מיומנו של אמן נאמן

אתחיל מהסוף: אני נגד חוק הנאמנות בתרבות, ואני פטריוט אחו־שרמוטה.

עכשיו נחזור להתחלה. שלוש וחצי שנים. מאי 2015. מירי רגב ממונה לשרת התרבות של מדינת ישראל על ידי ממשלת נתניהו, שנבחרת שוב לאחר שתקוות השמאל להחליף את השלטון גוועת. בו ביום המינוי, מכריזה השרה בכלי התקשורת: "אשמור על חופש הביטוי... אך אם צריך לצנזר, אצנזר". התבטאותה הופכת לטנטון קבוע באוזניהם הליברליות של "מובילי התרבות" בישראל, רובם בני הגמוניה ותיקה ואנשי שמאל מובהק: יוצרות ויוצרים שעד לאותו רגע היו היחידים שקבעו איך תיראה התרבות הישראלית. כחודש לאחר מכן, בטרם הספיקה השרה לעשות אפילו צעד אחד שגוי, התכנסו "אמני ישראל" (קטגוריה מאוד סלקטיבית דאז), כינו את מצביעיה "בהמות" ובזו לכשירותה התרבותית. השרה מצידה לא נשארה חייבת והבטיחה להם שנגמרו הימים שבהם הם קבעו מה נכון ומה לא. ביום הזה הוכרזו המתרסים: בפינה הכחולה "שרי התרבות", ובפינה האדומה שרת התרבות. מאז, במשך שלוש וחצי שנים, קרב האגרופים הזה הפך למערכת יחסים עכורה שבה שני הצדדים אפילו לא מנסים להגיע לשיח. ובאין שיח, מתגלעת מלחמה.

xxx

איור: אוהד גבעתי

התרבות.

נתחיל בהסכמה אחת: גם היוצרים וגם השרה בטוחים שפעולותיהם הן פעולות הגנה על התרבות הישראלית, אך כל צד תופס אותה בדרך אחרת. בעיניי זה פשוט נראה כמו קרב על טריטוריה, שבו שני הצדדים מבקשים להשיג שלום באמצעות מלחמה. בכל מקרה, גם אם החוק יעבור וגם אם (בע"ה) יבוטל – לא ניתן יהיה להסיר אחריות מקהילת היוצרות והיוצרים הישראלים להידרדרות המצב.

בואו ניזכר, הטענה המרכזית שהושמעה על ידם בהתחלה הייתה: אנחנו (היוצרים) נהיה אלה שיקבעו את הטון התרבותי במדינה, לא השרה. מאז, כל מה שקהילת היוצרים עשתה היה לזלזל בה, לעלוב בה בטקסים, לזנק על כל מעידה מילולית שלה, לכנות אותה "חסרת התרבות" בכל ראיון שני, לבוז לה ולהלין על הציבור המטומטם שבחר ממשלה שהם כה מתעבים. אם היוצרים מעדיפים להיות אלה שקובעים את התרבות במדינה אז סבבה, עם הכוח מגיעה האחריות. לדעתי, במקום ללעוג לה הייתה זו חובתם לנסות להגיע לדיון עם השרה בכל מחיר. ואם להגדיל ולדייק (בלי להשוות): כמו שאתם דורשים מהימין לשבת עם חמאס, הייתי מצפה מכם לשבת עם מירי רגב. ולדבר. בכל מחיר.

xxx

אני, אגב, ניסיתי. לא פעם. והואשמתי בהתקרנפות. אחרי הכל, אני גר בתל־אביב ועובד בתיאטרון, ויש לי חברים מהמיליֶה הזה, שחושבים שאני איזה סחבק של השרה, ושאנחנו מורידים שוטים בערבי קריוקי פעמיים בשבוע. יכול להיות שזה משום שהיא ואני שותפים בדעותינו על הרנסנס המזרחי (שחלק מקהילת האמנים בז לו) או בגלל שמעולם לא נסחפתי לגל ההתקפות עליה. אבל החלטתי שאני לא תוקף אף אחד - אני נפגש ומדבר. כך, במשך כהונתה נפגשנו ושוחחנו שלוש פעמים, וכולן היו בענייני פיתוח התרבות והפריפריה. זה הכל. זו האמת. לא על הכל הסכמתי איתה, אבל הקשבתי. אגב, אי־הסכמה היא פעולה לגיטימית (ואף רצויה) בחברה דמוקרטית, אי־הקשבה, לא.

לכן לא הסכמתי איתה בעניין מחמוד דרוויש, כי שירה מעולם לא פגעה באיש, ובאותה שנה השתתפתי בערב קריאה משירתו; לא הסכמתי איתה בעניין החרמת פסטיבל עכו - אירוע שמטרתו היא יצירה צעירה ומרדנית. כי לדעתי, המדינה לא תלך קיבינימט רק כי מישהו הרים הצגה לכמה עשרות אנשים; לא הסכמתי איתה בעניין התבטאויות חופשיות של אזרחים ערבים־ישראלים (ונאמנים), שחווים תחושות קיפוח ושזכותם להביע אותן בצורה דמוקרטית; ואפילו אל תזכירו לי את הקטע שהיא דפקה לנו עם מסי, שבו נפגעו גם ימנים וגם שמאלנים שרק רצו ליהנות מכדורגל טוב. בקיצור, אני לא לוביסט של איש, ולא מעניינת אותי אף מפלגה. אותי מעניינת התרבות בחברה הישראלית. מכאן, כשיוצרים ישראלים בזו לשרה בגלל איזה סרט של טרנטינו שהיא שכחה או מדדו את איכותה על פי שליטתה במחזאות רוסית – הם לא הבינו עד כמה הבוז שלהם התפרש באוזני העם כמתקפה אליטיסטית עליו. בלי משים הם גרמו לעם להרגיש שהוא לעולם לא ייענה לדרישות האינטלקטואליות שלהם – ולכן עליו להיפרד מעליהם ולהפוך אותם ל"הם". וזה בדיוק מה שקרה בשבוע שעבר, כשלהפגנה נגד חוק הנאמנות בתל־אביב הגיעו פחות מאלף איש. רבותיי, הגיע הזמן לעשות חשבון נפש. זלזול באינטליגנציה אינו כלי לשינוי חברתי. ובכלל כדאי להפסיק לבלבל את התואר "אינטליגנט" עם "אינטלקטואל" - הם אינם בעלי אותה משמעות. עובדה, גם אמיר חצרוני אינטלקטואל.

xxx

לא אשכח את כמות הפוסטים שהועלו ביום שאחרי הבחירות האחרונות שבהם כל חוכמולוג שני ציטט "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". וואו, מבריק. אולי חאלס? אחרי זה אתם מתפלאים למה "העם" הצביע הפוך מכם. באמת מפתיע. אבל לא משנה כמה תקראו לו "מטומטם" ו"עמה" – במעמד הקלפי העם אף פעם לא מאכזב את הנאמנים לו. כך השרה זוכה לתמיכה גורפת מצד בוחריה, לעיתים, גם שלא בצדק; ואילו היוצרים הישראלים זוכים למוניטין של א־פטריוטים, גם שלא בצדק.

פעם כתבתי כאן ש”ליברל אמיתי נמדד בהתמודדות שלו עם הדברים שאיתם הוא לא מסכים, לא עם הדברים שנשמעים לו נכונים”. האליטה התרבותית בארץ לא החכימה לסחוף אחריה את העם, ולכן היא הפסידה בקרב הזה עם השרה. ואם מחר יעבור החוק הזה – כולנו נפסיד.

אגב, אותם "יוצרים" שאני מדבר עליהם – אני נמנה עימם, שלא תטעו. אך עם הבדל קטן: אני מגיע ממקום אחר ומדור אחר, והסטריאופוניות הפוליטית שבראש שלי עוזרת לי לזהות גם את הרעה שמביאה איתה הגמוניה תרבותית. מזמן למדתי שכשאתה מדרג אמנות מסוג מסוים כ"עליונה" לעומת אמנות מסוג אחר, אתה בעצם אומר שמי שצורך את האמנות "הנחשבת יותר" הוא בעצמו אדם נחשב יותר. ועם זה לא אסכים לעולם. כי אם לומר את האמת, למרות הקשיים והמגבלות, התרבות הישראלית רק צומחת וכובשת את העולם יותר ויותר מאז שהיוצרים הוותיקים הפסיקו להיות הקובעים היחידים. כבודם במקומם. אבל אז מה אם "גדלנו עליהם"? ואז מה אם הם "נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית". זה לא יילקח מהם לעולם. אבל מה לעשות, השפעתם נחלשה, והיום פוסט באינסטגרם של עומר אדם עונד צמיד "לשון הרע לא מדבר אליי", משפיע על יותר בני נוער מאלף הצגות על סובלנות ודו־קיום.

xxx

הנאמנות.

עם זאת, דרושים שניים לריקוד הפוגו הזה, ובצד השני של המתרס נמצא משרד התרבות בראשות השרה רגב - ואין מה לעשות: בתור השרה, עליה מוטלת האחריות האמיתית לשלום בית. כי כשמתעסקים בגורלות של ציבור שלם, אין מקום לרגשנות. צריך להיות הוגנים ובוגרים ואי־אפשר להתחרפן מכל אמירה של מגישת טלוויזיה או מכל הערה של שחקן בדימוס, בטח לא כשטובת הכלל עומדת לך מול העיניים. צריך להיות קרי רוח וצריך לזכור שברוב המקרים, זה שאיזה יוצר כתב באיזו הצגה את המילה “כיבוש”, לא אומר שהוא שונא את ישראל. להפך. היא חשובה לו כל כך, שהוא מוכן לריב איתה. כמו עם אהובה.

בשבוע שעבר, במקרה לחלוטין, התגלגל לידיי חוזה שעמד להיחתם בין אמן איקס לבין אחת מהקרנות הגדולות במדינה. תראו איזה סעיף חדש ומיוחד התגלה לי בו (לפני שהחוק בכלל עבר):

"היזם מצהיר ומתחייב כי אין ולא יהיה בפרויקט כל מצג, אמירה או מסר הקורא לאחד או ליותר מאלה:

1. שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

2. הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור.

3. תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל.

4. ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל.

5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה".

תכלס, נשמע הגיוני, לא? ממש לא.

אתם חייבים להבין: אני מגיע מבית של מזרחים־מרוקאים־פריפריאליים־פרולטריים - מצביעי ליכוד. ובשבוע האחרון בכל יום אני שומע את אותו הטקסט: "מה הבעיה? נראה לך הגיוני שסופרים יכתבו יצירות נגד המדינה? נראה לך הגיוני שבמאים יעשו סרטים שמסיתים לאלימות? או שמשוררים יכתבו שירים על שריפת הדגל?! תגיד לי מה לא הגיוני בחוק הזה?!"

אז אני אסביר.

קודם כל, צאו מהסרט: אין דבר כזה "יצירת אמנות שמטיפה לטרור". אין. אמנות במהותה היא אורגניזם שוחר שלום (ואני לא מדבר, כמובן, על אמנות מגויסת – כמו קריקטורות אנטישמיות). מה שכן, ישנן הרבה יצירות שבהן מופיעה ביקורת חריפה על מנגנונים מסוימים במדינה, וכדי לטלטל את הצופה היוצר משתמש בפרובוקציה – כלי לגיטימי (ואולי הכי חשוב) באמנות בועטת. בלעדיה לא היה פיקאסו, לא הייתה מדונה, לא היה אביב גפן, לא היה דודו פארוק.

ואם כוונת החוק החדש היא להקדים תרופה למכה, מה שיקרה זה שנשפוך את התינוק עם המים. כי לפי החוק החדש, לא מדובר רק באיסור על הצגות אזוטריות וערבי שירה ביפו. ממש לא. על פי החוק, לא יוכלו להתקיים יותר גם יצירות מחאה פופולריות שבהן היוצר מעביר ביקורת על המדינה: להלן "זגורי אימפריה", "פאודה", "עבודה ערבית", "פולישוק", "חטופים", אפילו "ארץ נהדרת"; שלא לדבר על דוקו מהפכני כמו "סאלח, פה זה ארץ ישראל" או "צל של אמת". רבותיי: החוק החדש ימנע מימון של יצירות כאלה, ומה שיקרה בסוף זה שהן פשוט יחדלו להתקיים.

האמירה שהחוק אינו פוגע ב"חופש היצירה" אלא רק ב"חופש המימון" היא בולשיט. תחשבו על הקולנוע: הקולנוע הישראלי ממומן כמעט לגמרי בכסף ציבורי. כרגע, לפי החוק החדש, לא מדובר רק במניעתן של סצנות טיוח קטנטנות כמו ב"פוקסטרוט". אם החוק הזה יאושר, אסור יהיה מהיום לממן סרטים שמעבירים ביקורת על המדינה. סרטים כמו: "בופור", "אפס ביחסי אנוש", "ואלס עם באשיר", "לא פה לא שם", "סאלח שבתי", "קזבלן", "לבנון", "טיפת מזל", אפילו "גבעת חלפון" - כרגע מניתי כמה מהקלאסיקות הישראליות. קלאסיקה לא הופכת לכזו מכיוון שהיא רק "מבדרת" - אלא כי יש בה ביקורת! תחשבו על כל היוצרים והשחקנים של היצירות האלה – מהגשש החיוור ועד זאב רווח – האם הם הביעו חוסר נאמנות למדינה? בחייאת. הם בסך הכל הביעו מחאה. ומחאה היא דבר חשוב.

xxx

בלי כסף אמנות לא יכולה להתקיים. כל הסרטים שראיתם בחייכם, כל הספרים שקראתם וכל השירים ששמעתם – אלה יצירות שלא יכולות היו להיוולד בלי מימון. היצירה הישראלית מקבלת תמיכה גדולה מהמדינה, ובלי מימון היא תחדל להתקיים, ובמקום אמנות יתקיים בידור. וזה לא אותו דבר. כי אמנם באמנות אין דבר כזה "גבוה" או "נמוך", אבל בהחלט יש דבר כזה "חשוב" לעומת "מבדר". אנחנו לא רוצים להגיע למצב שהיצירות הישראליות שואפות רק לבדר ונמנעות מלהגיד משהו על "המצב". אמנות בועטת חייבת להתקיים גם באופן שירגיז חלק מהעם. אני למשל כתבתי פעם סצנה שבה הדמויות לא עומדות בצפירה ביום השואה. לפי החוק החדש, סצנה כזאת תהיה לא חוקית. עכשיו נגיד שמחר ארצה לספר את סיפורו של מובטל מהדרום, ששונא את המדינה ומקלל אותה, אך בסוף הסדרה אנחנו מבינים שהוא הלום קרב מששת הימים. גם זה אסור? ואם מחרתיים ארצה לכתוב תסריט על ניאו־נאצי ששורף את הדגל בסצנת הפתיחה אך בשאר הסרט הוא לומד להבין שיהודים הם דווקא כן בני אדם – לא אוכל לכתוב תסריט כזה? חברים, דרמה חייבת פרובוקציה. דרמה חייבת לקחת את הרוע אל הקצה כדי שבסוף - הטוב יהיה בעל ערך. ואם אתם מסרסים את "הרע" - אתם פוגעים ב"טוב". כשטרנטינו עושה סרט רווי אלימות, הוא לא בא לעודד אותה – להפך, הוא בא להראות לנו כמה אלימות היא דבר נורא.

xxx

כבוד השרה,

אף פעם לא קראתי לך "מירי". את שרת התרבות שלי ולכן אפנה אלייך בכבוד כי אני זוכר מה כבוד גורר. בכבוד רב אני אומר לך: אני לא מסכים עם החוק הזה. "חוק הנאמנות בתרבות" יפגע בתרבות. עניין חשוב הוא לאדם לשמוע את קולו של הצד השני שעימו הוא לא מסכים, ומשני טעמים: אחד, כדי לגבש עמדה אישית, הרי אם ישמע רק הסכמות איך יתפתח? ושתיים, כדי לגדל סובלנות ולהפוך לאזרח ולאדם טוב יותר.

כבוד השרה, מדוע דווקא את, שמעולם לא פחדה לבטא את דעתה, מסרבת להקשיב לביקורת חברתית של יוצרים ויוצרות עם דעות אחרות? כי מי שאוהב לדבר דוגרי, צריך להיות גם מוכן לשמוע דוגרי. ודוגרי אגיד לך: זה לא חוק טוב. זה חוק גרוע לאללה.

כבוד השרה, איני נמנה עם מתנגדייך המוחלטים - אלה שגם אם מחר היית מקימה לתחייה את הביטלס ומביאה אותם לארץ היו אומרים שאת עושה על זה רווח פוליטי. אני דווקא נמנה עם אלה שלא מסכימים איתך על הכל, אבל זוכרים גם את הטוב שעשית. אני מאלה שזוכרים שהצלחת להגדיל את תקציב התרבות ב־50% – דבר שאף שר תרבות לא עשה לפנייך. אז קבלי דעה ישרה של יוצר לא מתלהם: החוק הזה ידפוק אותנו לשנים קדימה. בלי חופש מימון אין חופש יצירה. אני בטוח שאת אוהבת את המדינה ואני יודע שאת מאמינה שהחוק הזה הוא התגלמות רצונם של הבוחרים, אבל אני, שבא משני הצדדים, אומר לך - זה לא המצב. הציבור יפסיד ובגדול. תמיד אמרתי שאדם אמיץ נמדד קודם כל באומץ להגיד את דעתו - ובזה מעולם לא כשלת. לכן אני רוצה להזכיר לך את המילים שאמרת באחד הראיונות:

"אני רוצה להגיד לאנשי התרבות: תרגיעו. עולם התרבות חשוב לי לא פחות מאשר הוא חשוב לכם. לי יש את האחריות להביא כסף, לכם יש את האחריות להופיע ולהיות מוכשרים. ולא צריך להיבהל מזה ששמים דברים על השולחן. צריך לדבר, לראות איפה הבעיות ואיך פותרים אותן. כולם ייהנו מהמאבק שאני עושה".

אז הנה, אני לא נבהל. אני שם דברים על השולחן. צריך לדבר, צריך לראות איפה הבעיות וצריך להבין איך פותרים אותן. אני מפציר בך לשקול לגבש קבוצת יוצרים מכל קצוות התרבות: מקיסריה והאופרה, מהמוזיאונים והטלוויזיה, מהמחול ומהיוטיוב, מהקולנוע והתיאטרון. אני הראשון להתנדב. יחד נשב סביב שולחן עגול ולא נקום ממנו. לא נסכים בשעה הראשונה, לא נסכים בשעה השנייה, ובשעה השלישית כבר נתחיל להסכים.

כבוד השרה, מה את אומרת?