בשקט בשקט, בסיקור מינורי, נפלה השבוע הצעת החוק להשוואת קצבאות הנכים לשכר המינימום. זו הייתה הפעם החמישית שהוגשה למליאת הכנסת, במטרה לחייב את הממשלה לקבע אותה כחוק בסיסי – רק שבאולם לא נותרו כמעט חברי קואליציה לסייע לכך. נציגי הליכוד, כפופים למשמעת קואליציונית אנטי־חברתית, בדיוק נזקקו לנקביהם.

רק לפני שנתיים הצליח ח"כ אילן גילאון (מר"צ) להעביר את הצעת החוק הזו בקריאה טרומית. גם אז הוטלה משמעת קואליציונית על ידי ח"כ דוד ביטן. גם אז חברת ליכוד אחת, נאווה בוקר, ברחה לשירותים כדי שלא תיאלץ להצביע נגד. על אפם ועל חמתם – האינטרס הפוליטי ניגף מפני בזיונו של הנכה הנאלץ לבחור בין תרופות לאוכל, וההצעה התקבלה ברוב דחוק. ההישג היה כה מפתיע, שחברי הכנסת הריעו בהתרגשות, וגילאון, שבעצמו סובל ממוגבלות, פרץ בבכי.

מאז עבר החוק קיצוצים והגבלות, וקצבת הנכות שעמדה על 5,300 שקל כשכר המינימום, רזתה פלאים ל־3,700 שקל בלבד. השבוע שוב שינס גילאון החרוץ מותניים ודרש לשוב אל ההצעה המקורית. כשריח בחירות באוויר, אטימות חברתית היא קביים מפוקפקים בקלפי. לכן הממשלה אפילו לא העזה להביע עמדת נגד – היא פשוט לא הייתה שם. רוב השרים תפסו רגליים וברחו. מכבש הקואליציה גבר על נטיית הלב, וההצעה נפלה. וכך, ברגע מביש אחד, נידונו הנכים להמשיך לצרצר את שירת הדלות.

כדי להבין את ההתעללות המתמשכת באומללים הללו, שנגזר עליהם לשבש את התנועה תמורת הסיכוי לקיום בכבוד, יש לחזור מעט אחורנית. ב־2003, שר האוצר דאז נתניהו הצמיד את קצבת הנכות למדד יוקר המחיה. מאז היא הלכה ונשחקה. עד לפני שנתיים היא עמדה על סך 2,342 שקלים. בין לבין התגלגלו הכספים המובטחים בין חישובים וועדות. שרי האוצר הביאו את שמחון ואת זליכה, את ביטון ואת כל הבעיות הכלכליות של המדינה אל שולחן המשא ומתן. זה מייסר בשוטים, זה בעקרבים, אבל התוצאה אחת: קצבת קיום בלתי אפשרית, ונכים המוחים על האספלט הלוהט עם זונדה וקטטר. לפני שלושה שבועות אחד מהם הצית עצמו למוות. לאיזה תהומות ייאוש נדרש כדי להביא עצמו למעשה זוועה כזה. ובכן, זו לא הייתה השאלה שהעסיקה את חברי הכנסת השבוע. תדמית שליח הציבור החברתי חביבה עליהם לפני ואחרי ההצבעה. ברגע האמת – הם פשוט לא מאמינים בזכותם של הנכים לחיות בכבוד.

שכר המינימום בישראל נועד להבטיח שלושה תנאי בסיס: אוכל במקרר, תנור בחורף ותרופות מצילות חיים. בקופת האוצר יש את הכסף המאפשר את ההישרדות האלמנטרית הזו גם לנכים: במשא ומתן על החוק המקורי מצאו לו מקורות מימון. עם הזמן והזחיחות אבד הרצון לשמר את הסולידריות הכלכלית שהושגה בזיעה ועמל. וכך קרה שאחת קונה לעצמה גלידת פיסטוק וחמגשיות ממסעדות פאר בסכום שאחר היה מסוגל לכלכל בו את עצמו לאורך חודשים.

באירופה, למשל, לא צריך להיות נכה כדי לקבל קצבת שכר מינימום, שמכונה, ובצדק "הכנסת יסוד". ואולי זו באמת לא רק הבעיה של הנכים אלא ההכרה המפחידה באופן שבו מדינת ישראל היהודית והסוציאלית בוחרת להניח את סדרי העדיפויות שלה. מוגבלות היא עניין אוניברסלי הדורש וגם מקבל את מקומו במתוקנות שבמדינות. רק בישראל תחת ההגדרה "נכה" מסתתרים כל החוליים החברתיים: ועדות משפילות ועסקאות מושחתות שהן הכל חוץ ממוסר וחמלה ונדיבות בקופה שמקצה משאבים נדיבים שונים ומשונים לאנשים בריאים.