חול המועד סוכות, יום חמישי בלילה, לפני כחודש. האסיר המשוחרר יונתן היילו עומד בפינת רחוב בדרום תל־אביב עם מזוודה ביד ודמעות בעיניים, ולא יודע לאן ממשיכים מכאן. שעה קודם לכן עוד היה לו חדר בהוסטל לאסירים משוחררים, שסידר עבורו פרקליטו, עו"ד אלון אייזנברג. אבל באותו לילה אייזנברג שהה בחו"ל, והיילו שיצא לחופשי על רקע המלצת הנשיא להקל בעונשו, אחרי שבע שנות מאסר בגין הריגת הגבר שאנס אותו – סולק מההוסטל, והלך לאיבוד.
רק שלושה שבועות קודם לכן נפלט היילו ממקום אחר: ישיבת "תומכי תמימים" של חב"ד ברמת־אביב, שקלטה אותו מיד עם שחרורו מכלא רימונים.
מתברר כי מאז שוחרר מהכלא לפני שלושה חודשים היילו לא מצליח להסתגל לחיים מחוץ לחומות. אין לו מקום, בית או מסגרת חמה. אין לו עבודה. אין לו כסף. הוא השאיר אחריו חובות, והכניס גם את בני משפחתו לחובות בגין ההוצאות על כל תקופת מאסרו. "ידעתי שאני לא אלקק דבש מחוץ לכלא", היילו אומר בייאוש ומגלגל לעצמו סיגריה, החמישית מאז תחילת השיחה בינינו. "רק לא תיארתי לעצמי שהטעם יהיה כל כך מר".
הגירוש מההוסטל
אנו נפגשים בביתה של קרובת משפחתו. היילו נתון שם למעשה במעצר בית. מאחר ששוחרר לפני שריצה את מלוא עונש המאסר שהושת עליו, 12 שנה, הוא נחשב אסיר ברישיון. משמעות הדבר היא שכל הפרה של תנאי שחרורו עלולה להחזיר אותו לכלא. אלא שהמדינה החליטה לתת לו סיכוי נוסף. היא מבקשת כעת לחייב אותו לשהות בהוסטל סגור במסגרת טיפולית – אחרת ישוב לרצות את מלוא עונשו. בשבוע הבא יתקיים דיון נוסף בעניינו בוועדת השחרורים שליד השב"ס, כדי למצוא עבורו מקום מתאים, סוג של בית.
יונתן, מה קרה בהוסטל בלילה שבו גירשו אותך?
"חזרתי לחדר שלי בשמונה בערב, והתחיל ויכוח ביני לבין אחד הדיירים. שתיתי שתי בירות והוא צעק עליי: 'פה אסור לשתות'. המנהל התערב והתחיל ויכוח גם איתו, עד שהוא אמר לי: 'קח את החפצים שלך וצא מכאן מיד'. מאוד־מאוד נעלבתי שהוא אמר לי ככה".
ומה עשית?
"השארתי את כל הדברים שלי מתחת לבניין של ההוסטל, בגן חשוך, ואמרתי לעצמי: 'אני אעשה סיבוב כדי לחשוב מה לעשות, ואחזור לשם'. אבל הלכתי לאיבוד לגמרי".
למה לא התקשרת למישהו?
"לא רציתי להתקשר לאף אחד. השעה הייתה כבר שתיים לפנות בוקר. למי אתקשר בשעה כזאת? מי יענה לי? גם לא היה את מי לשאול ברחוב איפה אני. כולם נרקומנים. מאוד פחדתי! מישהו ניגש אליי ודחף אותי, היה מסטול. הייתה שיכורה שבאה ופשוט נפלה עליי. שמתי אותה על ספסל והלכתי. מה יכולתי לעשות? לא היה לי כסף לקנות לה מים. לא היה לי גרוש בכיס. אני בעצמי נמצא במצוקה.
"המשכתי ללכת, ופתאום ראיתי פיצוצייה פתוחה. שאלתי את המוכר: 'אחי, איפה אני?' והוא ענה: 'אתה בחולון'. הסתכלתי על השעון. השעה הייתה כבר חמש בבוקר. רק אז העזתי להתקשר לאחותי. ביקשתי מהמוכר שימסור לה את הכתובת, והיא הזמינה לי לשם מונית לנתניה. בבוקר היא דיווחה לרשות לשיקום האסיר (רש"א), וגם השאירה הודעה לעורך דין שלי שחזר למחרת מחו"ל. ביום ראשון כבר התקיים דיון בבית המשפט ונשלחתי למעצר בית".
לא כך דמיין לעצמו היילו את החיים מחוץ לחומות. היילו ניהל מאבק ממושך להקלה בעונשו ולשחרור מוקדם יותר, וזכה לתמיכה ציבורית רחבה. לאחר שהורשע ברצח ירון איילין ב־2010 בנתניה, נגזרו עליו תחילה 20 שנות מאסר. השופטים קיבלו את טענתו כי הוא נאנס פעמיים על ידי המנוח, וקבעו שמדובר באחריות מופחתת לרצח. ב־2016 שינה בית המשפט העליון את ההרשעה מרצח להריגה, וקיצר את העונש ל־12 שנות מאסר. היילו ביקש חנינה מנשיא המדינה. בנובמבר אשתקד המיר ריבלין חלק ממאסרו במאסר על־תנאי, כדי שיוכל לעמוד לפני ועדת השחרורים שליד השב"ס. בקשתו לשחרור מוקדם סורבה בטענה כי לא שוקם. רק ב־23 ביולי השנה שוחרר בניכוי שליש.
היילו זוכר היטב את הלילה שלפני הדיון הגורלי. מרוב מתח, הוא מספר, לא הצליח להירדם. "כל הזמן עלו לי מחשבות מה יהיה איתי. התפללתי בכל הכוח, 'הלוואי שישחררו אותי הפעם'. בחודש האחרון העבירו אותי לאגף 5, שנחשב נקי מסמים (נ"ס). עבדתי שם בגננות בתור אסיר־עבודה, ברחבה מחוץ לבית הסוהר. זאת עבודה קשה: לנקות פחי זבל, לעקור עשבים, אבל זה עדיף מאשר לקום כל בוקר ולהתבטל. עשיתי שם גם סדנאות של טיפול בגמילה מאלכוהול, וזה עזר לי קצת".
ומה היה בפני הוועדה?
"סיפרתי שאני עובד ומשתקם יפה, ושאני רוצה לצאת מהכלא ולפתוח דף חדש. הם שאלו מה אני מתכוון לעשות בחוץ? ואמרתי: 'כמו כל אדם בגיל שלושים. להשתקם, למצוא עבודה, להכיר אישה ולהתחתן'. זה באמת מה שרציתי".
והרגע הראשון בחוץ?
"הייתי המום מכל הצלמים והפלשים. לא הייתי מוכן לזה. הייתי מבולבל לגמרי ונבוך".
לאן הלכתם משם?
"נסענו לבית של העורך דין. הרמנו שם כוסית לחיים, אכלנו פיצה, ישבנו ודיברנו, ואחרי שלוש וחצי שעות אחותי הלכה ואני נסעתי לישיבה של חב"ד. בתקופת המשפט כבר הייתי שם שנה במעצר בית עם אזיקון אלקטרוני, והם הסכימו לקבל אותי שוב. ועדת השחרורים אסרה עליי לחזור לנתניה כי משפחת המנוח גרה שם, והתחייבתי בפניה לעבוד במטבח של הישיבה".
הכישלון בישיבה
לצד הכשרת שליחים לבתי חב"ד בעולם, ישיבת "תומכי תמימים" עוסקת גם בשיקום אסירים. "אנו לוקחים בדרך כלל אסיר אחד או שניים, כאלה שמסתבכים על לא עוול בכפם לפי הניתוח שלנו, כמו במקרה של היילו - ועוזרים להם", מסביר הרב אמיר כהנא, ראש הישיבה, איך היילו הגיע אליו בפעם הראשונה. "עורך הדין ביקש שהיילו יבוא להתארח אצלנו, ואני שיכנעתי בכך את בית המשפט. עוד לא היה תקדים שהוציאו רוצח למעצר בית (היילו היה אז נאשם ברצח — ש"מ). שתביני, עשינו את זה בהתנדבות".
מכיוון שהניסיון הקודם היה מוצלח, שמחו בישיבה לקבל את היילו שוב. "כולם התאהבו בו שם, אפילו תושבי השכונה שהגיעו להתפלל", מספר עו"ד אייזנברג. "לכן הייתה שמחה גדולה שהוא השתחרר והצדק נעשה".
אלא שהפעם משהו השתבש.
היילו קיבל חדר "עם מיטה ומזגן, בלי טלוויזיה", הוא מספר. "הם גבו מהמשפחה שלי 5,000 שקלים לחודש על השהות שלי שם. אני לא יודע איך המשפחה השיגה את הכסף הזה. מאז שנעצרתי, הם הוציאו עליי כמאה אלף שקלים, והם ממשיכים לעזור לי למרות שהמצב הכלכלי שלהם על הפנים. הם נכנסו לחובות בגללי, ואין לי איך להחזיר להם. יצאתי מהכלא בידיים ריקות, לא היה לי שום דבר".
הרב כהנא: "היילו יצא מהכלא בלי כלום: שמפו, מברשת שיניים, כלי רחצה. אני הלכתי לקנות לו את זה. הוא שובץ לעבודה במטבח משמונה עד חמש, אבל לא היה באמת מסוגל לעבוד. בפעם הקודמת, הוא היה מחויב לעבוד מבחינת בית המשפט, אבל כעת לא הייתה לו שום סיבה שיישב וילמד תורה. זה לא התאים לו. הוא פשוט טיפס על הקירות. לא היה לו מה לעשות".
ומה בכל זאת הוא עשה אצלכם?
"השאיר פה חובות. הוא היה קונה אוכל בחנויות ברמת אביב, שווארמות וכאלה, כי התחשק לו מעבר למה שהישיבה נותנת, וסיגריות. אחר כך באו אלינו ואמרו שהוא לא שילם".
היילו: "בקשר למטבח, לא הסתדרתי שם. באתי לטבח, אמרתי לו: 'אני צריך לעזור לך', אבל הוא אמר: 'אני כרגע לא צריך עוזר'. אמרתי לו: 'תתקשר אליי כשתצטרך', אבל היו כמה פעמים שהוא התקשר ולא הייתי בסביבה אלא ברשות. קרה גם שהגעתי אליו בבוקר, והוא לא רצה, או שהייתי בסביבה והוא לא התקשר. תאמיני לי, שהעדפתי לעבוד שם, כדי שתהיה לי תעסוקה".
לטענת הישיבה, התבטלת.
"לא היה לי מה לעשות שם. אין טלוויזיה, האנשים בישיבה לא בדיוק בראש שלי. הם לומדים כל היום תורה, וזה לא כל כך עניין אותי. אז הלכתי לים. מישהי מהרשות, שליוותה אותי בתהליך, הציעה לי ללכת איתה. ארבע פעמים בסך הכל".
ומה לגבי החובות שהשארת שם?
"קמתי בעשר בבוקר, וכבר לא הייתה ארוחת בוקר, כי אוכלים בתשע. אמרתי לרב: 'אחותי שילמה כסף לישיבה, אז למה כשאני מאחר לקום, הטבח אומר לי: 'איחרת, אין אוכל?'. קרה גם שהלכתי לרשות ולא יצא לי להגיע בזמן לארוחות ונשארתי רעב. הגעתי למצב שהתביישתי לבקש מהם אוכל, וכשהייתי מקבל קצת כסף מביטוח לאומי, הייתי קונה שווארמה. היה גם מוכר בפיצוצייה שלקחתי ממנו כמה קופסאות סיגריות. אמרתי לו: 'כשאקבל כסף מביטוח לאומי אחזיר לך', אבל כשהוא התקשר כבר הייתי בהוסטל, וכנראה הוא בא בטענות לישיבה".
שיחות נפש
נוסף לקשיים בישיבה, להיילו היה קשה להסתגל גם לקצב החיים וגם לדברים הקטנים היומיומיים, המובנים מאליהם. "אני לא יודע להשתמש בטלפון. אין לי מושג איך שולחים סמס. כשנכנסתי לכלא, לא היו טלפונים חכמים. פתאום אני רואה שצריך להזיז את המסך עם האצבע. נראה לי מסובך. לא ידעתי מה זה אינטרנט ובישיבה הסבירו לי קצת.
"קשה לי גם חוסר ההתמצאות בשטח. כל כמה צעדים שאני עושה, אני הולך לאיבוד. שבוע וחצי אחרי שהייתי בישיבה, התקשרו מרש"א שאבוא לפגישה במשרדים בתל־אביב. הייתי צריך לתפוס אוטובוס מרמת אביב ולא ידעתי עם איזה קו לנסוע ולאן".
בזמן שהיילו התקשה להסתגל לחיים בישיבה, גם התושבים ברמת אביב לא ידעו איך 'לאכול' את הבחור החדש שבא לשכונה, והזמינו לו משטרה לא פעם ולא פעמיים. "בשל היותו כהה עור היילו בלט פה, וכשהוא היה מסתובב ברמת אביב הציקו לו", מספר הרב כהנא. "היו כאלה שזיהו אותו ושיגעו לו את השכל. פה בשכונה כל אחד רוצה לדעת מי ומה".
היילו: "מצד אחד, היו כאלה שזיהו אותי ורצו לעשות סלפי. באו אליי בקטע לא רע, אבל הייתי מאוד נבוך מזה. בכל זאת, התיק שלי רגיש מאוד. לא קל לי להתמודד איתו, וכשהייתי חושב על זה, זה היה מכניס אותי לדיכאון ויצא לי לשתות כמה פעמים בישיבה.
"מצד שני, כשהייתי הולך ברחוב ברמת אביב, כל רגע היה עוצר אותי שוטר ושואל: 'יש לך תעודת זהות?' על כלום. איזה ארבע־חמש פעמים זה קרה".
למה לדעתך?
"השכנים התלוננו שיש מישהו חשוד. כולם שם לבנים ומיליונרים, אז למה מסתובב פה כהה עור? פעם אחת כבר התעצבנתי על השוטר: 'מה זה? אתם עוצרים אותי כי אני שחור?' הרגשתי מושפל. והוא אמר: 'לא, לא. תירגע, זה לא קשור'. אחרי שהוצאתי תעודת זהות הוא הבין מי אני.
"קרה גם ששכחתי את תעודת הזהות בישיבה, ובדיוק עצרו אותי. תוך כדי כך שאני מדבר עם השוטר, אני מסתכל על האנשים ומה הם חושבים עליי, שאני בטח איזה עבריין שתפסו אותו גונב. התביישתי. זה ממש שבר אותי".
ולא רק מעצרי השווא, גם בישיבה היילו הרגיש חסר אונים. "לא התחברתי לבחורים בישיבה. הרגשתי בודד. היו שם כמה שהכירו אותי מהתיק שלי, אבל כמה אפשר לדבר על זה? שם מדברים על הרבי, וזה לא כל כך עניין אותי. יש לי דברים אחרים בראש".
הרב כהנא: "הישיבה הייתה הבית החם והמזמין שלו תמיד. היילו היה יושב איתי ופורק את כל המטענים שלו, אבל זה לא היה זה. הוא חזר אלינו מהכלא במצב לא טוב מבחינה רוחנית ונפשית. לא היה לו מה לעשות פה. הוא לא היה קם בבוקר. היה בדיכאון ומתוסכל, ולא ראינו שאנחנו יכולים לעזור לו".
ניסיתם לסדר לו תעסוקה אחרת?
"מצאנו לו עבודה עם משכורת, ויום אחד הוא לא החזיק שם. לא היה בעניין. לא קם לעבוד".
היילו מאשר: "היו לי כמה שיחות נפש עם הרב. אמרתי לו שקשה לי ושאני מתפלל לבורא עולם שיעזור לי. בכלא הייתי מניח תפילין כל יום וזה חיזק אותי. זה נכון שהרב סידר לי עבודה עם כסף, אבל זו הייתה עבודה פיזית, וזה אסור לי בגלל המחלה שלי, אפילפסיה, אני יכול פתאום להתעלף. אז לא הלכתי".
אמרת קודם שחזרת לשתות בישיבה, למרות הסדנאות בכלא.
"יש בישיבה המון אלכוהול, וודקה ובירות, ולי אסור להתקרב לזה. אבל הציעו לי, אז שתיתי. לא כמו אלכוהוליסט, אבל יצא לי לשתות פעמיים־שלוש בשבוע.
"ת'אמת להגיד לך? לא סתם שתיתי, פשוט לא הצלחתי להירדם בלילות, ועם השתייה נרדמים. בכלא הייתי לוקח כדורי שינה, ובישיבה לא הצלחתי לישון, אז הייתי שותה בשביל לעייף את הגוף. במשך היום לא הייתי נוגע בזה, אבל בערב זה היה נותן לי קצת מצב רוח. תראי, כל הקטע הזה מאוד בילבל אותי. אני לא אסיר משוחרר שיש לו משפחה עשירה שיודעת איך לשקם אותו. אני הייתי לגמרי לבד והרגשתי עצוב ובודד".
שמרת על קשרים עם חברים בכלא?
"עם אף אחד. אני רוצה לשכוח את הכלא ולהתרחק מכל מה שמזכיר אותו".
שיתפת את העובדת הסוציאלית בקשייך בישיבה?
"כן, והיא התחילה לדבר איתי על האפשרות לעבור להוסטל. האמת שלא ידעתי מה זה, אבל הבנתי שיש שם טלוויזיה, ואולי אנשים שיותר בראש שלי. התחלתי לחשוב על הטוב והרע: מצד אחד, אולי יש שם עבריינים בעייתיים, ומצד שני, זה הוסטל, אז יש שם מישהו אחראי ויש שם סדר ומצלמות. אמרתי לעצמי: אלו אנשים שמתחילים לשקם את עצמם, ומה אני בעצם? רוצה לשקם את עצמי. אלך לשם. אין לי מה להפסיד".
כשנכנס להוסטל הוצגו בפניו כללי המקום. "קיבל אותי ישר המנהל: 'שלום. פה אסור לשתות, אסור לגעת בסמים, אסור להביא בחורות ואסור לארח בני משפחה'. קיבלתי חדר עם אסיר משוחרר מבוגר. הוא היה נחמד אליי. לא דיבר הרבה, וגם אני לא. בזמנים הראשונים ראיתי שם אנשים נחמדים, אבל לאט־לאט התחלתי לחשוש. נודע לי שיש שם גם הומלסים ובלגן אחד גדול. אמרתי: 'וואי, באיזה מקום אני נמצא'".
איך נראה סדר היום שלך בהוסטל?
"הייתי קם, אוכל ארוחת בוקר דומה לזאת שמגישים בכלא – ויש שם רשימה של תורנויות ניקיון. בזמן שהייתי שם לא היו פעילויות או סדנאות. היה מותר לצאת עד עשר בלילה, אז הסתובבתי כל היום בחוץ. זה בדרום תל־אביב, ולפחות שם לא הציקו לי כי אני שחור.
"עבדתי קצת במכולת אצל אישה דתייה. שלוש־ארבע שעות ביום, בשביל מאה שקלים. קניתי אצלה כמה פעמים סיגריות, והיא שאלה אותי: 'אתה מעוניין בעבודה?' חשבה שאני אריתריאי.
"עברתי בהוסטל את החגים, ואז קרה מה שקרה וסילקו אותי. חזרתי לנתניה ואני במעצר בית מאז. את המזוודה שהשארתי בגן, עם כל הציוד, הבגדים החדשים שאחותי קנתה לי ומסמכי השחרור, גנבו לי. הייתי צריך לחדש את הכל".
מוסד סגור
בדיון האחרון שהתקיים בעניינו טענה הפרקליטות כי היילו הפר את תנאי שחרורו בכך שעזב את המסגרות שבהן שהה, שתה אלכוהול וחזר לנתניה. "הם אמרו שזה לא אמור לקרות, ושצריך לשים אותי במוסד סגור", מספר היילו.
יכולת לחזור לכלא. אתה מבין את זה?
"הבעיה שבמקומות שהייתי בהם, לא ממש הסתדרתי. לא התחברתי למקום ולאנשים. אמרתי לשופט שאני מאוד מצטער שזה קרה, ושזה דבר רע שקרה. שאני מודה ששתיתי, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. בסך הכל אני רוצה להשתקם. מי אמר שזה יהיה קל?"
הפרקליטות התחשבה במצבו של היילו, וביקשה עבורו מסגרת טיפולית סגורה. "היילו צריך מסגרת, ולא רק הוא", מסביר הרב כהנא. "האסירים נזרקים לעולם ופתאום מוצאים את עצמם במרחב שלא שייך אליהם. הם מתוסכלים ומשתגעים מזה".
כיום היילו מתחנן לעזרה "בכל המובנים: כלכלית, נפשית ופיזית. הבנתי שאחרי כל כך הרבה שנים בכלא מאוד־מאוד קשה להתרגל לחיים בחוץ", הוא אומר. "כשהייתי בכלא, חשבתי שאני מוכן ובשל ליציאה. חשבתי שאני חזק והכל בסדר, ורק חיכיתי שיבוא היום הזה. אבל על היום הראשון שהשתחררתי, התחלתי להבין כמה החיים קשים. לכל אחד יש את ההתמודדות שלו, אבל בלי עזרה קשה להשתקם".
היילו לא מתחרט שעזב את הישיבה. "זאת הייתה טעות שהלכתי למקום שלא התאים לי, במקום ללכת למסגרת כמו קיבוץ או משהו כזה, שם אני מאמין, הייתי יכול לחיות טוב ורגוע ולהשתקם לאט־לאט. אני מחכה למקום החדש".
ומה תעשה כדי שלא תמעד שוב?
"אני מקווה שבמסגרת סגורה אקבל יותר השגחה וטיפול כדי להתמודד".
איך אתה רואה את החיים שלך בעתיד?
"הייתי רוצה ללמוד חשמל ולעבוד בזה. הייתי רוצה להכיר אישה טובה, להתחתן ולהקים משפחה, אבל הבעיה היא שאני לא מסוגל להתמודד עם כל מה שעובר עליי לבד. אני צריך עזרה".
יש לך עדיין סיוטים בגלל הפרשה?
"כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אני רוצה לשים את הפרק הזה מאחוריי".
פרקליטו של יונתן היילו, עו"ד אלון אייזנברג, אומר: "הליך השיקום הוא מסע ייסורים קשה ומורכב לא פחות מהמסע המשפטי לשחרורו, שעברנו בשבע השנים האחרונות. התיק הזה עבר אינסוף גלגולים: הפרקליטות נלחמה לגזור מאסר עולם, בית המשפט המחוזי הרשיע ברצח וגזר 20 שנות מאסר; בערעור לבית המשפט העליון האישום הומר להריגה, והעונש הופחת. בקשת חנינה ראשונה נדחתה; ועדת השחרורים דחתה את שחרורו, ורק בחלוף חצי שנה בדיון השני הוא שוחרר. מה תועיל כל עבודת הסנגור אם המערכת לא יודעת לקלוט אסיר משוחרר ולשקם אותו? זו שעתה של המערכת לגלות הבנה ורגישות ולעשות ככל שביכולתה להביא לשיקומו של יונתן, אחרת הניצחון המשפטי יהפוך להיות כישלון קולוסלי של המערכת כולה".
תגובות
"כל שחרור הוא טרומאטי"
מהרשות לשיקום האסיר נמסר בתגובה: "כל שחרור מהכלא, ובוודאי של יונתן היילו, לאור הרקע שלו, הוא טראומטי. הדרך שלו בתהליך השיקום אכן קשה, ואולם אנו נחושים להמשיך ללוותו בתהליך, על מנת שישתלב בקהילה באופן נורמטיבי ומיטבי. מעבר לכך, אנו מחויבים בכללי חיסיון טיפול וצנעת הפרט ועל כן מנועים מלמסור פרטים קונקרטיים בדבר התהליך הטיפולי, שאותו היילו עובר".
מנהל ההוסטל שממנו סולק היילו סירב להגיב לכתבה.
