ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דורון זהבי, השבוע. “כולם שקרנים, ובגלל זה אנחנו כמדינה נמצאים במקום שבו אנחנו היום". צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 01.11.2018
    כלוב של זהבי
    עד לא מזמן הצילום של איש המודיעין לשעבר שבתמונה היה חסוי, והנחקרים שלו במרתפי יחידה 504 הכירו אותו רק בכינוי מעורר האימה: "קפטן ג'ורג'". כאשר רב–המחבלים מוסטפא דיראני טען שבמהלך חקירה שניהל ג'ורג' הוא נאנס ועונה, המדינה סערה - וחוקר השבויים הבכיר איבד את עבודתו. אבל רגע אחרי שתביעת המיליונים שניהל נגד המדינה הסתיימה בפשרה, ג'ורג' - הפעם בשמו האמיתי דורון זהבי - יוצא לאור וחושף: מה דיראני סיפר לו על מיקומו של רון ארד, מה באמת קרה שם בחדר החקירה עם האלה, הטיטולים והאיומים באונס, איך מביימים הוצאה להורג לשבוי, ולמה הוא חושב שישראל צריכה להיות הרבה–הרבה (אבל הרבה) יותר קשוחה עם הטרוריסטים שהיא חוקרת (כולל היהודים). קפטן ג'ורג' מדבר: הסיפור המלא
    רונן ברגמן | צילום: יונתן בלום

    2 במאי 1988 היה היום השלישי לגל חום מעיק במיוחד, והאביב רק החל. באותו לילה מהביל יצאו כוחות קומנדו, צנחנים, שריון והנדסה בסיוע חיל האוויר למבצעי "חוק" ו"סדר" נגד שורת מטרות ובסיסי חיזבאללה בסביבות העיירה מיידון שבדרום לבנון. הייתה זו הפעולה המשמעותית הראשונה נגד חיזבאללה.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    במבצע, שעליו הורה אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד ואושר לאחר לבטים בידי שר הביטחון יצחק רבין, השתתפו קצינים רבים, שלימים יהפכו לידועים: עמוס בן־חיים, שאול מופז, רוני אלשיך, גל הירש, גדי שמני, בני גנץ, אהרון חליוה, יצחק (ג'רי) גרשון ועוד. והיה שם גם עוד קצין אחד, שבמשך שנים יישאר מאחורי כינוי, אך יהפוך למוכּר מאוד, לאו דווקא באופן חיובי: "קפטן ג'ורג'", חוקר שבויים בכיר מיחידה 504 שהצטרף לכוח, כדי שיוכל לחקור את המחבלים שייתפסו. באותה תקופה, ובשלושת העשורים שלאחריה, רק מעטים ידעו מהו שמו האמיתי של ג'ורג': דורון זהבי.

     

    זהבי הגיע ל־504 אחרי שמאיר דגן הביא אותו לשירות בתפקידי מודיעין שונים בלבנון. דגן היה גם זה שהמליץ לצרף את זהבי לכוח המרכזי של הפשיטה. "הביאו שני חקש"בים (חוקרי שבויים – ר"ב), אותי ואת בעז רביד, קצין ביחידה שבאותה עת למד פסיכולוגיה שנה שלישית. בחור מדהים. הוא היה אמור לצאת עם הסיירת ואני עם הגדוד", משחזר זהבי/ג'ורג' בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות". "נפגשנו בשטחי הכינוס ברמת הגולן כמה שעות לפני המבצע. חושך. אמרתי לבעז: 'תשמע, אני בכושר מטורף. אתה סטודנט. מטבע הדברים הסיירת עושה דברים קשים. תלך אתה עם הגדוד ואני אלך עם הסיירת'. הוא אמר לי: 'אין בעיה'.

     

    "נכנסנו פנימה, פָרקנו מהמשאיות והלכנו כל הלילה עד הכפר. כוחות סיירת מצד ימין והגדוד מצד שמאל. התחיל קרב קשה מאוד. לקראת בוקר אני שומע שמודיעים בקשר שהמ"פ נהרג, וגם הקשר שלו ועוד 'מקצוען'. ישר ידעתי שזה בעז. הוא נהרג ואני נותרתי עם תחושה איומה על כך שהצעתי לו להתחלף, ובעצם הייתי צריך להיות שם במקומו. הרגשתי נורא".

     

    15 שעות נמשכה הלחימה העזה של הסיירת בשטח. לימים תואר המבצע כהצלחה גדולה, אם כי לא ברור בדיעבד עד כמה פגע באמת ביכולת הלחימה של החיזבאללה.

     

    זהבי: "תפסנו מחבל אחד, חסן ענקוני שמו. חטף כדור ברגל, בחור בן 23־24. מחבל, מחבל רע. מאוחר יותר הבאנו אותו ל'מתקן' (הכינוי לבסיס של 504 שבו מתקיימות החקירות – ר"ב), והייתה לנו בעיה איך להעביר אותו ממקום למקום, כי הוא לא היה יכול ללכת. היינו קצרים באמצעים. אז אילתרתי מריצה כזו: כל פעם שהיינו צריכים להביא אותו לחקירה או להחזיר לתא, היינו מעמיסים אותו לתוך המריצה, והש"צ (שוטרים צבאיים, שהיו ממונים על אבטחת השבויים במתקן) היו מריצים מצד לצד. היו שומעים את החריקות של המריצה בכל המתקן, וידעתי שמסיעים את ענקון".

     

    אבל באותו ליל קרב במיידון, לפני המתקן והמריצה, זהבי היה בפעם הראשונה פנים מול פנים עם ענקון, וחקר אותו. "חקירה של מחבל תוך כדי קרב היא אחרת מתנאים סטריליים במתקן", מסביר זהבי. "צריך להוציא מידע ומהר, והרשינו לעצמנו בתנאים האלה להפעיל הרבה מאוד אמצעים חריגים בחקירות". ואכן, ענקון מסר מידע טקטי חשוב על פריסה של חיזבאללה. אבל את הדבר הכי חשוב אף אחד לא העלה בדעתו לשאול.

     

    רק בדיעבד, שנים מאוחר יותר, יתברר כי "חום הגוף", שם הקוד לנווט הנעדר רון ארד, הוחזק כקילומטר בלבד ממיידון, אצל בני משפחת שוכור, משפחה שיעית בכפר נבי שית. כששמעו בני המשפחה את הדי ההתפוצצויות, אספו את כל כלי הנשק שיכלו, השאירו את ארד נעול במרתף, ויצאו להשתתף בקרב. זאת נקודת הזמן האחרונה שבה ניתן לקבוע בוודאות את מיקומו של הנווט הנעדר.

     

    ג'ורג': "ובזמן שאני חוקר את ענקון שם בשטח, אני לרגע לא מעלה על דעתי שרון ארד, זה שאנחנו כולנו חיפשנו ונחפש כל השנים, נמצא מילימטר משם, ממש לידנו, ושאולי ענקון או אנשים שהגיעו מאזור נבי שית יודעים מה קרה לו, אולי הם אלה שהיו לידו הרגע".

     

    בינתיים, מסביב הקרב נמשך. "לקראת אחה"צ יצאנו מהכפר, ואז התחילו לפּצמר אותנו והאצנו את הנסיגה. נסענו בנגמ"ש ונתקלנו בשיחי תלתן גבוהים. עשינו עיקוף קטן כזה, ופתאום אני רואה חייל זרוק שם על הקרקע. בלי נשק, בלי כלום. גופה שמישהו השאיר מאחור, בשטח. אני קופץ מהנגמ"ש, ולמרבה הזוועה אני רואה שזה בעז, מת. הוא נהרג בהיתקלות בבוקר, והם השאירו אותו מאחור. אתה מבין? בגלל שלא היה מהצוות האורגני של הגדוד הם כנראה פשוט שכחו אותו. העמסנו אותו פנימה והוצאנו אותו באלונקה. אחר כך כעסתי נורא ורציתי לעשות מזה בלגן. אמרו לי: תסתום את הפה, אל תדבר, וטייחו את כל העניין".

    נגמ"שים ישראליים אחרי הפעולה במיידון, מאי 1988. “אמרו לי: תסתום  את הפה, וטייחו  את כל העניין"
    נגמ"שים ישראליים אחרי הפעולה במיידון, מאי 1988. “אמרו לי: תסתום את הפה, וטייחו את כל העניין"

     

    מחדל כמו השארת גופת לוחם בשטח היה יכול לחולל סערה ציבורית גדולה וטלטלה אדירה בצבא, אבל זהבי שתק. שתק – אך לא שכח. לא את האירוע הזה, ולא אירועים נוספים. לימים ימצא עצמו זהבי מחוץ לצבא, בעקבות טענות של רב־המחבלים מוסטפא דיראני כי עינה ותקף אותו מינית תוך כדי חקירה. ואז, כשהחוקר המוערך מ־504 יגיש את תביעת הענק שלו נגד מדינת ישראל - האיום המרומז שהופיע בכתב התביעה יהיה ברור: "כמו כן יציג התובע בפני בית המשפט הנכבד פרשיות וראיות אשר מעידות על התנהלות הנתבעת (מדינת ישראל) כמי שמתווה מדיניות של הסתרה וטיוח, מתחמקת מנשיאה באחריות בשל מעשיה ו/או מחדליה, תוך שהיא מפיצה שקרים וצולבת את שלוחיה, בניסיונות לצאת נקיית כפיים".

     

    עוד מרמז כתב התביעה: "כך, למשל, התנהלות הנתבעת במספר פרשות אשר זכו לפרסום רב בכלי התקשורת וחלקן אף הסתיימו באסון ובלוחמים שנפלו במערכה בשירות הנתבעת, כאשר גם במסגרת חקירת אסונות אלה נחשף התובע להתנהלות קלוקלת ובלתי ראויה של הסתרת ראיות".

     

    זהבי ובאי כוחו משוכנעים כי הסעיף הזה, לצד רשימת העדים שהודיעו כי יוזמנו לבית המשפט – חלקם עמוק מתוככי אזור הדמדומים של פעילות יחידה 504 - הם ששיכנעו את המדינה אחרי מאבק ארוך, עיקש ורווי יצרים - להסכים להצעת הגישור החשאי.

     

    ב־16 באוקטובר 2018, בדיוק 32 שנה אחרי שנפל רון ארד בשבי בלבנון, חתם דורון זהבי, קפטן ג'ורג', על ההסכם שלפיו המדינה תשלם לו 800 אלף שקל (ובנוסף עוד כמה מאות אלפי שקלים כשכר טרחת עורכי הדין), אך לא תודה בנזק שנגרם לו. נראה שלמישהו היה דחוף מאוד להוריד את פרשת הקפטן מסדר היום, וכמה שיותר מהר.

     

    וכך, 18 שנה אחרי שדיראני הגיש תביעת פיצויים בטענה שהותקף מינית במהלך חקירתו של זהבי, ושש שנים אחרי שזהבי השיב מלחמה ותבע את המדינה ‑ מסתיימת הסאגה שלא תיאמן בין קפטן ג'ורג' למדינת ישראל. אז נכון, המדינה לא הודתה בדבר והכספים לא הוגדרו "פיצויים" אלא "הפרשי משכורת", אבל השבוע, בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות", רגע אחרי שקפטן ג'ורג' חתם על הפשרה - זהבי משוכנע כי מדובר בניצחון שלו. "הם קיוו שאוותר ואתייאש, שהם יצליחו להתיש אותי עוד לפני שהעניין יגיע לבית המשפט. במידה מסוימת, מה שעברו הבכירים שזומנו להעיד הזכיר לי את מה שקרה לי מרגע שמחול השדים הזה התחיל: פתאום הסתכלתי אחורה ולא ראיתי שם אף אחד. הם, ראשי הפרקליטות וקהילת המודיעין, הבינו שבסוף יעמדו שם לבד, על דוכן העדים – ויצטרכו להעיד אמת, או להסתבך בשקרים, וכך או כך יצאו לא טוב. אז הם התחילו להפעיל לחץ לסגור עניין".

     

    "הכל כדי להפחיד"

     

    504 היא יחידת מודיעין חשאית ומובחרת, שעיקר עיסוקה בשני תחומים: הפעלת סוכנים במדינות שגובלות עם מדינת ישראל; וחקירת שבויים כדי להפיק מהם מודיעין. לכן הקצינים שמשרתים בה נבחרים בקפידה, ועם סיום הכשרתם המפרכת נקראים "קת"מים" (קצינים לתפקידים מיוחדים). לרובם, כמו לג'ורג', יש גם הסמכת חקש"ב (חקירת שבויים). במהלך השנים היחידה הגיעה להישגים גדולים שרובם לא פורסמו, וזכתה לא אחת לצל"שים. אבל לצד כל אלו היו גם טענות ששיטות חקירה שהיו מקובלת בה חצו לא אחת קווים אדומים.

     

    דורון זהבי, היום בן 57, התגייס לצה"ל ב־1979. מאיר דגן ביקש שישמש רל"ש שלו בתפקיד ראש יחידת הקישור ללבנון, אבל זהבי דווקא העדיף את תפקידי השטח עמוק בתוך לבנון. בהמשך עבר את הבחינות הקפדניות ליחידה 504, אולפן שב"כ בערבית וקורס חוקרים. ישנן משימות שבהן החקש"בים של 504 מצטרפים לכוחות הלוחמים, כך שאם ייתפס שבוי, יהיה ניתן לחקור אותו כבר בשטח. זהבי היה מהראשונים שהתנדבו לפעולות המסוכנות הללו.

     

    את רוב שירותו עשה זהבי במתקן "רעם" של 504. בעבר שכן מתקן החקירות במבנה משטרת גדרה, שכונה "גבעול". בהמשך נבנה מתקן משוכלל יותר, צפונית לשם. בבסיס החדש הוקמו חדרי חקירות חסומים לאור יום ולרעש. שער ברזל אדיר, הנפתח כמניפה, מגן עליהם. למרות שהבסיס עצמו שמור מאוד וחסום לעיניים סקרניות, הרי ששער המניפה גדול מספיק כדי שמשאית העצירים תעבור דרכו ותיכנס אל תוך קומת החקירות.

     

    כשזהבי נקלט ביחידה היו לעיתים מופעלים בה אמצעי אלימות קשים ביותר נגד שבויים. ב־1986 התפוצצה פרשת השב"כ (קו 300) ולאחריה הוקמה ועדת לנדוי, שהתירה בנספח סודי שימוש מוגבל ביותר באמצעים פיזיים בחקירות. זהבי טוען כי במקרים רבים הוראות הוועדה לא קוימו: "באו למנהלים אצלנו ואמרו: 'נו־נו־נו' ו'צריך להפסיק', אבל בעצם, בשטח, אף אחד לא באמת הפסיק. כשאתה יוצא ללחימה בשטח, יורים וכדורים שורקים וזה נפצע וזה נהרג, אז אתה לא חושב פעמיים, אתה הולך עד הקצה להביא מידע כדי להציל את החברים שלך. היו מיליון סיטואציות כאלה ומיליון טריקים ותרגילים שעשינו כדי להפחיד את המחבל".

     

    מה למשל?

     

    "בּיוּם של הוצאות להורג: אם המחבל כפות ועם כיסוי על העיניים, אין בעיה לשים אותו עם גב לקיר, ולהביא חיילים שיעשו רעש של דריכת נשקים, ואפילו ירי באוויר. הכל כדי להפחיד".

     

    זהבי מספר כי חקירות השטח הללו הביאו לא אחת מידע רב על ארגוני טרור. "היו פעמים שמידע שנמסר לנו תוך כדי חקירה בעת קרב גילה מאיפה יצאו המחבלים - וחיל האוויר יצא מיד כדי להפציץ אותם".

     

    במתקן החקירות בארץ החקירות היו בדרך כלל מתונות יותר. זהבי: "צריך להיות מציאותי ולהתנהג בסבירות. אם נחקר יודע משהו מיידי, זה דבר אחד. אבל אם הוא עומד להודות במעורבות שלו בפיגוע מלפני שלוש שנים, אז לא יקרה שום דבר אם ייקח עוד כמה שבועות להוציא את זה ממנו. אין צורך באמצעים פיזיים".

     

    אחד מאמצעי החקירה הפחות פיזיים שהיו נהוגים במתקן היה השמעת מוזיקה בקולי קולות, כדי למנוע מהנחקרים שינה. זהבי: “היו אז בעיקר קסטות ודיסקים ואני זוכר שהחבר’ה הביאו המון מוזיקת טרנס ושמו בפול־ווליום ליד התאים של הנחקרים כדי שלא יוכלו לישון. לפעמים אני עברתי שם וזה שיגע אותי. אני זוכר שאחר כך הייתי שומע את הבום־בום הזה עוד שעות מהדהד לי בתוך האוזניים. טרנס כבד היה הכי פופולרי להשמיע. לפעמים כדי לגוון היו שמים מוזיקה ישראלית. אמרנו, אם הם כבר פה אז שילמדו קצת שירים בעברית”.

     

    כך התנהל זהבי/ג'ורג' בין חקירה לחקירה, בין פעולה בשטח לפעולה נוספת, והלך וצבר מוניטין של אחד מחוקרי השבויים הטובים בצה"ל; אחד שאם מישהו נופל לו לידיים, כנראה שידבר. היו גם תלונות על שיטותיו, אבל זהבי חוזר ואומר, גם השבוע: "כל מה שעשיתי היה במסגרת התפקיד, ברשות ובסמכות ובידיעה, בהשתתפות ובעידוד של הממונים עליי".

     

    הפעם הראשונה שבה שמו של ג'ורג' הגיח מחוג הסוד של 504 הייתה ב־1994. קבוצה של כמה מסתננים מעיראק הגיעה לישראל, ובצה"ל חשדו שהם נשלחו לרגל. כששוחררו, פנו העיראקים והגישו תלונה למוסדות הבינלאומיים שלפיה סבלו מעינויים קשים במתקן של 504. בין השאר נטען כי החוקרים עשו שימוש במכות אלה בראש, קשירות כשידיהם מתוחות לאחור במשך ימים ארוכים, מניעת שינה, חדרי חושך וכן איומים כי "יש בכלא פלסטיני עם איבר מין גדול שיבצע בהם מעשה סדום". ג'ורג', כך לפי התלונות, היה אחד המרכזיים שבמענים.

     

    בעקבות התלונות האלו נפתח הליך בדיקה סודי בתוך אמ"ן ומונה קבו"ד (קצין בודק) בדרגת אל"מ שבדק את התלונות. ג'ורג', כמו שאר החקש"בים בפרשה, הכחישו מכל וכל את כל טענות העיראקים. התיק נסגר. בדיעבד, נדמה כי המדינה לא ממש התאמצה לגלות מה באמת קרה בחדרי החקירות.

     

    אבל את התלונה הבאה נגד ג'ורג' כבר לא ניתן היה לסגור כל כך מהר.

     

    "תראה, מוסטפא"

     

    מוסטפא דיראני היה החטוף השלישי בסדרה של טרוריסטים שהובאו לישראל באמצעות סיירת מטכ"ל, כדי לנסות להשיג מידע, ולאחר מכן להחזיק אותם כקלפי מיקוח, בניסיון להשיב הביתה את רון ארד (השניים הראשונים היו ג'וואד כספי והשייח' כרים עובייד). כולם עברו תחת הידיים של ג'ורג'.

     

    הכל החל באחד מהימים הראשונים של מאי 1994, כשזהבי זומן לחדר מפקד המרחב והוחתם על טופסי שותף סוד למבצע "עוקץ ארסי". זהבי: "על הרצפה שם היו ארגזים של חומר וקלסרים מסודרים. המפקד הסביר שתוך כשבועיים יגיע אלינו מי שהחזיק את רון ארד תקופה ארוכה, והורה לנו ללמוד את כל החומר שנאסף עליו".

     

    כמה ימים אחר כך (ב־21 במאי) חטפה סיירת מטכ"ל את דיראני. בשטח ניסו להוציא ממנו מידע, אך ללא הועיל. דיראני נכבל לאלונקה, הוטס לארץ, ונמסר לאיש שב־504 חשבו שיוכל להוציא ממנו את האמת: ג'ורג'. זהבי המתין לו כבר בירידה מהמטוס, כשדיראני עוד היה אפוף לגמרי מסמי ההרדמה שהוזרקו לו. "בתחילה הוא מיד הכחיש", משחזר זהבי. "'מי זה רון ארד', הוא שואל אותנו בלחישה, 'מי זה רון ארד?' ואנחנו לא מרפים ולוחצים וצועקים עליו. ואז, לאט־לאט הוא 'נזכר': 'אהה, הטייס הישראלי. כן, אולי היה אצלי פעם'.

     

    "וככה החקירה מתחילה לאט־לאט לנוע לכיוון של משהו עם בשר. וכובד האחריות עלינו. אנחנו מגיעים לבסיס וכל העולם, כל ראשי קהילת המודיעין, מחכים לנו שם. מכניסים אותו פנימה, מגלחים אותו, מכינים אותו ולחדר החקירות. הרבה התלהבות ראשונית אצל כולם".

     

    אבל דיראני מתגלה כאגוז קשה מאוד לפיצוח. זהבי וחבריו המשיכו לחקור אותו מסביב לשעון במשך שבועות ארוכים, אבל "עוקץ ארסי" העיקש מתמיד בשתיקתו. "דיראני הוא מחבל רע, עבריין ומנהיג כנופיות שעלה לגדולה", אומר זהבי השבוע. "היה לו גם ניסיון גדול בחקירות, כראש מנגנון הביטחון. זה כמובן עזר לו להקשות עלינו לחקור אותו".

     

    אז מה עשית?

     

    "בהתחלה ניסיתי לדבר לנשמה שלו. כשהוא נחטף, הייתה לו ילדה קטנה בשם שרה. נכנסתי אליו יום אחד ופניתי אליו כאבא של שרה: 'אתה אבא שכבר לא ראה את הילדים מזמן. יש לך את שרה הקטנה, שאני מניח שאתה מתגעגע אליה בטירוף. אבל תראה, מוסטפא, הרי עכשיו כל העולם יודע שאתה פה, וגם האישה שלך והילדים שלך ושרה יודעים לפחות שאתה בחיים ומי מחזיק אותך. רון ארד, אף אחד לא יודע איפה הוא. אשתו לא יודעת איפה הוא. הילדה שלו לא יודעת איפה הוא'. ניסיתי לפנות להיגיון, לנפש, לנשמה. כלום. קיבלתי את אותו מבט אטום ועיניים מזוגגות".

     

    מוסטפא דיראני. “קיבלתי ממנו מבט אטום ועיניים מזוגגות"
    מוסטפא דיראני. “קיבלתי ממנו מבט אטום ועיניים מזוגגות"

     

    כשגם הפנייה לרגש לא עזרה, החוקרים המשיכו להפעיל אמצעי חקירה קשים יותר. קלסרים על קלסרים בחדר הפיקוד והשליטה של מתקן החקירות תיעדו את האישורים שניתנו לאמצעים חריגים מול דיראני. "אחרי משהו כמו שלושה שבועות של חקירה קשה", משחזר זהבי, "דיראני התחיל לדבר ולפתוח את הנושא של רון ארד". על פי גרסתו, החזיק דיראני את ארד אצלו במתקן כליאה תת־קרקעי של אמל בשכונה השיעית חארת חרייק, שבה נמצא כיום המטה של נסראללה. ארד - כך לפי הגרסה הזו, שיש לה תימוכין חיצוניים - היה שם משהו כמו שנתיים, ועבר חקירות בידי דיראני ואנשיו וגם בידי חוקר של המודיעין הרוסי וחוקר סורי.

     

    זהבי: "זו החמצה מטורפת. דיראני סיפר לי שהוא היה די עצמאי באותה תקופה לעשות מה שרצה, וגם ירד לדרום כדי לנהל משא ומתן עם ישראל. הוא נפגש עם טימור גוקסל (לשעבר דובר כוח האו"ם) ודרכו ניהל דיאלוג עם אורי לובראני על עסקת חליפין".

    רון ארד (מתוך סרטון וידיאו שצילם דיראני בשבי). זהבי: "זו החמצה מטורפת"
    רון ארד (מתוך סרטון וידיאו שצילם דיראני בשבי). זהבי: "זו החמצה מטורפת"

     

    דיראני בעיקר רצה כסף ושחרור של כמה פלסטינים ואנשי אמל, אבל ישראל סירבה לשלם בגלל טראומת עסקת ג'יבריל. "דיראני אומר לי: בתקופה הזאת, הוא (ארד) היה אצלי. אף אחד לא הטריד אותי. אף אחד לא עשה לי שום דבר. הרגשתי בטוח. יכולנו לסגור עסקה".

     

    אבל חלון ההזדמנויות הזה נסגר מהר. דיראני פרש מארגון אמל, הקים את ארגון "ההתנגדות המאמינה", ומחשש לפשיטה ישראלית העביר את ארד לידי משפחת שוכור בנבי שית. בני אותה משפחה יצאו כאמור לעזור לאחיהם בקרב במיידון. כשחזרו, כך לפי דיראני, ארד לא היה שם. זהבי טוען כי הגרסה הנכונה למה שאירע עם רון ארד הייתה שדיראני בא במגע עם האיראנים, כי חשש מלהמשיך ולהחזיק בנווט השבוי. ואז "הייתה סגירה מוקדמת, בראשי פרקים, של העברה אליהם", אומר ג'ורג'. "אבל האיראנים החליטו שהם ייקחו את הנדוניה הזו בלי להודיע קודם לדיראני".

     

    אז לאן דיראני אמר שארד נלקח?

     

    "בשורה התחתונה, עם דיראני שום דבר לא הלך בהיגיון. הלך איתו רק בכוח. הוא שילם מחיר יקר מאוד על השתיקה שלו. ואז, אחרי שהנשמה שלו יצאה, כשהוא ירק דם - אז הוא אומר לנו לגבי קומפלקס מחנות ענק של משמרות המהפכה באיראן. שם, כך לפי מה שאמרו לו אנשי המשמרות כשביקר באיראן, נמצא רון ארד".

     

    מה חשבת על הגילוי הזה?

     

    "האינטואיציה שלי כחוקר היא שמדובר באמירת אמת, לפחות ככל שהוא ידע. אני חושב שהיינו יכולים לשבת עליו עוד קצת, להוציא עוד מידע ולהוליד ממנו מבצע חילוץ. התשובות שהוא נתן היו חלק מהדינמיקה של החקירה והוצלבו בחלקים אחרים ובידיעות שהגיעו ממקורות אחרים. המערכת אצלנו העדיפה להתעלם מזה מסיבות פסולות. החמיצו הזדמנות להציל אותו (את ארד)".

     

    במערכת הביטחון החליטו לבדוק את גרסתו של דיראני, וביקשו מ"שריף", חוקר שב"כ ומומחה פוליגרף, להצטרף לחקירה. "שריף" אמנם התרשם מדיראני, אבל פסק כי הודאותיו ניתנו בשל הלחץ שזהבי הפעיל עליו. זהבי דוחה על הסף את מסקנותיו של "שריף" ומשוכנע: "אני אומר לך שיבוא יום והגרסה הזו של דיראני תתברר כאמת לאמיתה. אולי יחלפו עשרים שנה, אבל בסוף יתברר שאני צדקתי - דיראני דיבר אמת: רון ארד היה, ואולי עדיין נמצא, במחנה".

     

    "לא היה ולא נברא"

     

    מבחינת צה"ל, השורה התחתונה של חקירת "עוקץ ארסי" הייתה מידע שחלקו הצטלב עם מידע קודם (לגבי נוכחות ארד בנבי שית), אבל לא איפשר יצירת מבצעים חדשים שיקדמו את החזרתו של הנווט. מבחינת זהבי, הוא דווקא הביא מידע בעל ערך – דיראני הצביע על מיקום שלא היה ידוע עד אז - אבל בזמן אמת בחרה מערכת הביטחון להתעלם ממנו. כך או כך, היה נדמה לזהבי שהחקירה הזו מאחוריו. אלא שאז פרשת דיראני החלה להסתבך באמת.

     

    בשנת 2000 הגיש פרקליטו של דיראני, עו"ד צבי ריש, תביעה בגובה של שישה מיליוני שקלים, ובה טען כי מרשו, דיראני, סבל בעת חקירתו מעינויים קשים, לרבות אונס ומעשי סדום.

     

    פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, הורתה למפקד מצ"ח לחקור רק תלונות של דיראני שהיה להן אספקט מיני. זהבי היה משוכנע באותה עת ששום דבר לא יקרה: כל החקירות היו מתועדות, ומבחינתו, לכל אמצעי החקירה החריגים ניתן אישור של רבין. הוא לא תיאר לעצמו כמה טעה.

     

    ב־26 במארס 2000 נחקר דיראני בידי אנשי מצ"ח בכלא 6. בעדותו סיפר: "הם איימו עליי שאם לא אספר את כל מה שאני יודע על רון ארד, הם יביאו חייל שיזיין אותי בתחת. הם גם הביאו חייל שהתפשט לגמרי, ואמרו לי שכדאי שאספר הכל, אחרת אותו חייל יזיין אותי... אמרתי שוב שאין לי יותר מה לספר... לקחו אותי כמה חיילים וקשרו אותי כשאני שכוב על בטני. קשרו לי את הידיים וגם את הרגליים ואחר כך החוקרים הביאו חייל אחר שאנס אותי...

     

    "כמה ימים אחרי שאנסו אותי, איימו עליי שאם לא אספר את כל מה שאני יודע, יתקעו לי בתחת אלת עץ משטרתית. החוקר, שהציג את עצמו בשם ג'ורג', איים עליי פעם אחר פעם שאגיד לו איפה רון ארד... אחר כך הוא קרא לחיילים שיקשרו אותי. הוא הכניס לתוך ישבני את המקל שהראה לי קודם. כתוצאה מהחדרת האלה לתוך ישבני נגרם לי שטף דם... אחרי המקרה של האלה הכריחו אותי החוקרים לשתות מים ושמן פרפין בכמויות גדולות. לא נתנו לי ללכת לשירותים אלא להטיל את הפרשותיי לתוך חיתול".

     

    זהבי, אחת ולתמיד: מה הסיפור לגבי הטיטול של דיראני?

     

    "ראינו שהבן אדם (דיראני) בסטרס לא נורמלי, ויש לו עצירות. מה אתה נותן לו? שמן פרפין וכל מיני. מצד אחד זה מקל, מצד שני כל שנייה צריך ללכת לשירותים ורצף החקירה נפסק. אז אמרתי: 'תקשיבו, שני מטר מפה יש בית אבות לזקנים, תביאו חיתולים'. מה יש יותר יצירתי מזה? זה לא משהו רע. אז אחר כך עשו מזה כאילו עינויים והתבוסס בצואה. קשקוש בלבוש".

     

    בסופו של דבר אומת בחקירת מצ"ח רק חלק קטן מטענותיו של דיראני: שוטר צבאי הוכנס לחדר, הוריד את מכנסיו ונשאר בתחתונים וזהבי אמר לדיראני בערבית שאם לא יספר היכן רון ארד, אותו שוטר צבאי יאנוס אותו. בשלב מאוחר יותר עבר זהבי בדיקת פוליגרף שבה אמר שלא פגע בדיראני באמצעות אלה או כל פגיעה מינית אחרת. הוא יצא דובר אמת. זהבי: "כל הסיפור על אונס או אלה בתחת לא היה ולא נברא, זה הכל שטויות. לגבי הסיפור עם השוטר - אני לא מבין מה הבעיה. מה שהוא תיאר בחקירה שלו במצ"ח זה כלום, זה לא אקט בעייתי".

     

    עו"ד נוה
    עו"ד נוה

     

    אבל כל זה לא עזר לו. מכיוון שהפקודות הפנימיות של 504 קובעות כי "אין לפגוע בצנעת איברי גופו של הנחקר ואין לאיים בפגיעה בהם", הוחלט בתחילה להעמיד לדין את זהבי. זהבי היה משוכנע בחפותו, ובשלב מסוים אפילו רצה להישפט. הוא גייס צוות הגנה: עו"ד שלומי ציפורי, ובהמשך ההליכים הצטרפו אליו גם עו"ד אפי נוה, עו"ד הילה בודיק ויועץ התקשורת מאיר סוויסה, שעשו שנים ארוכות, חלקן בהתנדבות, כדי להיאבק עבור זהבי. הם הבהירו כי יביאו לבית המשפט את אנשי יחידה 504, שיעידו מה נעשה בה לאורך השנים.
     

    עו"ד ציפורי
    עו"ד ציפורי

     

    בצה"ל ירדו מהעץ המשפטי, אבל אז הוחלט שלא להאריך את החוזה של זהבי. כשזהבי פנה לבג”ץ, נטען כי סיום השירות הוא בשל "נתוניו האישיים" של זהבי, וללא קשר לפרשת דיראני. כך או כך, זהבי נשלח הביתה.

     

    אומרים שאם היית נשאר בהפעלת לחץ פיזי על פי ההיתרים כל זה לא היה קורה. אבל בגלל שהלכת לכיוון המיני העסק הסתבך ואתה שילמת את המחיר.

     

    זהבי: "זה שטויות במיץ. ק' (זהבי מציין את שמו של בכיר לשעבר ביחידה) חקר פעם מישהי. היא לא רצתה לדבר, ואז הוא אמר בערבית לשומרים: 'קחו אותה עכשיו למקלחת, תקלחו אותה ותכינו אותה בשבילי. אני כבר מגיע'. תגיד לי מה ההבדל בין מה שאני עשיתי לבין מה שהוא עשה? ביקשתי מהבחור החמוד הזה (השוטר הצבאי) שייכנס לחדר. אמרתי לו: תוריד את המכנסיים. שניים־שלושה מטרים בין דיראני ובינו ועוד אנשים בחדר והכל מוקלט ומתועד ונצפה ב'טלוויזיה' (מרכז השליטה של המתקן) כל הזמן.

     

    "וכולם שקרנים", קולו של ג'ורג' רועד, "ובגלל זה אנחנו כמדינה נמצאים במקום שבו אנחנו היום, בלי הרתעה ובלי כלום. היו לנו מיליון ואחת וריאציות בחקירה, אינסוף טריקים שהשתמשנו בהם. לנחקר כזה היה תרגיל כזה, ולנחקר אחר אולי היה צריך משהו טיפה יותר אגרסיבי. אני, קפטן ג'ורג', השעיר לעזאזל של מדינת ישראל".

     

    כ־60 קציני מילואים, ביניהם חבריו ליחידה, חתמו על עצומה נגד היחס אליו. "אנו מבקשים להזכיר כי במסגרת חקירות ביחידה בכלל, וחקירות רגישות ודחופות בפרט, נהגו לא פעם להשמיע איומים מסוג דומה, על מנת להשיג את המידע החיוני מהנחקר", נכתב בעצומה. "אנו מוחים על כך שרס"ן ג'ורג' נאלץ לשלם מחיר אישי כבד על דפוסי עבודה שנהגו ביחידה במשך זמן רב..." אך צה"ל נותר בעמדתו.

     

    גם פנייתו של זהבי לכמה מבכירי מערכת הביטחון לא הועילה. "האפס המאופס הזה, ס' (הכוונה למפקד היחידה – ר"ב) שלא תמך בי, ואחריו מפקדי אמ"ן והפרקליטות הצבאית. נפגשתי גם עם בוגי וגם עם מופז וכולם הבטיחו לעזור ולא עשו כלום. סידרו לי פגישה עם שר הביטחון בן אליעזר, תוך כדי החקירה. הגעתי אליו ללשכה שלו בקריה. הוא שמע אותי, דפק על השולחן כמה פעמים ואמר: 'לא רק שלא תהיה נגדך חקירה, אלא שאתה תקודם ותטופל ואף אחד לא ייגע בך'". 
     

    זהבי, השבוע. “כולם הבטיחו לעזור ולא עשו כלום"
    זהבי, השבוע. “כולם הבטיחו לעזור ולא עשו כלום"

     

    נו, ואז?

     

    "אחרי זה הוא הפסיק לענות לי לטלפונים".

     

    "הם נהיים קטנים"

     

    בינתיים, מספר זהבי, כשהוא מחוץ לצבא, חייו התנהלו מדחי אל דחי. פרטים מהטענות נגדו הגיעו לתקשורת, ושמו הפך לנרדף לדמותו של חוקר סדיסט ואכזר. "בכל פעם שאני מקבל איזה תפקיד", אמר, "מיד יוצאים נגדי כל יפי הנפש ואומרים שלאיש הנורא הזה אסור לקבל כל תפקיד".

     

    אבל הייתה לו גם נקודת אור אחת: ב־2011 פורסמה בתוכנית "עובדה" קלטת וידיאו שבה נצפה מפקד יחידה 504 מצטרף לזהבי לחקירת דיראני ומאיים בעצמו על דיראני באונס. אם המפקד עושה זאת, מדוע שפקוּדו יחשוב שאין זה כלי לגיטימי? ומעבר לכך: מה יאמרו כל אלו שטענו קודם כי לא ידעו, לא שמעו ולא דמיינו שכך מתנהלות חקירות ב־504?

     

    כחודשיים לאחר פרסום הקלטת הגיש זהבי את תביעת הנזיקין נגד המדינה. "במקום שהנתבעת – ששלחה את התובע לבצע את תפקידו, שהנחתה, אימנה, הכשירה וקבעה את הנהלים והפרקטיקות לביצוע החקירות – תתייצב להגן על התובע בפני האשמות השווא – בחרה הנתבעת לנער חוצנה ממנו, להפקירו ללא כל בושה והיסוס ולהפוך אותו ל'שעיר לעזאזל' – 'ש"ג' שהאחריות מוטלת עליו ולפתחו ולא בלתו...", נכתב שם. "...כפועל יוצא מכך מצא עצמו התובע מוקצה ומנודה בציבור, שעה שיוחסו לו מעשי סדום איומים אותם ביצע כביכול במחבל דיראני שעה שהנתבעת ידעה ידוע היטב את העובדות לאשורן, אך בחרה להפקיר את התובע כשהוא מובל לטבח..."

     

    המדינה הגיבה באגרסיביות: "הנייר כנראה סופג הכל", נכתב בכתב ההגנה, "אך בסופו של יום, כשיפשיר מסך הערפל שיצר התובע באמצעות טענותיו הקשות, המתלהמות, ותיחשפנה התמונה האמיתית והעובדות לאשורן, או אז יתברר כי התובע רחוק מאוד מלהיות אותו קורבן של המערכת כפי שהוא מבקש להציג עצמו..."

     

    השופטת שלחה את הצדדים לגישור, שהסתיים בהצעת פשרה כי זהבי יקבל פיצוי כספי משמעותי. זהבי הסכים, "למרות שרציתי התנצלות, אבל עורכי הדין הסבירו לי שככה המדינה מתנצלת: היא משלמת כסף ושלעולם הם לא יגידו שהם מצטערים". אבל המדינה סירבה, והודיעה כי בכוונתה "להמשיך לנהל את התיק".

     

    כל זה השתנה באחת כשזהבי הציג את רשימת העדים שלו, ועורכי הדין שלו רמזו שלא יהססו מלהציג בבית המשפט שורה של פרשות מביכות למדינה.

     

    לפתע המדינה הסכימה להתפשר. זהבי סיים מאבק של 18 שנה, שבו אף אחד לא יצא טוב. "אני מרוצה בסופו של דבר", הוא אומר. "נקלעתי לסיטואציה הזאת משום מקום. זה נחת עליי ומהר מאוד הבנתי שזו מלחמה לא הוגנת, מלחמה שאין לה סיכוי. אבל בתוך תוכי הרגשתי שאני לא יכול לוותר, וחייב להיאבק".

     

    ולמרות כל מה שקרה, זהבי משוכנע גם היום כי באמת אין דרך אחרת לחקור שבוי. "שמע", הוא אומר, "אני רואה את החקירות במשטרה, שלעיתים הן לא ממוצות, מכיוון שהן סטריליות. בחקירה ביטחונית, כזו המיועדת לצורך איסוף מידע ומניעת טרור, לא לצורכי העמדה לדין, אין מצב שאתה מדבר עם הנחקר על פי אמות מידה של המדינה שלנו. אין דבר כזה. גם אומרים לך את זה הערבים כל הזמן: אתם דמוקרטיים מדי, אל תתנהגו לעצירים באמצעים דמוקרטיים. בסוף הערבי צריך את הסטירה שלו. בסוף הערבי צריך שתדרוך עליו כדי מה שנקרא, תרמוס אותו, כדי שהוא יידע איפה מקומו".

     

    זהבי אומר כי עצירי טרור גם מפיצים סיפורי אימה, כדי שיוכלו להסביר לחבריהם מדוע דיברו בחקירה. "למה לדעתך דיראני דיבר דווקא באותו זמן וטען שאנסנו אותו? כי הוא הפליל פעילים, והם הרי יספרו את זה לחיזבאללה. הוא צריך להסביר מדוע עשה זאת".

     

    אבל אלו לא רק סיפורים. יש גם אמצעים קשים באמת בחקירות.

     

    "בלי אמצעים פיזיים לא תקבל מהם כלום, בעיקר כשמדובר בנחקר בודד, שיש לך חומר מודיעין עליו. כשנחקר טרור מסתיר פיגוע או חטיפה או חטוף שהוא מחזיק באיזשהו מקום, והוא נחוש - אין לך סיכוי להוציא ממנו את המידע בלי אמצעים פיזיים".

     

    היית מפעיל את האמצעים הללו גם נגד טרור יהודי?

     

    "בהחלט, עם כל הצער שבדבר. אני שומע בישיבות עם השב"כ במרחב (זהבי מכהן היום כקצין משטרה – ר"ב) על נוער הגבעות וסיכון מצד טרוריסטים יהודים כאלה ואחרים, וחושב שאין ברירה: המחבלים היהודים צריכים לקבל את אותו טיפול כמו הערבים".

     

    שש השנים שבהן ניהל את התביעה היו לא קלות עבור זהבי ומשפחתו. ילדיו, שניים מהם בוגרים היום, היו ילדים קטנים כשכל העניין התחיל. "ניסינו להסתיר מהם, לא להראות רגשות, לא להחצין את הסערה שלנו בכל פעם שהסיפור התפוצץ. לפעמים הצלחנו, לפעמים פחות", אומר זהבי. טלי אשתו, מורה במקצועה, הייתה גם היא חלק מכתב התביעה. "היא הייתה מעורבת וחשופה גם היא לפרשה כמו גם ללינץ' התקשורתי בג'ורג'", נטען בתביעה בנוגע אליה. "טלי מצאה עצמה יום בהיר אחד כאשר בעלה מוצג כאחרון העבריינים, מואשם לכאורה בעבירות פליליות, סוטה מין מבוזה... היא החלה לסבול מבעיות קרישת דם מוגברת, אשר פגעה בכלי הדם ברחמה ובדרך זו גרמה לכך ששלושה הריונות של טלי הסתיימו בהפלה טבעית".

     

    זהבי מכהן כיום כסגן־ניצב במשטרה וכיועץ לענייני ערבים של מחוז ירושלים, ובקרוב הוא מסיים תואר במשפטים. הוא עדיין לא החליט אם יתמחה במשטרה או אצל גורם פרטי.

     

    ואם היית פוגש את דיראני היום, מה היית אומר לו?

     

    "קודם כל, הייתי לוחץ לו יד. ואחר כך היינו יושבים ומדברים ומעלים זיכרונות. הייתי אומר לו: 'נו, ספר לי מה עבר עליך, אני אספר לך מה עבר עליי'. היחסים בינינו נגמרו מצוין: אכלנו ביחד, שתינו ביחד. לא פעם אחרי שנגמרו החקירות נכנסתי אליו לתא, הבאתי לו אוכל שקניתי מהכסף שלי ושוחחנו על כל נושא שבעולם".

     

    היה לך חלום לחקור מישהו מסוים? מישהו שלגביו אמרת: וואלה, הלוואי שהוא היה מגיע אליי לחדר חקירה?

     

    זהבי צוחק, אבל עונה מיד: "שייח' חסן נסראללה. אלה דמויות שנראות באמת אימתניות, אבל פעמים רבות הם חזקים מאוד בקבוצה, בגוורדיה, כשהם בעלי סמכות, וכשאתה מבודד אותם הם נהיים קטנים כאלה ומתחילים לבכות. מאוד הייתי שמח אם הוא היה מגיע אליי לחדר החקירות".

     

    תגובות:

    מהפרקליטות נמסר בתגובה: “המדינה בחרה להתפשר בתביעה בסיומו של הליך גישור, אליו פנו הצדדים בהמלצת בית המשפט. כפי שנכתב בהודעה לבית המשפט, המדינה מכחישה את טענותיו המופרכות של מר זהבי.

    “בצד עילות התביעה בנזיקין של מר זהבי, הוא תבע גם הפסדי הכנסה, פגיעה בזכויות פנסיה ועוד. המדינה סירבה להכיר בנזקים להם טען זהבי, אך מצאה לנכון, בהמלצת המגשרת, לשלם לו כ־800 אלף שקל בגין הפסדי הכנסה ופנסיה לפי חישוב אקטוארי שבוצע, בעקבות פרישתו מצה”ל. סכום זה מהווה כ־15% בלבד מסכום התביעה המקורי, שעמד על 5 מיליון ש”ח. בנסיבות אלה קשה לקבל את הטענה כי מדובר ב’ניצחון’ משפטי של התובע”.

    מדובר צה"ל נמסר בתגובה: “ההחלטה שלא להעמיד את מר זהבי לדין נבעה מטעמים ענייניים ולא מהטעמים המפורטים בכתבה. הטעמים פורטו באופן ברור בכתב ההגנה שהוגש מטעם המדינה. יחידה 504 היא יחידה מבצעית באגף המודיעין של צה״ל. חשיפת מידע מודיעיני בכלל, ומפרשיות ספציפיות בפרט, מהווה סיכון ליכולת היחידה להמשיך לפעול בתחומים אלו, וכן מסכנת את ביטחון אנשי היחידה, ועל כן לא נתייחס לנושא”.

    שאול מופז ביקש שלא להגיב.

    ממשרדו של משה בוגי יעלון נמסר כי הם מעדיפים שלא להתייחס לדברים.

     


    פרסום ראשון: 01.11.18 , 02:51