נתניהו, תגיד לנו את האמת

מאז חזר ללשכת ראש הממשלה ב־2009, צבר בנימין נתניהו מעמד פוליטי וציבורי כמעט חסר תקדים בישראל. בשנים שחלפו הוא הוביל שני מבצעים צבאיים ברצועת עזה שלאחריהם ניצח בשתי מערכות בחירות, למרות שלא מימש את הבטחתו מהסרטון המפורסם: "למוטט את שלטון החמאס". כל הסקרים האחרונים חוזים שגם בפעם הבאה שישראל תלך לקלפי, זה לא ישתנה.

בשלב הזה נהוג לשלוף את הקלישאה הפופולרית: אם יו"ר האופוזיציה נתניהו היה ניצב מול ראש הממשלה נתניהו, היינו עדים למתקפה חריפה נגד מה שנתפס כאוזלת־יד ורפיסות מול החיכוך ההולך ומסלים בגבול הרצועה. נדמה שמי שהזדעזע ב־2009 מהגראד שפגע בפאתי אשקלון ואץ להסביר שיש "רק פעולה אחת" שיכולה "להסיר את האיום", מחפש כל פתרון מלבד זה שהוא עצמו הציע לפני עשור.

וכך נוצר מצב מוזר ואף פרדוקסלי: משקלו הסגולי של נתניהו הפך לנכס החשוב ביותר של מי שמאמינים שמלחמה נוספת בעזה לא תוביל לדבר. בתוך הקבוצה הזו נמצאים מתנגדים מרים ביותר לראש הממשלה מאינספור בחינות אחרות: מדינית, כלכלית, החקירות, הרטוריקה, אופירה אסייג, יו ניים איט. אבל האיפוק שהוא נוקט - בגיבוי מערכת הביטחון - והמאמצים למצוא קונץ־פטנט שלפחות יקל על הפלונטר העזתי, הם כרגע מה שמפריד בינינו לבין עוד מחול של מוות וחורבן משני הצדדים.

הסיטואציה הזו מטלטלת את המשחק הפוליטי: המרכז־שמאל לא מסוגל להציע אלטרנטיבה שלא מתכתבת עם הימין. יש שם סיסמאות יפות על "נץ ביטחוני" ו"אקטיביזם ביטחוני", אבל בפועל קשה לראות את אבי גבאי או יאיר לפיד מחלצים עוגה מרשימה יותר מהמצרכים המקולקלים הללו. מצידו השני של המתרס, קרבות הבוץ של שר הביטחון ושר החינוך לא נראים כמו איגוף של נתניהו, אלא כמאבק בין שני ילדים על הזכות להתמנות לתפקיד עוזרת בכירה לגננת בקואליציה הבאה.

מכאן, שהאיום המשמעותי היחיד על האסטרטגיה של נתניהו בעזה הוא מה שבאמת מטריד אותו: לחץ ציבורי, במיוחד כשהוא מגיע מהתושבים שסובלים משדות שרופים, אזעקות טראומטיות, ולעיתים גם מטילים מסכני חיים. עם התגברות המחאה, נתניהו עשוי לזהות שמרחב התמרון שלו מתכווץ - כלומר החומרים שמהם עשוי התקף פאניקה אלקטורלי ועימו גם שינוי חד במדיניות. דוגמה בולטת מהעבר הקרוב היא ההתקפלות ופניית הפרסה בפרשת ההסכם עם נציבות האו"ם בעניין מבקשי המקלט.

לכן נתניהו צריך לנצל את הרגע הזה, כשהוא אהוד למדי, ולהגיד במפורש מה הוא בעצם רוצה בעזה. בנאומו בפתיחת כנס החורף של הכנסת המתיחות בדרום הודרה לטובת סיפורים על בתי כנסת שביקר בהם, שירי הלל לכלכלה וליחסי החוץ, וכמובן המתקפה המסורתית על השמאל והתקשורת. אבל דווקא בנושא שבו הוא זוכה לגיבוי ולמחמאות על מאמצים למנוע מלחמה והתמקדות באיומים מצפון, נתניהו לא מסביר מה עומד מאחורי מילים כמו "הסדרה" ו"רגיעה", ולמה הן עדיפות על הרחבת מעגל השכול. משום מה הוא לא מנצל את הקרדיט העצום שיש לו - ואין בתדרוכים מפי "גורם מדיני בכיר" או שליחים מיומנים כמו השרים צחי הנגבי ויובל שטייניץ - כדי לומר לישראלים את האמת: בעשר השנים האחרונות יצאנו לשלוש מערכות בעזה, אחרי כל אחת מהן חזרנו בדיוק לאותה נקודה, ורק משפחות שלמות נהרסו. אולי אפשר אחרת.

אם זה יקרה, ייתכן שאפילו הוא יופתע מעוצמת מחיאות הכפיים.