yed300250
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 01.11.2018
    שנ"צ הדרקון
    לכל אדם יש גורמי שנ"צ, דברים שבאמת סוגרים לו את העיניים מעצמם
    חנוך דאום

    יש פתגם סיני עתיק מאוד שאומר: "אתה יודע שאתה מכור לאייפון כשאתה הולך להשתין בישיבה". אני יודע שאני מכור כשהאייפון מצליח לקזז לי מהזמן של השנ"צ. כי השנ"צ עבורי זו דרך חיים. אני מאמין בכל ליבי שהחיים עם מנוחת צהריים יומית נכונים יותר. יום שלא השנצתי בו הוא יום שאני חש כי הפסדתי. 

     

    אומר יותר מזה, יונית: אני טוב בשנ"צ. אני יודע מה אני עושה בתחום השנ"צי – אני לא מבלבל בין שנ"ב, אותה שנת בוקר מתוקה, לבין השנ"צ. אני יודע את המידה הנכונה ובכל הצניעות אני אומר: כל שאלה שיש לכם בנושאי שנ"צ – אני האיש. יש אמנם דברים נוספים שאני טוב בהם – אני מסוגל לשוחח עם בן אדם ותוך כדי שיחה להשתין לו על הרגל בלי שהוא שם לב – אבל שנ"צ, בזה אני באמת עילוי.

     

    והנה אחד מיסודות השנ"צ: בשביל שנ"צ טוב באמת, הדבר הראשון שחשוב הוא לדעת מה מעייף אתכם. בשונה משינה בלילה, חלק מאיכות השנ"צ תלוי במה שקדם לה. צלחת חמין, למשל, היא מתאבן מיתולוגי לשנ"צ יהודי איכותי. הסיבה שבעטייה יהודים ישנים בצהריים בשבתות היא הצ'ולנט.

     

    אגב, אחת הסיבות שהעזתים מציקים לנו בגדר בכל שישי היא שאין להם ג'חנון. אם ישראל הייתה מחלקת לכל בחור עזתי ג'חנון בשישי בבוקר, איש מהם לא היה מגיע לגדר בצהריים. אבל לא רק ארוחה כבדה טובה לשנ"צ. לכל אדם יש גורמי שנ"צ נוספים שעליו לאתר, דברים שבאמת סוגרים לו את העיניים מעצמם.

     

    הזרז מספר אחת לשנ"צ שאני פגשתי בו הוא כביש הבקעה בצהריים. כביש הבקעה היה מעייף אותי תמיד. החום הכבד, הדרך הפתלתלה, הימים שבהם נסענו ברכב ללא מזגן, היינו פותחים חלונות ורוח בטמפרטורת השמש הייתה שורפת לנו את הפנים. מכביש הבקעה ישחרר רק השנ"צ.

     

    מעשה שהיה: לפני הרבה מאוד שנים, ואני תלמיד ישיבה בירושלים, נסעתי בטרמפים אל ביתי ברמת הגולן בעודי לובש חולצה ועליה הכיתוב "שלום עם הגולן". הימים ימי המשא ומתן עם סוריה, והאפשרות שישראל תרד מהרמה הייתה אז על הפרק. והנה במפגש הבקעה, מקום שבאותם ימים יכולת לקנות שם מנה פלאפל פלוס נגיף צהבת, עצר לי לטרמפ אדם נחמד. הוא נסע לטבריה.

     

    רכבו הממוזג שימח אותי באותם צהריים מהבילים, וכבר חישבתי את נפשי לנמנם, אלא שהוא חיפש לקיים שיח, וכלל ידוע הוא אצל הטרמפיסטים – בעל הבית שאירח אותך ברכבו רשאי להחליט אם ועל מה מדברים בדרך. וכך מצאתי את עצמי, שנייה לפני הניקור הראשון, מותקף ברצף שאלות שעוסקות בקרב על הגולן: תגיד, חנוך אמרת שקוראים לך? תענה לי נקי עכשיו, אתה חושב שתצליחו לעצור את הנסיגה? הרי אם הסורים בעניין ורבין יחתום, מה תעשו? לא עדיף להשלים עם זה שהגולן מפונה, לחשוב מה הלאה?

     

    הייתי עייף והלכתי על כיוון מפתיע שהתברר כהצלחה אדירה: עזוב, אמרתי לו, אף אחד לא יפנה את הגולן, אל תתרגש ממה שאומרים. הנה, גם על ימית אמרו שיפנו אותה. בשלב הזה השתררה שתיקה ברכב. נו, אמר הנהג בסוף. מה נו, שאלתי בתמימות. מה מה נו? את ימית החזירו, חנוך. את ימית החזירו? צעקתי, מתי? הנהג הביט בי בהלם. אני לא מאמין, המשכתי בכאב, אתה בטוח שפינו את ימית? יואו, אחי, אתה חי בסרט. איפה אתה חי? אתה לא בעניינים, אני אומר לך, פשוט לא בעניינים.

     

    הנהג היה כל כך המום וגם מיואש שהוא החליט להניח לי, הוא הגביר את הרדיו ואני שקעתי בשנ"צ מתוק עד שהגעתי אל יעדי.

     

    זרז שנ"צ נוסף לגברים הוא מסעות קניות. את רוב שהותי בערים באירופה אני מבלה ברדיפה אחר אפרת. היא פוסעת ברחובות העיר עם גוגל־מאפס פתוח ואני מאחוריה מנסה להדביק את הפער. ערי אירופה דומות מבחינתי מאוד משום שהדבר שהכי זכור לי מהן – מפריז, אמסטרדם, וינה ורומא – הוא הגב של אפרת שהיה לי בפריים. אבל ההתפרקות הגדולה ביותר של העייפות מגיעה תמיד בחנויות הבגדים. ומה שמנחם אותי תמיד זה לפגוש גברים במצבי. אתה יושב על ספסל בקצה של איזה פריימרק בעיר זרה, ולפתע מתיישב לידך גבר ישראלי אחר. הוא מביט בך ואתה מביט בו ויש איזה ניצוץ. השיחה ביניכם נשמעת קצת כמו שיחה של שני אסירים שנפגשים במעצר. בהתחלה כל אחד מספר על מה הוא יושב פה ואז מתחילים להתחבר. וכשחוזרים למלון – שנ"צ.

     

    גם זה מעמד מעייף במיוחד: החוגים של הילדים. השעה היא אמנם שעת בין הערביים, אבל יש מקרים שגם שינה בשש בערב נחשבת כשנ"צ. אתה הולך עם הילד לחוג כדורסל. יש להם משחק נגד אליצור מעלה לבונה. ואתה מוצא את עצמך, אדם שאוהב כדורסל, אדם שמעריך את המשחק ואף נסע לראות משחקים מעבר לים, אדם שכבר השקיע ממיטב כספו כדי לחזות בסטף קרי ממרחק מטרים ספורים, ולפתע אתה מבין שנגזר עליך לראות במשך שנה שלמה משחקים שנגמרים בתוצאה 16:8.

     

    אתה מנסה לגייס אמפתיה, הרי מדובר בילדים, אחד מהם אפילו שלך, אבל אתה לא מצליח, ומשאלתך העמוקה ביותר ברגעים המעייפים האלה היא לקום ולצעוק באולם: חאלס! נשבר הזין, ילדים. זה שלבשתם חולצות באותו צבע והבאתם מישהו מהשפלה להיות שופט, לא אומר שאתם שחקנים ולא הופך את מה שאתם עושים פה לליגה. תנו לישון.

     

    חיים בלי שנ"צ הם כמו גוף ללא נשמה. השנ"צ הוא תמצית החירות שעל האדם לחתור אליה. אדם עם שנ"צ מדי יום מרגיש שהחיים קצרים. הוא עצוב על כך. אדם ללא שנ"צ אומר לעצמו דבר אחר: החיים קצרים, אבל לא קצרים מספיק.

     


    פרסום ראשון: 01.11.18 , 13:21
    yed660100