בסתיו 1979 הגיעו שני ישראלים עם דרכונים זרים בטיסה למסקט בירת עומאן. הראשון היה ראובן מרחב, בכיר במוסד שעסק בנושאי המזרח־התיכון ולימים מנכ"ל משרד החוץ, והשני היה חבר המטכ"ל האלוף מנדי מרון. עם נחיתתם הועברו השניים לווילה מפוארת במסקט ומשם הוטסו במטוס מלכותי לפגישה עם הסולטן קאבוס במאהל מחוץ לבירה. הם שועשעו מאוד מהעובדה שהשירותים במטוס, כולל האסלה, היו עשויים מזהב.
הדיונים נמשכו אל תוך הלילה ולאחריהם יצאו האורחים לביקור חשאי במובלעת עומאנית זעירה בשם ראס מסאנדן הנמצאת בקצה חצי האי הערבי ושולטת למעשה על מיצרי הורמוז, שער הנפט של העולם. "חשיבות הפגישה ההיא הייתה בעצם קיומה", שחזר אתמול מרחב. "קשרים ישירים, אם כי חשאיים, עם מדינה ערבית חשובה שנמצאת במיקום אסטרטגי ראשון במעלה".
הפגישה המתוארת הייתה אחת מיני רבות שהתקיימו מראשית שנות ה־70 בין גורמים ישראלים בכירים לבכירים בעומאן. דרך היחסים עם עומאן נפתחו השערים ליחסים חשאיים חשובים עם מדינות אחרות במפרץ, ובראשן איחוד הנסיכויות הערביות וקטאר.
הביקור הגלוי וקבלת הפנים המלכותית לה זכה נתניהו בסוף השבוע היא תוצאת עבודה של ארבעה חודשים בהובלת המוסד. אפשר להניח שראש המוסד יוסי כהן ביקר במסקט כדי לסגור את הפרטים. בין שותפי הסוד הישראלים היו מי ששאלו את עצמם למה דווקא עכשיו מוכן הסולטן לביקור כה פומבי ומושך כותרות. התשובה לא נמצאת בירושלים. קאבוס מבקש להראות פנים אחרות למערב, פנים ליברליות וסובלניות. הביקור של נתניהו נקבע לפני ההתנקשות בחשוקג'י, אבל האירוע הנורא בוודאי רק הדגיש את הצורך של עומאן להדגים כי במקרה שלה מדובר במשהו אחר לחלוטין.
הרווח האפשרי לישראל מהביקור הזה הוא משולש: ראשית, עומאן היא ציר מתווך בין מדינות רבות ומקובלת על כולן, לרבות על איראן, קטאר, סעודיה וסוריה, כמתווך הוגן. דרך עומאן תוכל לישראל ליצור קשר חשאי עם כל גורם שתרצה. זה מותנה כמובן בהסכמת אותו גורם, אבל תחת החסות של קאבוס זה הרבה יותר פשוט. גורם ישראלי בכיר אומר כי אינו "מוציא מכלל אפשרות שימוש בעומאן לניהול דיאלוג חשאי עם איראן וסוריה".
שנית, התקווה היא שמדינות נוספות יאזרו אומץ ויחשפו גם הן את הקשרים עם ישראל. ושלישית, מבחינת נתניהו חשיפת הקשרים עם עומאן היא עוד נדבך באסטרטגיה המזרח־תיכונית שלו הכוללת יצירת בריתות חשאיות, וככל הניתן גם גלויות, עם מדינות ותנועות סוניות מתונות, במטרה למנוע את התפשטות איראן ולפגוע בכוחה האיזורי, תוך הוכחה שניתן להגיע לנורמליזציה גם בלי פתרון הבעיה הפלסטינית.
אין ספק שמסעו הגלוי של נתניהו למסקט הוא הישג מדיני חשוב, אך ספק אם יביא לנורמליזציה מול כל אותן מדינות. לשליטים של רובן ימשיך להיות נוח ובטוח יותר לקיים יחסים קרובים עם ישראל, אבל בשקט, מחשש לזעם הרחוב.
