yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: דניאל קמינסקי
    7 לילות • 31.10.2018
    אני בדרך להיות הגברת הראשונה של משהו
    היא התחרתה בג'ודו יחד עם אריק זאבי, הייתה פאנקיסטית, יצאה בגיל 18 עם בן 30 ומשהו, הוטרדה מינית על ידי שחקן בכיר ודרשה לא לעבוד עם דן שפירא אחרי סצנה אלימה על הבמה. קצת אחרי יציאת 'סיפור אחר' בכיכובה, מיה דגן חוזרת לצמתים המשמעותיים בחייה ומדברת על ההיכרות עם ארי נשר ז"ל
    יהודה נוריאל | צילום: דניאל קמינסקי

    מיה

     

    השם שלי הוא מיה. בלי א'. מיה, לא בגלל שלום חנוך, ולא ראשי תיבות של מלחמת יום כיפור. על שם 'המיה העירומה', הציור של גויה. נו, אמא שלי מאוד תרבותניקית כזו. מכון אבשלום, גדלתי בקייטנת קק"ל, יש לי תעודת גולשת של מצוקי דרגות, טיילנו המון בארץ. משפחה ישראלית טובה. אמא 40 שנה ב־IBM, אבא 28 שנה בצבא, חיל חימוש, סגן אלוף. כל הילדות שלי הוא היה במדים. כשאחי הקטן נולד, הוא שמע על זה רק שלושה ימים אחרי, בזמן השירות. גדלנו אצל סבא וסבתא של אמא. גרנו באותה קומה בבני־ברק, אבא היה בצבא, אמא עבדה רוב היום. הם בעצם גידלו אותנו.

     

    פעם הייתי

     

    סבא וסבתא, משני הצדדים, באו לדעתי מפולין. ניצולי שואה. יש לי חור שחור לגבי התקופה. מעולם לא בדקתי אחורה, לא נסעתי לביקור שורשים, ולא חפרתי לגבי המשפחה הספציפית שלי. אבל השואה מאוד מדברת אליי. על פניו, כשמסתכלים עליי, אני הדבר האחרון שחושבים עליו כשאומרים, "ניצולת שואה". הייתי גרמנייה אולי, או קאפו. אבל מי שמכיר אותי היטב יודע שזה פשוט שם.

     

    ג'ודו

     

    יש לי שני אחים, גיא גדול ממני בשנתיים, אסף קטן ממני בשנה. ובאמת, לא בחלנו: ערימת ילדים. בדרך כלל אני הערמומית הסתתרתי מתחת לשמיכה, בזמן ששמעתי אותם מפוצצים אחד את השני במכות. אבל כשהייתי צריכה, הגנתי על עצמי.

     

    גם למדתי ג'ודו. אריק זאבי ואני למדנו יחד ג'ודו, אפילו התחרינו יחד. למה ג'ודו? קודם כל כי זה מכות, ואחר כך טום־בוי, ובגלל ששלחו אותי לכל חוג אפשרי, התעמלות אמנותית, ג'ודו, אורגן, טניס. ובכל מקום, ברגע שנהיה טיפה מסובך, עזבתי. עד הגלגלון שרדתי, מהפליק־פלאק אמרתי, זה לא בשבילי. כי אם אני לא ממש־ממש טובה במשהו, עדיף שלא אהיה שם. זה נותר טבוע בי.

     

    פרדס כץ

     

    גדלתי בבני־ברק ורוב הילדות שלי הייתה בפרדס כץ. כל החברים משם. עברתי לאחרונה על תעודות מבית הספר. עד כיתה ד', משהו! מכיתה ד', הידרדרות, חוץ ממה שממש עניין אותי, אנגלית ספרות ותיאטרון. הייתה לנו חבורה. קראנו לה 'המאפיונריות בעמממממ"מ', בעירבון מוגבל מאוד־מאוד־מאוד־מאוד־מאוד. כל אחת טיפוס. עשינו הרבה שטויות. אהבה, נשיקות, הולכות בכיתה ו' לכיכר אתרים למטה, שותות אלכוהול. ביומן שלי מאז אני כותבת, "היום קניתי עגילים", שזה אומר, עישנתי סיגריה.

     

    תיכון

     

    בתיכון לקחתי את זה לנקסט־לבל. לא הייתי אנטיפתית, פשוט לא התחברתי לאחרים, לא לבנות ולא למלכת הכיתה, בגלל חוסר הביטחון עם עצמי. כי לא הייתי הדבר הכי יפה עלי אדמות. בדרך כלל הייתי יושבת במחששה. הייתי גם פאנקיסטית, יושבת בכיכר, תקופות שחיפשתי את עצמי. היה לי חבר אחד, היינו אנרכיסטים כאלה, יצאנו לפינגווין, ל'מופע הקולנוע של רוקי'. רק עכשיו ברדיו גיליתי איך בכיתה ט' "הלכתי לישון אצל החברה", ובמקום זה נסעתי למסיבת אופנוענים בטבריה. ההורים כמובן לא ידעו כלום.

     

    הנה תמונה קשה. אני באותה תקופה. מסכנים הקוראים. אתה רואה פה ילדה יפה? איך? אני לא רואה כלום. לא רואה פה ילדה, בכלל. רואה ילד. קצצתי לעצמי את השיער. תמיד רציתי להיות בן.

     

    בנים־בנות

     

    תמיד הרגשתי יותר נוח בסביבת בנים. אצלם זה הרבה יותר פשוט, מעבר למראה החיצוני, הכל זה אחת־שתיים, כן־לא, שחור־לבן. רק בשנים האחרונות נוח לי בסביבה נשית. באופן בלתי נשלט, לנשים יש הכלה ואינטליגציה רגשית ויכולת לרדת לעומקים, שמעטים הגברים שאני מכירה שגם מסוגלים. זה מתיש הרבה פעמים, כשאתה רוצה שיהיה פשוט. כמו שאני מדברת עם בן הזוג שלי. "אני צמאה" - שתי מים! "כואב לי הראש" - קחי כדור! "אני עייפה" - לכי לישון!

     

    צבא

     

    יסלחו לי כולם, כי זה דבר קשה להגיד היום, אבל היה לי ברור שאם אני לא הולכת ללהקה צבאית או לתיאטרון צה"ל - אני לא מתגייסת. אני לא מבזבזת שנתיים בלעשות קפה לאף אחד. אם כבר, אני מעדיפה לעשות קפה ולקבל על זה כסף, כמלצרית. ידעתי שהתרומה היחידה שלי לצבא תהיה במה שאני יודעת לעשות הכי טוב. גם לא היה לי ספק שאתקבל.

     

    באודישן לתיאטרון צה"ל אמרתי שאני לא שרה, כי תמיד אמרו לי שאני שרה לא טוב. "רדו ממני, רק משחק, זהו". אחרי שהתקבלתי הגענו לסדנה בניסן נתיב, ושם כבר הייתי חייבת לשיר את, 'איך שיר נולד'. שרתי, וכולם היו בהלם. גם אני. מיד גם עברתי ללהקת הנח"ל. ומאז למדתי לא להקשיב לאנשים שאומרים לי מה אני לא יכולה לעשות. כי היו הר־בה אנשים טובים בדרך, שידעו להגיד לי שאני לא שרה טוב. אם הייתי מקשיבה להם, הייתי רואת חשבון. גם לא. אולי ספרנית.

     

    חבר גדול

     

    הייתה תקופה בלהקת הנח"ל שהסינתי התקלקל. ובצבא כמו בצבא, חצי שנה עד שתיקנו אותו, אז חצי שנה הייתי בבית. עברתי אז לגור בתל־אביב עם החבר שהיה לי. הייתי בת 18 והוא בן 30 ומשהו, הרבה יותר מבוגר ממני. חבר מקסים. גם ההורים שלי מאוד אהבו אותו. לא היה טיול גדול של אחרי צבא. המסלול היה מאוד ברור, להגשים את ייעודי, ללמוד בבית צבי.

     

    בית צבי

     

    בלימודים הייתי מאוד מרפקנית. זה נעשה מתוך רצון להיות הכי טובה, בלי רגישות, בלי מודעות שאני פוגעת באנשים. גרי (בילו) מההתחלה מאוד־מאוד אהב אותי, ניצלתי את זה לעבודה, בלי להיות מחוברת לעצמי. זה הוביל לחרם עליי בבית צבי. לא הייתי חביבת הקהל. אנשים לא היו איתי בקשר. למדתי שאם אני לא מקשיבה לקול העצמי שלי, כולם סובלים, אני והסביבה הקרובה שלי. חוויה מאוד משמעותית בחיי. לראות שיש עוד אנשים מסביב, לדעת שלמילים ולמעשים יש השלכות. למדתי את זה על בשרי.

     

    דן שפירא

     

    כן, התקרית ההיא עם דן שפירא. היה מאוד לא נעים. והרבה רעש. 2008, יום שישי, העמוד האחורי בידיעות ("דן שפירא השליך באחת הסצנות את מיה דגן יותר חזק מהרגיל, מה שגרם לדגן ליפול בחוזקה על המיטה ולהיחבל. בוויכוח הקולני מאחורי הקלעים דגן הטיחה בו האשמות והודיעה לציפי פינס נחרצות שהיא לא מוכנה להופיע יותר עם שפירא"). היום זו בטח הייתה כבר כותרת בעמוד הראשון. דברים משתנים. זה היה ונגמר. דן ואני נפגשים בקאמרי, אומרים שלום והכל, אבל לא חושבת שאי פעם דיברנו על זה. אני רק רוצה להאמין שהוא כבר לא כזה, ולכל אחד יש את התקופות החשוכות שלו בחיים. באמת רוצה להאמין בזה.

     

    שיקגו

     

    זה היה הוואו. הגשמת החלום שלי מאז שהייתי ילדה, "אני הולכת לעשות את וולמה ב'שיקגו', זה ברור לי, וזה יקרה". מתחילה ההפקה בארץ, ורמה מסינגר ז"ל הייתה אמורה לעשות את התפקיד הזה. אבל אני עם החושים שלי. באותו זמן השתתפנו יחד ב'פיאף'. היה קטע בשיר 'מילורד' שמרימים אותה. ערב אחד אני קולטת שהיא מבקשת שלא ירימו אותה. ואני, עם האף שלי, אומרת לה: "רמה, מה קרה?" "אל תספרי לאף אחד", היא לוחשת, "אבל אני בהיריון". ואני מיד, "מזל טוב!" וטאק־טאק־טאק, טלפון למפיק.

     

    "הלו, חיים סלע? היי, זו מיה דגן" - אף אחד לא ידע מי אני, כן? - "מה שלומך? שמעתי שיש אודישן ל'שיקגו', אני רוצה לבוא לעשות". "תראי, את חמודה והכל, אבל מי את? את לא כוח שווה לריטה, כן?" "כן, אבל אם לא אכפת לך שאבוא לעשות אודישן?" "תבואי, אבל אין על מה". ואני, אם רק פותחים לי את הדלת, אני שם. גם אם סוגרים אותה, עם התנועות שלמדתי בג'ודו, אריק זאבי, שוברת את החלון, גם אם זו זכוכית דאבל־גלייז.

     

    הטרדות מיניות

     

    עברתי כמה פעמים הטרדה מינית. למשל בבית ליסין, בתחילת הדרך, של שחקן בכיר. לא הייתה שם אלימות, רק הטרדה מינית, נגיעות ומילים בוטות. ושתקתי. אני שותקת כשזה קורה לי. זה משתק אותי. זה לא משהו רצוני. רק עלבון גדול, גולה בגרון. יש נשים שמעיפות סטירה. אני, עם הפה הגדול שלי, פשוט נאלמת דום. קופאת במקום. כמו רפלקס כזה. לא יודעת להסביר למה זה ככה. את הופכת להיות ילדה קטנה. נורא ואיום.

     

    עד היום זה קורה לי. גם כשאת חושבת שעם הזמן את מתחשלת, ובפעם הבאה תדברי. אז היום אני פשוט לא מתקרבת. לא מביאה את עצמי למצב שזה יכול לקרות. ובכל זאת זה קורה. באחד המקומות התלוננתי. האיש זומן לשיחה, ואחריה התקשר להתנצל. ואומר לי, "זה היה בצחוק". זה לא מצחיק! זה אף פעם לא הצחיק אותי, זה לא מצחיק היום, אנחנו לא חברים! לא מזמן היה עוד מקרה כזה. מישהו בעבודה שם לי יד על התחת. קפאתי במקום. אותו אדם התנצל אחר כך ואמר, "מצטער שעשיתי את זה. אבל את העלבת אותי. פגעת בי, במשהו שאמרת". אתה מבין? אז הוא שם לי יד בתחת!

     

    דפנה לוסטיג | צילום: דנה קופל
    דפנה לוסטיג | צילום: דנה קופל

     

    דפנה לוסטיג

     

    הגעתי לתוכנית הבוקר ברדיו תל־אביב ממש במקרה, כי אסי עזר היה צריך מחליפה לשבועיים. כבר שלוש שנים אני שם. לא ידעתי כמה אני טובה בזה. כמה המוח שלי חד, ויוצא ממני משהו אחר. שם הכרתי באמת את דפנה (לוסטיג), ומאז אנחנו חברות מאוד־מאוד טובות. אני מתה עליה. היא חכמה ורגישה ונהדרת.

     

    דפנה מאוד אמיצה. לפני שהיא כתבה את הפוסט (שבו חשפה שנפגעה מינית על ידי מסעדן ללא ציון שמו) דיברנו על זה, גם עודדתי אותה להוציא את זה החוצה. כי הייתה התלבטות, את לא רק מתמודדת עם הסבל האישי והסערות הפנימיות, זה גם כל אחד שבא ואומר לך, "למה לא אמרת?" סליחה?! כשזה יקרה לך, גברת, תעשי מה שאת רוצה לעשות! הטענה הזו - אם לא אמרת את שמו, אז לא עשית שום דבר - מי שמך לבוא ולהגיד?

     

    דיברנו גם על למה לא להגיד את השם. ונדמה לי שיש בנו, הנשים, עניין של חמלה. סוג של אימהות, לגונן על הבן־אדם ההוא, שלא ייהרסו לו החיים. וזה לא מגיע מחולשה, זה לא "אני אישה מסכנה". משהו נשי אינסטינקטיבי, האמא שבנו, מקום נורא חזק. והוא מתעורר גם במקרה כזה. והטוקבקים. אוי. אני אף פעם לא נכנסת לטוקבקים, לא יודעת למה הפעם קראתי: המיץ של הפח של המיץ של הגועל של הסחלה של הגועל. הביוב של החולדות. למה נותנים לזה להתפרסם? למה?! רק תחשוב על הבן־אדם שיושב שם. ביד אחת הוא כותב את הטינופת הזו, וביד השנייה מחזיק את הילד שלו. מעביר את הבריונות שלו לדור הבא. זוועה.

     

    מועדון לילה

     

    בתקופת 'מועדון לילה' היו לא מעט ביקורות שליליות, בנוסח "מיה דגן הוולגרית" וכו'. עד שהגיעה הביקורת ב'הארץ' של גדעון לוי ("פולי מת, הגשש מת. נשארנו עם מיה דגן"). ונפגעתי מאוד. אפילו לא ידעתי מי זה, רק ראיתי את זה וחטפתי בוקס בבטן. הוא רצה לפגוע בי, והצליח. אחר כך הוא סימס לי והתנצל. לזכותו ייאמר.

     

    אז חטפתי בוץ, אבל אני לא מצטערת. לא על התוכנית הזו, ולא על שום דבר שעשיתי בחיים. חוטפים בוץ במקצוע הזה, אבל זה לא הדבר הנורא. הנורא הוא כשאתה לא מספיק טוב. נכון, אתה חשוף מאוד־מאוד, אבל מי מאיתנו לא חשוף? למדתי להתמודד עם זה.

     

    מצחיקונת

     

    לא ידעתי כלום. לא שיערתי שתתפתח כזו סאגה (דגן נעתרה להצעה לככב ב'מצחיקונת' בתיאטרון הקאמרי, למורת רוחה של מנכ"לית בית ליסין ציפי פינס, מה שהוביל לצ'ילבה מתוקשרת וארוכת שנים). לא הייתה לי כוונה לעבור לשום מקום. רציתי ללכת, לעשות את התפקיד ולחזור עם עוד קהל לבית ליסין. בתוך תוכי רציתי להאמין שציפי תפרגן לי. הייתי 17 שנה בבית ליסין, מאז שיצאתי מבית צבי! חשבתי שוואלה, יש פה יחסי גומלין, תפרגני לדבר הזה ואני חוזרת אלייך! כי ציפי ואני זו מערכת יחסים של המון־המון־המון שנים, היא מטפחת אותי ואני אותה. והיה לי מאוד קשה.

     

    ציפי חשבה שבגדתי בה ושיקרתי לה, מה שהיה מאוד־מאוד לא נכון. הכל נעשה בשקיפות מוחלטת. היא מאוד נפגעה ממני, ואני ממנה. אבל מכל מלמדיי השכלתי. מכל צעד שעשיתי, לטוב ולרע, למדתי. ראיתי את עצמי, את הרצון שלי להתפתח, זה היה משהו שמאוד רציתי לעשות. הרבה פעמים שמתי דברים אחרים לפני עצמי - הפעם אמרתי: אני שמה את עצמי, יהיה מה שיהיה, ומי שיבין יבין. ומי שלא? בעיה שלו. אבל בסופו של דבר דברים יסתדרו. והנה, הם הסתדרו.

     

    וונדר וומן

     

    אני מכירה את גל גדות. קצת הרבה. וונדר וומן לא קרה ביום אחד. זו אישה שבנתה את עצמה, מתחת לציפורניים יש בוץ. דוגמה נהדרת לבחורה עם הראש באוויר אבל רגליים על הקרקע, ואתה לא פוגש הרבה כאלה. אבל כשאתה פוגש, אז וואלה! לא רק שהכל אפשרי, הכל גם בפרופורציות, הכל בסדר. גל מעבירה הרגשה של נינוחות כזו. היא מדהימה. יצא לך להכיר אותה מקרוב? לא? חבל. מאוד תיגנב. היא הדבר. גל היא באמת, ה־דבר.

     

    עם בעלה, ערן פפר | צילום: ענת מוסברג
    עם בעלה, ערן פפר | צילום: ענת מוסברג

     

    בית

     

    עכשיו אני נמצאת בתקופה יחסית רגועה. 'שורת המקהלה', 'מצחיקונת', רדיו כל בוקר, יחסית אליי זה ברגוע. תמיד הייתי פריקית של אהבה וזוגיות. רק עם ערן מצאתי את הבית. זמן הפנאי שלי הוא הבית. אמליה. ערן (פפר). משפחה. חברות שלי. מדי פעם יש יציאות, וזה בעיקר עם ערן. אנשים נגנבים מכמה שאנחנו אוהבים להיות יחד. "אה, בדיוק שותים קפה". "אה, בדיוק רואים סרט". גם בוויקנד. אני פה בבית, אוהבת את זה מאוד. אחרי הצגות אני ממהרת הביתה, בקטע הזוי. כשאני מורידה את הבגדים כבר בא לי להיות בבית. הרצון להישאב בחזרה לעולם שלי מאוד גדול. לא מרגישה שאני מפספסת כלום בחוץ.

     

    אימהות

     

    לא התעסקתי באימהות. דברים באים כשאני מוכנה. גם ההצלחה שלי באה בגיל מאוחר, 30, אז גם ההורות הגיעה אליי כשהייתי מוכנה, בגיל 38. זה אף פעם לא הציק לי קודם. זה לא היה, "ברור שיהיה", ולא היה אישיו. נכון, בינתיים ניג'סו מסביב. אז מה? יש לי יכולת להתמקד במה שאני רוצה, ולא בסביבה. כמו עכשיו, כשאומרים לי, "מה עם עוד ילד, מה עם עוד?" לא בא לי! לא רוצה. לא מרגישה צורך. נבר־סיי־נבר, כן - אבל אין בי אף נים בגוף שאומר, בא לי עכשיו עוד ילד. לא.

     

    הכל התחבר בזוגיות עם ערן. דיברנו על זה, כי יש לו שני ילדים מנישואים קודמים, זה לא היה מובן מאליו שפה יהיה עוד ילד. והבהרתי לו, שאם לא יהיה עוד ילד, לא יהיה גם אותי. זה היה חייב להיות מונח על השולחן. גם לא הייתי מכריחה אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה. המון נשים אומרות, מה את שואלת אותו? תעשי! אני לא יכולה. זה לא יכול לקרות ככה. זה נורא ואיום! אתה שואל למה גברים מסתובבים ככה בעולם? זו אחת הסיבות, כשמכריחים אותם ודוחקים אותם לפינה. אז אני לא מכריחה אף אחד. לשמחתי ערן אמר כן. והיום אנחנו מאוד־מאוד שמחים על זה.

     

    היריון

     

    אתם הגברים בחיים לא תבינו מה זה. קשה בכלל לדבר על זה, זה נס מטורף, משהו גדול שקורה, שבאמת מגמד את כל החיים האלה. "לא פנויה כרגע, גדל לי ראש בבטן". "לא יכולה לדבר איתך, אני עושה ברך". זה בלתי נתפס. חוויית ההיריון הייתה מהממת. גדלתי לממדים כאלה שטוניקה הייתה חולצת בטן. יש תמונות קשות שלי מהתקופה. זה שרק, זה פיונה, זה הלווייתן שאמו, זה לשחרר את ווילי. צעד אחד שלי פה הרעיד הרי געש באינדונזיה. אכלתי בשביל שניים, השאלה בשביל איזה שניים. באמת, אכלתי הכל. ה־כ־ל! המבורגרים, פיצות, גלידות – תביא הכל. באמת היה מהמם.

     

    לידה

     

    לעומת זאת, חוויית הלידה הייתה מאוד ארוכה ומאוד קשה. לא היה לי רגע שמח אחד, מיד לקחו את אמליה ממני, כי היא הייתה במצוקה אחרי המון שעות בבטן. ואחרי כמה שעות, כשאני שוכבת שם אחרי פיגוע, אני מבינה שהרגל שלי לא זזה. ואומרים לי, "בסדר, זה יחזור". אחרי כמה שעות, הרגל. "בסדר, זה יחזור. ייקח זמן". ואחרי יום, הרגל לא חוזרת. ואז זה פחד נורא.

     

    ואומרים לי, זה מקרה נדיר. שזה השם השני, נדיר. רק תגיד איזה, היה לי הפה והטלפיים, שלבקת חוגרת, אם זו מחלה עם שם אחד, זה לא תופס עליי. ואלה מחלות של בנות 70, כן. שמעת על סיבוך? קראת לי. חצי שנה לא ידעתי אם לא אשאר נכה. הייתי עם פיזיותרפיסט שממש הציל את חיי. הוא אמר לי, חד־משמעית, "אני לא בטוח שהרגל תחזור. כי זה עצב שנפגע". ואני רק חושבת, "אני אחזור ללכת". רק זה. מחשבה יוצרת מציאות. במשך חצי שנה, אני חוזרת ללכת! חצי שנה.

     

    זה היה טראומטי. הארדקור. הכל בבית מתערער. תשמע, גברים לא אוהבים לראות נשים חלשות, בלשון המעטה. במיוחד נשים חזקות. זו הייתה תקופה מאוד קשה שלנו. ניסיתי נורא לשמור על אופטימיות. גם ככה הכל מתערער, ושם זה היה מאוד קשה, כי הייתי לא תפקודית ברמה הפיזית. שכבתי פה בבית למעלה, פרחים בעליית הגג. וערן היה צריך לטפל בי ולשרת אותי ולהביא לי דברים, מאוד מטלטל בשבילנו. הכל היה קשה, שכחו לי שליה בפנים, נכנסתי לניתוח אחר כך. גם לא הצלחתי להיניק תוך כדי, הסתובבתי כמו מנת סביח עם כל החילבה, שאבתי ונורא רציתי. אבל שום דבר לא הפיל אותי. "את תצאי מזה, יהיה בסדר. אנחנו נצא מזה". אני לא חושבת שזה גרם לי לא לרצות עוד ילדים. אבל אולי בתת־מודע שלי, לא, אני לא רוצה לחוות את החוויה הזו שוב.

     

    הגברת הראשונה

     

    ב'גוט טאלנט', למשל, אנשים מסביב שאלו, למה הלכתי לשם. אבל אני הבנתי שמה שאנשים חושבים שטוב לי, או איפה אני צריכה להיות בחיים, כל כך לא רלוונטי. מה שחשוב זה אתה, הסנטר שלך, הכל סובב סביבך. לא דעות ולא מילים של אחרים ישנו את זה. מאוד קשה להתעלם, על גבול הבלתי אפשרי. אבל למדתי להנמיך את הווליום מסביב. איפה שאני רוצה להגיע, תלוי רק בי. אם ארצה משהו, הוא יקרה. ולמה 'גוט טאלנט'? כי אנחנו במדינת ישראל, צריך להתנסות בכל. עשיתי עונה אחת, היה מהמם, הבנתי שמספיק. עשיתי את זה, ואני בדרך להיות הגברת הראשונה, של משהו.

     

    טרגדיה, ערב עליית 'סיפור אחר'. אבי נשר וארי ז"ל | צילום: רפי דלויה
    טרגדיה, ערב עליית 'סיפור אחר'. אבי נשר וארי ז"ל | צילום: רפי דלויה

     

    אבי, ארי

     

    אבי נשר הוא משפחה שלי. שני הסרטים שעשיתי בחיי, להוציא את 'קאפו בירושלים', הם איתו ושלו. 'סיפור אחר' שעלה עכשיו, מצליח ברמות. ב'פעם הייתי' זכיתי בפרס אופיר. אבי פשוט רואה את הנפש שלי. לא קורה הרבה שמישהו מצליח בפגישה ראשונה לראות מעבר לחזות המוכרת שלי. אבי ישר חדר לנפש שלי. ומעבר לזה שהוא יוצר מדהים, הוא איש נהדר, פטריוט, אוהב את הארץ, באמת בן־אדם כזה טוב לב. אוהב שחקנים, מעריץ אותם, שם אותם על כס מלכות כזה. יש בו יראת כבוד למקצוע. אתה מרגיש את זה על הסטים שלו.

     

    המוות של ארי שובר את ליבי. הכרתי אותו, כי אתה לא יכול לעבוד עם אבי בלי להכיר את המשפחה שלו. מה בכלל אני יכולה להגיד על זה? לצירופי המילים אין כמעט משמעות. שלא נדע, גורל אכזר, נורא ואיום, טרגדיה איומה. אין באמת משהו שאוכל להגיד, שמתקרב למה שהם חווים. אני גם לא יכולה אפילו לחשוב על המוות של הילד שלך. פשוט לא מעיזה. אנחנו רק מאוד מחבקים אותם.

     

    חלום

     

    המוות של ארי עורר גם מחשבות על החיים שלי בכלל. מה אני נותנת לחיים האלה? מה יישאר כאן ממני? יום אחד לא אהיה כאן. בסופו של דבר כולנו ניעלם מהעולם הזה, ואני בת 43, עוד שנייה 50, עוד שניה 60־70, וזה די, להתראות! מה אני אשאיר אחריי? מה יקרה אחרי שאלך? מחשבות קשות מאוד.

     

    נדמה לי שאני נמצאת במקום הנכון. בחיי אני עובדת בלאהוב את עצמי, הגשמת חלומות וניפוץ תקרות זכוכית. אשתדל לעשות מה שבא לי, ואחליט מה לא מתאים לי יותר. והחלום הגדול הוא ברודווי. אם היית שואל אותי לפני כמה חודשים, הייתי עונה לך: ברודווי? בחלומות. אבל שירי פתחה דלת רחבה, וגם ששון, אנשים שקרובים אליי.

     

    ראיתי את 'ביקור התזמורת', וששון שם מדהים, מגשים את עצמו בברודווי. שתבין, עבורי ברודווי, זה כמו עבורך להיות ליאו מסי. זה גדול, אדיר, בלתי מושג! אני לא מספיק טוב, מי אני? ואז פגשתי את ששון מאחורי הקלעים. עליתי איתו מאחורי הבמה. התחלתי מיד לבכות. "מתוקה שלי, גם לי זה קרה", הוא אמר. ואחרי ההיסטריה, הסתכלתי מסביב, על האולם הריק. אוקיי. זו במה. במה! כמו כל במה. וקהל, כמו כל קהל. זה היה הרגע שבום, אמרתי לעצמי, זה הולך לקרות. וזה יקרה.

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 31.10.18 , 00:16
    yed660100