בשבוע שעבר עלתה מירב צור מהוד־השרון על הבמה בברודווי, והציגה בפסטיבל להצגות יחיד את המופע שלה "בלתי נקלטת — סיפורה של אישה אחת, עקרה למחצה". צור רצה עם המופע הזה ברחבי הארץ כבר זמן מה, ואם מעולם לא שמעתם עליה ולא ראיתם אותה, זה רק מפני שהיא משחקת באנגלית, שפת אמה. מצד שני, בברודווי כבר מכירים אותה. היא הישראלית היחידה שנבחרה להשתתף בפסטיבל הגדול בעולם להצגות יחיד שנערך במנהטן. "תתפלאי, היו הרבה צחוקים בקהל", אומרת צור בסיפוק.

עקרות זה דבר מצחיק?

"ממש לא, אבל אני משתמשת בהומור ובצחוק גם כדי לשבור מחסומים וגם כדי לא להעביר את הסיפור שלי בצורה יבשה".

העניין הוא שבסופו של הערב לא נשארת שום עין יבשה. לא רק בגלל הסיפור האישי של צור, אלא מפני שהעקרות או אובדן היריון הם פצעים מדממים שזוגות רבים מאוד סוחבים ולא תמיד יודעים איך לרפא. "זוגות שעברו, כמונו, את דרך הייסורים הזו של הניסיון להיכנס להיריון בלי שאתה מבין למה זה לא נקלט, ולמה זה לא קורה, והאם בכלל תזכה בסופו של דבר להיות הורה — מבינים את הדקויות של המופע. הם חשים את הכאב והייאוש שטמון בין המילים, את החודשים ולפעמים גם השנים של חיים בתוך בועה, כאשר כל הקיום נע סביב התקווה להיכנס סוף־סוף להיריון. זוגות רבים לא עומדים בלחץ הנפשי ומתפרקים. אני שמחה לגלות שהנושא הרגיש הזה מתחיל לקבל מקום בסדרות טלוויזיה ובסרטים. חייבים לדבר עליו גם כדי להעלות אותו למודעות וגם כדי לעזור לנשים להשתחרר".

"חשבתי שהחברות מפרגנות לי רק בגלל שהן חברות שלי". מירב צור

מה פגום בגוף שלי?

גם לה, היא אומרת, לא היה קל להתחיל לדבר על המקום הפצוע הזה בתוכה, העקר, זה שלא מסוגל ליצור חיים וגם כאשר הוא יוצר אותם — הוא לא מסוגל לשמור עליהם. "למרות שהרגשתי צורך לצעוק החוצה את הכאבים שלי לא עשיתי את זה בהתחלה בגלל בושה ומבוכה וגם כי לא רציתי להפגין כישלון. הייתי מתוסכלת. מה, לעזאזל, אני עושה לא בסדר? מה יש לגוף שלי שהוא לא מסוגל להביא חיים? מה לא ניסיתי, מה לא עשיתי? עשיתי מדיטציה, הילינג, שתיתי מיצים, פיטמתי את עצמי באינסוף תרופות קונבציונליות ולא־קונבנציונליות בהנחה שאין לי מה להפסיד. לפני שנתיים, בעקבות חודשיים ללא מחזור, עשיתי בדיקת דם וגיליתי שאני בסוף החודש השלישי. שמענו דופק. שיא האושר. אחרי שבוע, כשהלכנו לסריקה ראשונה, אמרתי לרופא: 'לא משנה לי אם זה בן או בת, רק תגיד לי שהכל תקין' והוא שמר על פני פוקר מפני שלא שמע דופק. זה היה נורא. לא עיכלתי את המעבר החד משמחה לאבל. בנוסף, נאלצתי להיסחב עוד שבועיים עם עובר מת ברחם עד שקבעו לי מועד לגרידה".

בעלה, אותו הכירה בבסיס חיל האוויר שם שירתו שניהם, אמר לה: "את חייבת לדבר עם מישהו" וצור החליטה לדבר בדרך שלה. "הזמנתי לסלון כמה חברות ישראליות דוברות אנגלית וסיפרתי להן על יסורי הוואגינה שלי. בעלי היה בבית, אז שלחתי אותו לחדר אחר. כשסיימתי לתאר בדרך משעשעת מה עבר עליי, הנשים החלו לפתוח את הלב. הייתי בהלם מהפתיחות שהובילה להקלה. רק אחרי שלוש שעות הצלחתי לשלוח אותן לבתיהן ורק אז גיליתי שבעלי שמע כמעט הכל מהמטבח. הוא חיבק אותי ואמר, 'אני לא יודע מה קרה, אבל אני גאה בך'. למחרת, כולן סימסו לי שאני חייבת להפוך את החומרים האלה למופע".

צור היססה. "חשבתי שהן מפרגנות לי רק מפני שהן חברות שלי, אז ערכתי פיילוט נוסף, עם נשים שלא מכירות אותי וזה שוב עבד". אז היא גייסה דרמטורגית וסטייליסטית ולפני כשנה יצאה לדרך עם המופע שלה. "פרמיירה אמיתית", נוצצות עיניה, "מכרתי כרטיסים. אנשים דמעו מצחוק ומבכי וכתבו לי דברים מדהימים בספר האורחים".

במופע היא משתמשת באביזרים כמו חלוק של רופא וכיסא גינקולוגי, מרבה לחקות דמויות מהחיים ועוקצת בקטנה את אלה שהרעיפו עליה עצות שונות ומשונות כמו "תרדי במשקל", "תעלי במשקל", "הוא צריך להיות למעלה" ועוד. ההצגה מסתיימת כאן ועכשיו. "יש לנו ילדה אחת, בת עשר, טוב לנו ואנחנו בסדר. לא רצינו להישאר במקום האובססיבי לילד נוסף. במהלך המופע אני מפוקסת, אבל בסוף אני חייבת לברוח לצד כדי להירגע. בכל הצגה הפצע נפתח מחדש".

היא בת 40, נולדה במינסוטה להורים ישראלים שהיגרו מחיפה לצורך לימודי הדוקטורט בקרימינולוגיה של האב ובהמשך עברו לאטלנטה, שבה גדלה. "בחופשות הקיץ טסנו ארצה, לבקר את המשפחה ובגיל 18 הודעתי להוריי שאני רוצה לעשות עלייה ולהתגייס לצבא. למרות שהתחלתי לימודי תואר באטלנטה, חתכתי הכל, הצטרפתי לגרעין צבר, הגעתי לאשדות יעקב איחוד ובגיל 20 התגייסתי לחיל האוויר".

למה כל כך קשה להיכנס להריון?

בבסיס ברמת דוד היא התאהבה בטייס שהיום הוא בעלה ואבי בתה. ההיריון שאיבדה הוא ההיריון השני, לאחר שהשניים כבר הפכו להורים. אולי זו הסיבה שהיא הייתה מסוגלת לגעת בפצע.

אבל גם ההיריון הראשון, היא מבקשת להבהיר, לא הלך בקלות. "אחרי ארבע שנות חברות הרגשנו שהגיע הזמן להקים משפחה. הייתי בת 24 כשהתחתנתי, וכשרציתי להיכנס להיריון, נזכרתי בשיעורי החינוך המיני באלטנטה. המורה שלנו היה מאמן הספורט שהכריז: 'סקס זה היריון או מחלת מין, אז אל תעשו סקס'. חשבתי שברגע שאפסיק את הגלולות זה יקרה. לא ידעתי שיש נשים שנתקלות בבעיות, אף אחד לא דיבר איתי על זה. אחרי כמה שנים של ניסיונות, התעורר בנו החשד שאולי יש בעיה. רופאת הנשים היפנתה אותנו למומחה לפוריות, עברנו את כל הבדיקות, כולל צילום רחם שהיה לא פחות מסיוט, והכל היה תקין".

שמחת?

"להפך, אם הכל בסדר אז למה אני לא נקלטת? קיבלתי את הכדורים והזריקות לקראת הפריית מבחנה ובדקה התשעים החלטתי לעשות בדיקת דם אחרונה, שבה התגלה שנכנסתי להיריון באופן ספונטני. החזרתי לאחות את הערכה, אמרתי לה 'תודה', הלכתי הביתה ואחרי תשעה חודשים ילדתי בת. קראנו לה שי מפני שעבורנו היא הייתה מתנה".

הם לא רצו ששי תהיה בת יחידה. "חזרנו לאותו מומחה פוריות, עברנו שוב את כל הבדיקות ואני, עם האופטימיות שלי, הייתי בטוחה ששוב יקרה לי נס ושוב אכנס להיריון באופן ספונטני. קיוויתי שהלחץ הנפשי ירד ממני אחרי ששי נולדה. לא ידעתי שהמקרים הקשים ביותר של עקרות הם כשאין סיבה ברורה. הלעטתי את עצמי בהורמונים שהפכו אותי לאישה שלא היכרתי ולא אהבתי, עצבנית ומרירה. שי הייתה בת שלוש, חששתי שהיא תחווה אותי כאמא כעוסה ומצד שני, חבריה לגן הפכו לאחים גדולים וגם היא ביקשה אחות או אח. פחדתי מתהליך השאיבה שכרוך בהרדמה מלאה, אבל שרדתי אותו. שום טיפול לא עזר. ההריונות הסתיימו שוב ושוב בהפלות. עד היום שי היא בת יחידה, אבל לפחות אני מדברת על הכל עם נשים אחרות, על הבמה ומחוצה לה".

אבל באנגלית. עצוב לך שלא הצלחת לפתח קריירה בעברית?

"לא. בשנים הראשונות הלכתי להרבה אודישנים בעברית, אבל אני מרגישה יותר נוח באנגלית. אני גם מודה שכאשר ניסיתי לתרגם את המופע שלי למבוגרים לעברית, זה לא עבד. חלק מהבדיחות התפספסו וכושר האילתור שלי נפגע. אמנם כשחקנית ישראלית שמשחקת באנגלית, יש לי פחות עבודה, אבל זה משאיר לי יותר זמן לכתיבה, שיווק והפקה. המינוס הוא בבירוקרטיה המקומית. כשפניתי למשרד החינוך בבקשה לתמיכה, ענו לי שאנגלית היא לא השפה הרשמית של ישראל. לפעמים זה מייאש, כי רציתי להיות שחקנית ישראלית שמופיעה בעברית. לקחתי קורסים בשפה, והיה לי סוכן, אבל כל ההצעות שקיבלתי היו למשחק באנגלית. השלמתי עם העובדה שאמשיך לשחק באנגלית. הלוואי שאגיע לכל הקהל הישראלי שטס לראות הצגות ב".

לפסטיבל הבינלאומי להצגות יחיד ב צור שלחה קטעי וידיאו וטסה להופעות עם בעלה ובתם. "יש בינינו חלוקת שפות", היא מספרת. "בעלי מדבר עם שי בעברית ואני מדברת איתה באנגלית, אבל היא עדיין לא ראתה את ההצגה. יש בה תכנים שלא מתאימים לילדים. שי עדיין מבקשת אחות או אח. הסברנו לה שזה לא כל כך פשוט, אי־אפשר לקנות תינוק בחנות. אם זה יקרה – נשמח, ואם לא – נמשיך לשמוח במה שיש לנו. בכיתה שלה יש עוד שני תלמידים שאין להם אחיות או אחים, אז היא לא הבת היחידה היחידה".