אילנה ברנשטיין רוצה לדבר על טובת האם. "בכל מקום מדברים היום על טובת הילד. בטיפת חלב זה טובת הילד, בבית המשפט זה טובת הילד, תמיד רק טובת הילד. וזה קורה גם בתוך הבית - היום הילד הוא מרכז המשפחה, מרכז העולם. הוא לפני הכל. מה זה אומר? תחשוב על זה רגע. בעצם את, כאמא, לא קיימת. את צריכה לדאוג לרווחתו של הילד הזה, לא רק על חשבון הקריירה שלך, אלא על חשבון הרווחה האישית שלך. האמהות לומדות מזה שהן בעצם מכונת ייצור. כלי כדי לייצר ילד בריא, בנפשו, בגופו".

בספרה החדש, 'מחר ניסע ללונה פארק' (הוצאת זמורה־ביתן), מתמודדת ברנשטיין עם צדדיה המושתקים של האימהוּת, אלה שלא מוזכרים בדרך כלל בתוכניות בוקר ובמגזיני נשים. "אני לא רוצה להיות אמא. אני לא רוצה שני ילדים. אילו הייתי מתחילה מחדש לא הייתי יולדת אותם. אני לא יכולה להיות אמא", אומרת גיבורת הרומן, אם צעירה שחולמת להיות סופרת, אבל כלואה בדירה קטנה עם שני ילדיה ותהומות של בדידות ודיכאון. למרות האהבה לילדים והחרדה לגורלם, היא מתקשה לתפקד, לפרנס, ומפנטזת על נטישה.

עלילת הספר נפרשת על פני כמה ימי חורף טרופים, שבהם היא מתכוננת לקראת נסיעה משפחתית, גורלית, ללונה פארק, שעד הרגע האחרון לא ברור מה צפוי אחריה. הימים ימי האינפלציה, תחילת שנות ה־80, והמצב הכלכלי הקשה לצד מזג האוויר הסוער מעניקים לרומן אווירה מסויטת. על גב הספר נכתב אמנם שמדובר ב"דיסטופיה אמהית", אבל ברנשטיין מבהירה מיד ש"לא מדובר במציאות רחוקה ומפחידה, אלא במציאות שיכולה להתקיים פה בבניין ממול. אנחנו אולי מתקשים להבחין בה, כי האמהות האלה הן בלתי נראות. כמו כל האמהות, במובן מסוים".

אבל בחברה הישראלית אמהות נחשבות כמעט לקדושות. ילודה היא הרי ערך עליון.

"כן, בישראל כל תינוק הוא התינוק הלאומי, וכל רחם הוא הרחם הלאומי. ומותר לזרים ללטף לך את הבטן כי זה הרי התינוק של כולנו. וכשאת מסתובבת ברחוב עם העגלה והתינוק בוכה, תמיד יהיה מי שיגיד לך שחם לו או קר לו או שהוא רעב, מפני שפה אנחנו הרי מגדלים תינוקות שצריכים להגן על המולדת. מדברים כאן על זה שלערבים אין ערך לחיי אדם, אבל גם אצלנו אין ערך לחיי אדם. שולחים ילדים בני 18 להיהרג. אני לא מאמינה גם לאתוס של 48', אבל אם נגיד עוד היו שנים בתולדות המדינה האומללה הזאת שאפשר היה לדבר על הגנה - את מי הילדים האלה משרתים היום? את ליברמן? את ביבי? למה ההורים מוכנים לשלוח את הילדים שלהם לשרת את האנשים האלה? כן, ילודה היא ערך עליון, אבל בסופו של דבר מגדלים פה חיילים, אסור לשכוח את זה. מגדלים חיילים".

ובתווך הזה האמהות הולכות לאיבוד?

"יש כאן מסר כפול שמגיע גם מהחברה וגם ממוסדות המדינה. מצד אחד האימהוּת היא קדושה, היא ההישרדות, היא הפתרון לאיום הדמוגרפי, ובאמת מעודדים את כולנו ללדת כמה שיותר. אבל מצד שני המדינה לא נותנת לאמהות כלום - לא סבסוד של מעונות יום, לא שוויון בשכר, לא חקיקה מספקת וגם לא תחושה של ערך עצמי, שזה אולי הדבר החשוב ביותר. אמהות צוברות ידע רחב כל כך בחיים שלהן, שאין להן מה לעשות איתו. זה לא משהו שהן יכולות להכניס לקורות החיים. יש זרמים תת־קרקעיים חזקים מאוד שפועלים כדי לשמר את המוסד הזה, כדי שאנחנו נמשיך לתפקד כמו צבא של אמהות, כדי שאם אחת מאיתנו תיפול מהשורה נוכל להמשיך הלאה.

"בסופו של דבר אנחנו מקבלות את הילדים האלה בהשאלה. אני לא מדברת רק על המקרים הנוראים שבאמת ילדים מוקרבים למולך הציוני פה, אלא דווקא על התהליך הבריא, הטבעי. מגדלים ילדים והם עוזבים, הולכים, הופכים להיות. את נפרדת מעצמך כדי להתמסר אליהם, והם בסופו של דבר נפרדים ממך".

כמעט 30 שנה עברו מאז ספרה הראשון של ברנשטיין, והיום, בגיל 61, עם ספרה ה־12, היא סוגרת מעגל. 'שארה כסותה עונתה' מ־1991 מספר על ילדה שננטשת על ידי אמה, שרוצה לממש את עצמה ואת הקריירה שלה. 'מחר ניסע ללונה פארק' הוא מעין היפוך של הסיפור הזה, הפעם מנקודת המבט של האם. "כתבתי את 'שארה כסותה עונתה' כשהבנות שלי היו בגילי שלוש וארבע. התחלתי לכתוב אותו מנקודת המבט של האמא, כתבתי משהו כמו עשרה עמודים, אבל לא הצלחתי להמשיך. אני חושבת שבגלל המצב שהייתי בו בחיים, עם שתי בנות קטנות, הצלילה הזאת אל הלא־מודע האמהי לא התאפשרה. היה משהו מאיים בלהרים את מכסה הברזל הכבד הזה".

מה חששת לראות שם?

"אחת החוויות היסודיות ביותר של אימהוּת היא רגע הלידה שבו הרחם מתרוקן, ומשהו שנתפס כחלק ממך, בעצם יוצא מהגוף. אני חושבת שבאותו רגע כל אישה, כל אמא, מבינה שהיא נפרדת באיזשהו אופן מעצמה כדי להתמסר למישהו אחר. הרגע הזה הוא חלק משמעותי במורכבות ובדואליות שיש בחוויית האימהוּת. מצד אחד דאגה וחרדה ואהבה, ומצד שני חוסר יכולת להתמודד, רצון שכל זה ייעלם. ההתערבות החברתית היא כל כך חזקה, שהרבה אמהות חוששות להסתכל אל הבור הזה, אל הכוחות המנוגדים האלה. והאמא בספר רואה את הזיוף האמהי דווקא אצל אותן נשים שמתרחקות ממנה ובוחרות לסמן אותה כדי להרגיש טוב יותר עם עצמן. הרי עדיין הדרישה החברתית מנשים היא להיות אמהות מושלמות, מצטיינות, כי אחרת שמים עליהן תוויות. שלא לדבר על נשים שבוחרות לא ללדת, או נשים שילדו ומתחרטות. אישה כזו היא בהכרח מופרעת, משוגעת, בספר אמרו עליה שהיא 'זונה פמיניסטית'.

"יש היום גם איזושהי תביעה מנשים למחוק את סימני ההיריון והלידה, פשוט להעלים אותם כאילו לא היו. את יוצאת מחדר הלידה - אני רואה תמונות של כל מיני סלבס - ונדרשת מיד להיכנס למידה 24, למחוק את סימני העייפות, התסכול, הקושי, הכאב - הכאב! - שיש שם. מיד לחזור להיות אישה סקסית, בת זוג לתפארת, לתפקד במאה אחוז. זה כמובן לא אפשרי. אז אם בתור אמא צעירה חששתי להתמודד עם המקומות הקשים האלה, היום אני חושבת ההפך בדיוק - שיכול להיות בהתמודדות עם המחשבות האלה משהו מחזק דווקא".

ולא יכול להיות שמסתובבות כאן אמהות באמת מאושרות?

"אין לי כוונה לשפוט או לסמן סוג מסוים של אימהוּת טובה או נכונה. אני יכולה לקבל אמא שחיה באי־שקט עם האימהוּת שלה, אני יכולה לקבל אמא שמרגישה שכל יום בחיים שלה הוא יום של אושר, אני יכולה לקבל אמא שבוחרת לא להסתכל אל הקשיים האלה, אני יכולה לקבל אמא שמתחרטת, ואני יכולה לקבל אמא שבחרה לעזוב את הילדים שלה. מה שאני רוצה זה קודם כל להפנות את המבט של נשים אל עצמן ואל הלא־מודע האמהי שלהן".

אחת אחרי השנייה, היא מעשנת סיגריות דקיקות שהפכו עם השנים לסימן ההיכר שלה. גרושה בפעם החמישית, אמא לשלושה (טליה בת 33, עיינה בת 32, גילי בן 21), בסלון דירתה היפה במרכז תל־אביב ברנשטיין מסמנת גבולות ברורים. שאלות שנוגעות לילדיה שלה היא הודפת באלגנטיות; על אמא שלה, לעומת זאת, היא מדברת בחופשיות.

"הרבה מהאמהות שאני מתייחסת אליהן בספרים שלי נבנו לאו דווקא מתוך תחושות שלי כאמא, אלא מתוך תחושות שלי כבת. אני חושבת שהיו לאמא שלי קשיים מבחינה רגשית, וחלק מהמאמץ שלי במשך החיים, וגם דרך הכתיבה, זה לנסות להבין את האמא הזאת. אמא שהדברים לא מובנים לה מאליהם. אמא שלי הייתה אומרת לאחיותיי (העיתונאית אורלי אזולאי והמרצה והאוצרת אריאלה אזולאי) ולי כל מיני משפטים כאלה - 'שאלוהים ישלח לי סבלנות', 'אני מחכה ליום שבו תהיו בנות 18 ומישהו ייקח אתכן', והמשפט המוחץ מכולם - 'שמישהו רק ייתן לי חדר בבית סוהר שאני אשב בו בשקט בלי כל הרעש הזה'. אני חושבת שהיא ביטאה בצורה מגושמת תחושה של הרבה נשים, שזה עומס שאי־אפשר לשאת אותו יותר ושאין עם מי לחלוק אותו, בעיקר נפשית.

"שלושתנו חונכנו לאימהוּת. קרננו עלתה כשהתחלנו ללדת. היו היצירות שלנו, כל אחת בתחומה, שהוריי העריכו במידה מסוימת, אבל זה לא היה דומה לשפע שהם השפיעו על הילדים שילדנו. היה לי ידיד שאמר שאנחנו נולדנו להורים הלא־נכונים, שהורים אחרים היו יכולים להתגאות בנו יותר. אבל אלה ההורים שנולדנו אליהם, וגם בגלל זה אנחנו כפי שאנחנו, אין מה לבוא בתלונות".

הגיבורה בספר אומרת ביחס לבתה ש"נשים מעודדות זו את זו לעבדוּת מגיל צעיר". זה נכון לגבי כל אמא שמגדלת את הבת שלה להיות אמא?

"קראתי באיזשהו מקום שלנשים יש יותר חיכוכים עם הבנות שלהן מאשר עם הבנים שלהן, וניסיתי לחשוב למה זה. אולי בגלל שהן בנות אותו מין, האמא כאילו יודעת עליה הכל: אני אמא, את תהיי יום אחד אמא, אני סובלת, את תסבלי יום אחד - מין שותפות גורל, לפחות בפנטזיה. אפשר לראות את זה במשפחות שיש בהן ילדים משני המינים, אמהות מפעילות ביתר קלות את הבנות שלהן, למשל בעבודות הבית.

"אני זוכרת כשנולדה בתי הבכורה, הביאו לי אותה ארוזה ונקייה בשמיכה, הדבר הראשון שעשיתי זה לראות שיש לה הכל, חמש אצבעות בכל יד, בכל רגל, כל מה שצריך. ועלתה לי אז המחשבה בפעם הראשונה, שבתוך הגוף הקטן הזה יש רחם, ובתוכו מאות אלפי ביציות. וחשבתי לעצמי, מה זה בעצם אומר, שיש לה את כל הפוטנציאל שמה. אני חושבת שהשורה הזאת שכתבתי נשענת באיזשהו מקום על ההבנה הזאת שהכל כאילו גלום בתוכה, ורק מחכה לרגע שיבוא לידי ביטוי. מצד אחד זה נורא ואיום, אבל מצד שני יש בזה גם חלקים יפים, משום שאנחנו יודעות איזה משהו, אנחנו שותפות במשהו".

לאורך השנים, ברנשטיין קנתה לעצמה שם של מי שאינה חוששת לחטט כסופרת בקרביה המדממים של המשפחה הישראלית, לא פעם בצורה בוטה, מתריסה. ב'עכשיו זה כתוב' מ־2008 פרשה את נקודת מבטה של אישה שרוצחת את בעלה המתעלל. את הספר החדש, היא מספרת, דחתה אחת ההוצאות אחרי שנבהלה מהתכנים. ובכל זאת, כשאני מתייחס לספריה ככאלה שעוסקים במצבי קצה - היא מוחה.

"אתה מבין כמה זה בעייתי, ההתייחסות הזאת לכתיבה שלי ככזאת שמתארת דברים שהם מחוץ לנורמה? זה בדיוק מה שמנציח את הסדקים האלה, במשפחה, באימהוּת. אולי קל יותר לחשוב על זה ככה, אבל ברור לך שזה לא מקרה קיצון. גם 'עכשיו זה כתוב'. הרי כשאישה נרצחת זה לא נחשב למקרה חריג. כל שבוע נרצחות פה שתי נשים, אבל כשאישה רוצחת זה מקרה קיצוני?"

שנים לפני תנועת MeToo, לפני שנשים - בהן גם אחותה אורלי אזולאי - העזו לקום ולחשוף פגיעות מעברן, ברנשטיין הציגה בספריה פנים שונים של אלימות מינית. גם ב'מחר ניסע ללונה פארק' יש אזכורים להטרדה, אבל אפשר לקבוע בביטחון שהגיבורה שלו לא תהפוך לנערת הפוסטר של המהפכה הפמיניסטית. "פמיניזם הייתה מילה בתוך ספר, לא הייתה לה כל נגיעה לחיים שלי. אפילו לא כוח לשנות", היא כותבת.

"מתפתחת פה שמרנות מינית שאנחנו יודעים לאן היא מובילה. זה מפחיד. בארצות־הברית יש את כל הקבוצות האלה בקמפוסים שמתנזרות ממין. ערך הבתולין פתאום חזר. ולצד הטיפול המוצדק בנושאים של אלימות והטרדה מינית נוצרת תחושה שאולי אם ננקה את המרחב מסקס, ננקה גם את כל השדות האלה. אבל זה פשוט יסיג את הנשים לאחור, את כל החברה.

"אני בכלל לא יכולה להבין איך מדברים על אלימות מינית ועל יחסי מין בכפיפה אחת. הרי יחסי מין זה הדבר הכי נפלא שיש בעולם ואלימות מינית זה הדבר הכי נורא שיש בעולם. זה נזק איום. הרי גם לנשים יש דחפים מיניים, אז מה אנחנו אמורות לעשות עם זה עכשיו? עד שכבר הצלחנו לנסח את זה, זה להחזיר שוב את הפטריארכיה במלוא מובן המילה, שוב יסחרו בבתולין של נשים. זה מאוד מצער".

ההתמקדות של התנועה הפמיניסטית בתלונות על הטרדה ותקיפה מינית שגויה בעיניך?

"אנחנו כרגע במצב של מלחמה, ובגלל זה נפגעים כל מיני אנשים שאולי לא היו צריכים להיפגע. כשהמלחמה תסתיים, יכול להיות שהדברים יתייצבו ויתמתנו. חלק מהשינויים האלה הם שינויים מבורכים, אבל מה שקורה עכשיו הוא מאוד לא נכון בעיניי, הוא לא יכול להיות כל הסיפור. קודם כל נטפלים לסלבריטאים, שזה קל מאוד כמובן. אבל זה לא רק זה - המחשבה שיש כמה תפוחים רקובים בארגז ואם נוציא אותם נטפל בבעיה שגויה לחלוטין. הבעיה הרבה יותר עמוקה מזה. המהפכה הפמיניסטית לא השלימה את המהלך האחרון ואולי החשוב ביותר, והוא חקיקה. חקיקה בתחום של הטרדה מינית, של ביטחון במקום העבודה, של שוויון בשכר. ומהלך חשוב לא פחות הוא חינוך של הורים וילדים, של מורים ותלמידים, פשוט מהרגע הראשון.

"אבל קשה לדמיין היום מהפכה באמת. הצעירים רוצים להיות דומים להורים שלהם, להתבסס מבחינה כלכלית, להתברגן, לעשות קיצורי דרך. אתה רואה את המצב בקמפוסים, הייתי מצפה שהסטודנטים יעשו משהו. אתם אנשים צעירים, אנרגטיים, ממומנים לרוב - תלכו לרחובות, תהפכו את המדינה, לא יודעת. אבל לא, כל אחד רוצה לסדר לעצמו את החיים שלו. בכלל בישראל אנחנו חיים בהכחשה מוחלטת. גם אני. אני הרי משת"פית. גם אני סוגרת את התריס וחיה לי פה בכיף עם השמש התל־אביבית וכמה אנשים שמקיפים אותי וחושבים כמוני. אם אני רגע אבין, או אתמסר, או אעשה פוקוס על התמונה, אני לא יודעת איך אוכל להמשיך לחיות". •