הטרור.
אובמה היה הנשיא האמריקאי הראשון שהתנער מבית המלוכה. הוא תיעב את הסעודים עד כדי כך שהעדיף עליהם את האיראנים. ניצחונו של טראמפ בבחירות הפך את הקערה על פיה: האיראנים חזרו להיות האויב הגדול, והסעודים בעלי הברית. נשיאותו של טראמפ הייתה בת חמישה חודשים כאשר מוחמד בן סלמאן הפך לשליט הבלעדי של סעודיה. חתנו היהודי של טראמפ, ג'ארד קושנר, מונה זה עתה לשליח־העל של הנשיא למזרח התיכון. ארבע שנים בלבד מפרידות בין השניים: נסיך פגש בנסיך, אמביציה באמביציה, עלייה מטאורית בסולם הכוח בעלייה מטאורית. המפגש היה גורלי.
שני כדורים במעטפה
לפני שלוש שנים התקשר ידיד סעודי לתומס פרידמן. האם אתה מוכן לנסוע לסעודיה ולראיין את מב"ס, שאל. הנסיך היה אז שני בתור לכתר: מוחמד בן נאיף קדם לו. בשמחה, אמר פרידמן. אבל תהיה נחמד, הזהיר הידיד. אני תמיד נחמד, אמר פרידמן.
מב"ס ייחד את דבריו למצב הכלכלי. המדינה לא יכולה להישען לנצח על עתודות הנפט. היא חייבת לגוון את מקורות ההכנסה שלה, לתת תעסוקה לצעירים. 70 אחוז מהאוכלוסייה הם צעירים בני 24 ופחות. הפתרון הוא לפתוח את המדינה להשקעות זרות. זה ידרוש רפורמות מרחיקות לכת בכלכלה, בחברה, בחיים היומיומיים. מב"ס היה נסיך סעודי מסוג אחר, החלטי, נמרץ, פתוח לשינוי, כל מה שלא היה בשורת המלכים הקשישים, המסוגרים, המבוהלים, ששלטה במדינה בעשרות השנים האחרונות. השאיפות שלו חפפו את חלומותיהם של מיליוני צעירים. פרידמן התרשם.
שנים אחדות קודם לכן, כאשר סלמאן, אביו של מב"ס, כיהן כמושל ריאד, הוא מינה את הנסיך לעוזרו האישי. הנסיך נודע אז בעיקר בשאיפות הנדל"ניסטיות שלו. הוא השתלט על עוד ועוד קרקעות, עוד ועוד נכסים. כאשר נתקל בהתנגדות, שלח לסרבן מעטפה ובה שני כדורי רובה. הסיפור הזה זיכה אותו בכינוי "אבו־רסאסה", המשתמש בכדורים (בתרגום קצת יותר חופשי: השולף). איש לא העז לקרוא לו כך בפניו.
שאיפה לרפורמות, יד קלה על ההדק, יצרים אפלים. השילוב הזה, שמאפיין מאות שליטים בהיסטוריה, מסתיים בדרך כלל במפח נפש. מב"ס ירש מקודמיו את המאבק עם איראן על ההגמוניה האזורית. סונה מול שיעה, כוח מול כוח. העימות החם היה בתימן. כוחות חות'יים בשליחות איראן כבשו ב־2015 את צנעא הבירה וסילקו את הממשלה. הניסיון של קואליציה ערבית בהנהגת סעודיה להדוף את הכוחות הפרו־איראניים לא עלה יפה. טילים שוגרו אל יעדים בתוך סעודיה. חיל האוויר הסעודי הפציץ ללא הבחנה מטרות אזרחיות. מב"ס, שלקח לעצמו גם את תפקיד שר ההגנה, ניהל את המערכה. ההרג ההמוני, המיותר, חשף את סעודיה לביקורת בעולם. הביצוע היה כושל. התוצאות דלות. המלחמה בתימן עדיין נמשכת, ללא הכרעה.
לבד עם ישראלית
לפני כעשר שנים פגשנו, שני החתומים מעלה, את ג'מאל חאשוג'י בקהיר. הוא היה אחיינו של עדנאן חאשוג'י, המיליארדר המפורסם, ידידם של אמריקאים וישראלים, שנחשב בשנות ה־80 לאיש העשיר ביותר בעולם. סמדר פרי פגשה אותו עוד חמש־שש פעמים בבירות שונות. כמו עיתונאים אחרים בעולם הערבי, הוא נע בקלילות בין משימותיו העיתונאיות לשליחויות שהטילו עליו גורמים שלטוניים וגורמי עסקים. כמו רבים מעמיתיו, הייתה בו סקרנות גדולה כלפי ישראל והישראלים. הוא שמח להיפגש, בתנאי שהפגישות לא יתפרסמו.
חאשוג'י לא ניסה להתייפייף. הוא הקפיד לשבת עם סמדר לבד, בלי מלווים. עניין אותו מאוד לשמוע על נתניהו: מה הוא באמת חושב, איך הוא רואה את המזרח התיכון, איך הוא רואה את סעודיה, איך הוא מסתדר עם הבית הלבן בתקופת אובמה ובתקופת טראמפ. מה ששמעתי, אמר, אספר בבית. הפגישות הראשונות התקיימו כשעדיין התגורר בסעודיה. הפגישה האחרונה הייתה בקטאר, לאחר שעבר להתגורר בארצות־הברית. הוא שידר תחושה של הקלה.
הוא התעניין מאוד בצעירים בישראל: מה הם חושבים, לאן הם נוטים פוליטית, לשמאל או לימין, מה למדו משירותם הצבאי. הוא התענייין גם בקיבוצים ובמידת השפעתם הפוליטית. בפגישה האחרונה, בקטאר, בנובמבר 2017, אמר: "אחרי הכל, עם כל הדמוקרטיה שלכם, אדם אחד שולט בכם, ודעתו קובעת".
במחיצת אנשים אחרים הוא היה בטוח במעמדו ובטוח בעצמו, נעים וסימפתי. הוא הקפיד לשמור על שיחה עניינית, בלי שאלות פרטיות, בלי מילה מיותרת. הפריע לו שהשיחה מתנהלת עם אישה. "עם גבר", אמר, "היה לי הרבה יותר נעים להתווכח".
ריקוד החרבות
הלחץ עליו ועל אחרים שהמשטר מפקפק בנאמנותם, מתהדק. ביוני 2017 הוא מצליח לצאת מסעודיה. הוא יוצא לוועידה באמריקה ומחליט לא לשוב. משפחתו לא מורשית להצטרף אליו. הוא מתיישב בצפון־וירג'יניה, בפרבר של וושינגטון הבירה, ומצטרף לסגל כותבי המאמרים ב"וושינגטון פוסט".
מה שראה חאשוג'י, לא ראו בבית הלבן. וגם אם ראו, למי אכפת. הנשיא טראמפ גיבש מדיניות בת שלושה ראשים למזרח התיכון: בשלושתם מב"ס מילא תפקיד מרכזי. ראשית, איראן היא האויב. סעודיה תמלא תפקיד מפתח במאמץ להכניע אותה באמצעות שמירה על מחירי נפט נמוכים, מימון מהלכים צבאיים בסוריה ובתימן ותיאום חשאי עם ישראל.
המשימה השנייה שנועדה למב"ס היא להכשיר את "עסקת המאה" שתסיים את הקונפליקט הישראלי־ערבי. המדינות הסוניות בהנהגת סעודיה יכפו על הפלסטינים להסכים לתנאי ההסדר כפי שינוסחו בתוכנית השלום האמריקאית. טראמפ וקושנר ידאגו למסמר לתוכנית את נתניהו. הקמת השגרירות הישראלית בריאד ובמדינות המפרץ תהיה הדובדבן שבקצפת.
המשימה השלישית היא כסף: סעודיה תחתום על הסכם רכש חדש עם ארצות־הברית בסכום שירשים את העולם כולו.
לארצות־הברית אין שגריר בריאד: שנתיים עברו מאז הבחירות, וממשל טראמפ טרם הספיק למנות. קושנר היה השגריר בפועל: קשרי החברות בינו לבין מב"ס התעצמו, והיו לברית אחים. קושנר הפציר בטראמפ לצאת לביקור ממלכתי בסעודיה שלושה חודשים בלבד לאחר תחילת כהונתו. הביקור מוכתר כהצלחה: טראמפ רוקד עם חבורה של גברים סעודים את ריקוד החרבות. הסעודים מתחייבים לרכוש נשק אמריקאי בסכום של 110 מיליארד דולר; הסכום מוגזם להחריד, אבל מה זה חשוב – הבוחרים מאושרים; טראמפ מאושר.
חודש אחר כך מתיישב מב"ס על כיסא יורש העצר. לאחר חודשיים הוא מתיר לנשים לנהוג. ההחלטה מתקבלת בסעודיה בהתלהבות: המוני צעירים רואים בה סנונית שמבשרת את בוא האביב. נפתחים קורסי נהיגה לנשים; הקולנוע חוזר לממלכה: מתקבלת החלטה להסב ארבעה אולמות מפוארים לבתי קולנוע.
בנובמבר מורה מב"ס לעצור עשרות נסיכים ואנשי עסקים גדולים במלון ריץ־קרלטון בריאד בחשד לעבירות שחיתות והעלמת מס. הוא משחרר את העצורים רק לאחר שהוא גובה מהם מאות מיליוני דולרים. במקביל, הוא עוצר מטיפים איסלאמיים.
במארס השנה יוצא מב"ס לביקור בן חודש בארצות־הברית, מחוף אל חוף. הוא מתקבל בכבוד וביקר לא רק בבית הלבן, אלא גם במעוזי הליברליזם האמריקאי – בהוליווד, בעמק הסיליקון ובניו־יורק.
הפיתוי הכספי שקוף – תאגידי ההיי־טק והקולנוע צמאים לכסף – אבל יש כאן הרבה יותר מזה. 17 שנה לאחר פיגועי התאומים, אמריקה מוכנה לסגור מעגל.
הצד האפל
ערב ביקור הנסיך באמריקה קיבל פרידמן מידע ממקור אמין בסעודיה: משהו לא טוב קורה למב"ס. בכל מה שנוגע לענייני פנים, הוא מתנהג בפראות. פרידמן מחליט לכתוב מכתב דמיוני, פרי עטו כביכול של השגריר בריאד, שטראמפ לא מינה. במכתב הוא מזהיר שחייבים להעמיד ליד מוחמד בן סלמאן מבוגר אחראי, אחרת הרומן עם סעודיה יתפוצץ לאמריקה בפרצוף.
מב"ס לא התרשם. הוא המשיך בצעדי הדיכוי. בעולם הופתעו כאשר הורה לאסור אישה שנהגה ברכבה. פרידמן מודאג: הוא תולה תקוות בצעדים שנוקט הנסיך נגד מטיפי הדת, אבל חרד להשלכות של צעדי הדיכוי כלפי דיסידנטים. הוא מתקשר עם מב"ס. מאסר הנהגת יהרוג לך את ההשקעות, הוא אומר. דבר עם אחי, משיב הנסיך. הוא השגריר הסעודי בוושינגטון. הוא ישכנע אותך.
פרידמן מדבר עם האח. האח מספר שבלונדון יושב מתנגד משטר שממומן על ידי קטאר. הוא מפעיל מרחוק את האישה, שנהגה במכונית בזדון, כדי לפגוע במשטר. פרידמן לא משתכנע. הוא כותב טור שמתאר את מב"ס כד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. יש בו צד מואר וצד אפל. ואז מכריז מב"ס על הקפאת יחסי הסחר עם קנדה כפעולת תגמול על מחאה קנדית נגד פגיעה בזכויות אדם בסעודיה. "השתגעתם?" שואל פרידמן במייל שהוא שולח לנסיך. בתשובה קיבל תיאוריית קשר עוד יותר מטורפת.
סעוד אל־קטאני, איש סודו של מב"ס, נחשב לאבי תיאוריות הקונספירציה. קטאר ורשת השידור שלה, אל־ג'אזירה, הן האויב הגדול עכשיו, אם כל המזימות. הפרנויה בחצר התעצמה מסיפור לסיפור: כל אחד היה חשוד. ג'מאל חאשוג'י פגש את פרידמן ברחוב בוושינגטון זמן קצר לפני שטס לאיסטנבול, אל ארוסתו הטורקית. כתוב על מה שקורה בסעודיה, הפציר. לך הם מקשיבים.
באותו שלב ההחלטה לחסל את חאשוג'י הייתה כנראה עובדה מוגמרת. "היה כאן שילוב של כמה דברים", אמר לנו אמריקאי שמכיר את החצר הסעודית. "הייתה פרנויה, והייתה קנאת המוסד".
קנאת המוסד? תהינו. מה זה?
"קנאה על כך שהמוסד הישראלי מתנקש בחיי אנשים באיראן, באירופה, בדובאי, בעמאן, ושום דבר רע לא קורה לו. האנשים בסביבתו של מב"ס ראו יותר מדי סרטים".
ומה עוד, שאלנו.
"טיפשות", אמר.
כמו שפסק הנשיא טראמפ אחר כך, הרעיון היה רע, הביצוע מטופש, והניסיונות לטשטש את העקבות אחר כך היו מטומטמים. אנשיו של יורש העצר נחשפו לא רק כרוצחים אכזריים, חסרי מצפון, אלא גם כשלומיאלים גמורים, כפארסה על סרט בסדרת ג'יימס בונד. אל־קטאני היה אחד מ־18 הסעודים שנעצרו על ידי סעודיה לאחר הרצח. על פי הדלפות הטורקים, הוא ניהל את ההוצאה להורג מסעודיה, בסקייפ. הוא האיש שהורה לצוות המחסלים: "הביאו לי את ראשו של הכלב".
הם הביאו. במזוודות.
מכשול או הזדמנות
הנסיך הופיע השבוע, מחויך ובטוח בעצמו, בוועידה כלכלית בריאד שנועדה להזרים למשק הסעודי השקעות והפכה להצגת ראווה לצורכי פנים וחוץ. הנסיך אמר, בערבית ובאנגלית, שהרצח היה פשע נתעב, לא פחות מזה. בנו של חאשוג'י, סלאח, שביקש חקירה בינלאומית וסורב, נאלץ ללחוץ את ידו של מי שהורה על הרצח.
הסיפור ריתק את העולם במשך שבועות אחדים, אבל טעות תהיה להסיק ממנו שדינה של הממלכה נחרץ. יותר מדי אינטרסים מושקעים בסעודיה ובהמשך שלטונו של בית סעוד. הממלכה תפדה את עצמה בכסף: כאשר התפרסמו הדיווחים הראשונים על מעשה הזוועה בקונסוליה, היא מיהרה להעביר לארצות־הברית 100 מיליון דולר על חשבון עסקת הרכש, אגרת חאשוג'י. גם ארדואן יקבל את חלקו וגם מלך ירדן עבדאללה וראש ממשלת לבנון חרירי, שמיהרו להתייצב בריאד.
ב־2018 ממשלות לא ממהרות להתרגש מרצח עיתונאי או מחיסולו של מתנגד משטר. הן עוברות על מהלכים כאלה בשתיקה כאשר הם נעשים ברוסיה או בסין. בעיני טראמפ, הייתה כאן מעידה, תקלה, לא יותר מזה. הנסיך וממלכתו הם עדיין בעלי ברית והנכס החשוב ביותר של אמריקה במזרח התיכון. אם תהיה טלטלה בבית סעוד, אם הנסיך יצטרך ללכת, זה יקרה רק כתוצאה מלחצים פנימיים.
היכולת של הנסיך להכריז על פיוס עם ישראל, לסייע לתוכנית שלום אמריקאית ולהרים תרומה משמעותית למאבק באיראן חטפה מכה מסוימת. השאלה אם זה טוב לישראל או רע לה, תלויה בשאלה מה רואה נתניהו בתוכנית טראמפ, האם הוא רואה בו מכשול או הזדמנות.
ישראל היא הדבר האחרון שמטריד בימים אלה את הנסיך.
בחרתי בחיים
דוד מאיירס הוא אויב העם. פגשתי אותו השבוע בירושלים. להפתעתו, שוב להפתעתו, הוא עבר את ביקורת הגבולות בנתב"ג ללא קושי. השב"כ לא עיכב, השר לביטחון פנים לא צייץ. מאיירס, 57, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, הוא הנשיא החדש של הקרן החדשה לישראל, במקומה של טליה ששון. הראיון איתו מתקיים בעברית: העברית שלו טובה מזו של רוב שרי הממשלה.
300 מיליון דולר העבירה הקרן החדשה לעמותות בישראל ב־40 שנות קיומה. 23 מיליון דולר היא העבירה השנה. זה סכום לא מבוטל, אבל הוא גזר גמדי בהשוואה לסכומים שתורמים יהודים מחו"ל לגורמים בימין, כולל הימין הכהניסטי.
האם אתה מגדיר את עצמך כציוני, שאלתי.
"אני ציוני כפי שהציונות מוגדרת על ידי מגילת העצמאות", השיב. "אני מאמין בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם הציונות מוגדרת על ידי מפעל ההתנחלות בשטחים, אני לא ציוני; אחת הטרגדיות היא שהציונות נחטפה על ידי הימין ב־1967".
לפני שנה הוא נבחר לנשיא המרכז להיסטוריה יהודית, מוסד מחקר אקדמי. "בגלל החברות שלי בוועד המנהל של הקרן החדשה פתחו בקמפיין נגדי. אני חושב שזה מצביע על מחלה – איבדנו את היכולת להסכים לא להסכים".
למרות הקמפיין הוא נבחר. עכשיו הוא עומד להתפטר מהמרכז להיסטוריה ולהשקיע את כל זמנו בקרן. "הבנתי שלא אוכל לעשות את שני הדברים יחד – ובחרתי בחיים", הוא אומר.
סיפרתי לו שלפני שנים אחדות הזדמנתי לשיחה עם הוועד המנהל של הקרן, שהתכנס בתל־אביב. אתם יכולים לתרום כסף לכל גורם שפועל במסגרת החוק, אמרתי. אבל כאשר אתם תורמים למי שפועל נגד המדינה, אל תצפו שימחאו לכם כפיים.
"אנחנו לא גוף פוליטי", אמר מאיירס.
איך זה, תמהתי.
"אנחנו לא גוף מפלגתי. אנחנו לא מתערבים בתהליכי בחירות. אנחנו תומכים בעמותות שפועלות למען דמוקרטיה וזכויות אזרח. המשימה שלנו היא לדאוג למי שקולו לא נשמע, למיעוטים, לעניים, למקופחים בחברה.
"אי־אפשר לקחת מאיתנו כסף ואחר כך לומר, אל תפעלו כאן. זה רחוב דו־סטרי. אין לי זכות להצביע כאן, אבל יש לי זכות לפעול – זאת דמוקרטיה".
טוענים כלפיכם שאתם תורמים לעמותות שקוראות לחרם על ישראל, ל־BDS, אמרתי.
"אנחנו לא תורמים לתומכי BDS", השיב. "הכרזה על תמיכה ב־BDS היא קו אדום מבחינתנו. אנחנו תורמים לארגוני זכויות אדם. ארגון עדאללה מגן על זכויות משפטיות של ערביי ישראל. האם לדעתך המגזר הזה לא ראוי להגנה?"
אני לא חושב שזה הדבר היחיד שעושה עדאללה, אמרתי.
"זה הדבר העיקרי", אמר. "לפעמים יש התבטאויות שאולי לא מקובלות עליך, אבל אנחנו לא בודקים כל מילה. אנחנו חושבים שצריך להגן על מיעוטים. בעיקר עכשיו, כאשר יש זלזול במיעוטים. לדעתנו, עדאללה עושים עבודה טובה".
אתה מתייחס אל הארגונים שנהנים מהכסף שלכם כאילו אי־אפשר לשנות את ההתנהגות שלהם, אמרתי. כזה ראה וקדש.
"יש שיח איתם כל הזמן", אמר. "גם כשיש ויכוח, אנחנו לא נוטשים".
אתם מממנים את בצלם, אמרתי. מנכ"ל העמותה חגי אלעד נאם לאחרונה במועצת הביטחון של האו"ם. הוא קרא למועצה לפעול נגד ישראל.
"חגי אלעד מציג בעיה קשה", אמר. "הבעיה היא הכיבוש. חוץ מזה, הוא לא לבד שם. גם אם תרצו ומועצת יש"ע פעילים באו"ם".
אהבה בדרך הזאת לא תקבלו, אמרתי.
"אנחנו לא מחפשים אהבה", אמר. "אנחנו מחפשים צדק. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר".
אתם תומכים בשוברים שתיקה, אמרתי.
"בהחלט", אמר. "לדעתי שוברים שתיקה הם פטריוטים, הם מאמינים בטוהר הנשק – עיקרון מוסרי עמוק. העובדה שהם מעלים נושאים לא נוחים לא אומרת שהעבודה שלהם לא טובה. אני מכיר אותם אישית.
"כשמאיימים על חייהם, כשמסיתים נגד כל מי שקשור לקרן, זה מסכן את הדמוקרטיה. שרת המשפטים שקד אמרה, יש מסיתים בשני הצדדים. אני מצטער, אין. זה הזכיר לי את המשפט הנורא שאמר טראמפ לאחר מצעד הניאו־נאצים בשרלוטסוויל".
מי התורמים שלכם, שאלתי.
"רוב התורמים הם קשישים, ילידי שנות ה־40 וה־50, יהודים שקשורים בכל ליבם לישראל ומתוסכלים מהמדיניות שלה. לדור הצעיר הפרוגרסיבי פחות אכפת: זאת הבעיה שלנו. אני מעריך ש־95 אחוז מהתורמים מצביעים בעד המפלגה הדמוקרטית. הם טיפה שמאלה מהילארי קלינטון".
האם התמיכה הגורפת של טראמפ, שנוא נפשם, בישראל לא מרחיקה אותם מאיתנו, שאלתי.
"התמיכה של טראמפ בישראל היא נושא שולי מבחינתם", אמר. "הם חוששים שהדמוקרטיה האמריקאית לא תחזיק מעמד".
האם גם אתה חושש, שאלתי.
"אני אופטימי", אמר. "משטרים מתחלפים. אני מאמין שהדמוקרטיה, גם בארצות־הברית, גם בישראל, תחזיק מעמד".
האם אתה אופטימי גם לגבי כיבוש השטחים, שאלתי.
הוא חייך. "לגבי הכיבוש אני אופטימי פחות", אמר. "אני לא מבין את נתניהו. הוא בחור פיקח. איך הוא לא מבין שהמשך הכיבוש משמעו הסוף של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?"
