אריה גוראל המנוח היה 15 שנה ראש עיריית חיפה. ב־1993 רץ נגדו עמרם מצנע וניצח. "בשנה הראשונה שלו הוא יעשה שגיאות איומות", אמר לי גוראל אחר כך. "לא יהיה לו מושג. בהמשך יש לו סיכוי להשתפר".
גוראל ידע מה הוא סח. דבר אחד הוא לנצח בבחירות; דבר אחר לנהל עיר. המנצח מתיישב על כיסאו כשהוא משוכנע שכל המחמאות שהעתיר עליו היחצן ששכר נכונות; הלשכה מלאה בפרחים; הצלמים צובאים על הדלת; שדרי רדיו וטלוויזיה מתחננים לראיון. הוא עשה את זה.
לפני עשר שנים נבחר ניר ברקת לראש עיריית ירושלים. בנאום הניצחון שלו הוא הבטיח לסגור את הרכבת הקלה, שהעבודות על הקו הראשון שלה היו בעיצומן, ולהרוס את גשר המיתרים החדש, בכניסה לעיר.
הבטיח, ולמזלו לא קיים: גשר המיתרים עדיין עומד; הוא הפך לסמל המוכר של העיר, כמו מגדל אייפל בפריז ופסל החירות בניו־יורק. העירייה של ברקת מאירה אותו בשלל צבעים.
והעיקר, הרכבת עובדת. הרכבת היא סיפור ההצלחה של תקופת ברקת בירושלים: יותר מ־150 אלף נוסעים משתמשים בה כל יום, למרות שהיא מטרה מזדמנת לפיגועים. עכשיו עובדים במרץ על הארכת הקו הראשון וסלילת קווים נוספים.
חוסר ניסיון מכשיל אותם בהתחלה; עודף שנים מכשיל אותם בסוף. השאלה היא מה הם עושים למען תושבי עירם באמצע.
בית־שמש היא דוגמה טובה. עשר שנים היה משה אבוטבול, איש ש"ס במקור, ראש העיר. אוכלוסיית העיר גדלה בשנים האלה בקצב מהיר מאוד. התושבים החדשים היו חרדים, ביניהם אנשי החסידויות הקיצוניות ביותר במגזר, שונאי המדינה. בירושלים הקפיאו את הבנייה כדי לא להגדיל את שיעור החרדים, ובבית־שמש הרחיבו אותה. איש לא שאל את התושבים הוותיקים אם הם מסכימים להתחרדות עירם.
חרדים כפו על נשים לשבת בספסלים האחוריים באוטובוס, התנפלו על חיילת, ירקו על ילדה דתייה שלבושה לא היה לטעמם. ספסלי מנוחה נשרפו, שלטים קראו לנשים להדיר את רגליהן ממדרכות. ראש העיר שתק.
בית־שמש הייתה לסמל. "אנחנו לא נהיה בית־שמש", הייתה סיסמת הקרב של מפגינים בעשרות יישובים.
בעיר קמה תנועת מרי. קראו לה "בית־שמש חוזרת". הנהיג אותה אלי כהן, חבר ליכוד, מבכירי הסוכנות היהודית. השתתפו בה, לאחר משא ומתן מייגע, כל הקבוצות הציוניות. היעד היה להביס את אבוטבול בבחירות ולהפוך את ראשות העיר לכלי לבלימת החרדים. ליוויתי את כהן ואת עמיתיו לאורך כל הדרך. מאבקם היה הרואי. המגזר החרדי כולו התייצב מולם. הוא הסתיים בכישלון, על חודם של כמה מאות קולות. סיעה מקומית קטנה, לא חרדית, סגרה עסקה עם החרדים.
כהן עמד כמה שנים בראש האופוזיציה ופרש, אבל התנועה לא מתה. בבחירות הנוכחיות עמדה בראשה עליזה בלוך.
אני מכיר את עבודתה של עליזה בלוך מאז שהייתה מורה למתמטיקה ומחנכת בתיכון בירושלים. הביטחון העצמי שלה היה יוצא דופן; גם העובדה שהיא, אישה דתייה, בחרה לעבוד במוסדות חילוניים.
ההשקפות שניסתה לקרב אליהן את תלמידיה מציבות אותה ימינה מבנט, ימינה מהבית היהודי. יש אירוניה בעובדה שבנט מיהר לברך אותה על בחירתה: לפני חמש שנים, כאשר ייצגה את הבית היהודי בתנועה נגד התחרדות בית־שמש, בנט סירב לשלם את חלקה של מפלגתו בקמפיין.
היא ניהלה ביד רמה את תיכון ברנקו וייס, המוסד החינוכי המצליח בבית־שמש. אחת הבוחרות החילוניות הגיבה על בחירתה באמירה: "אתם צריכים להיזהר עכשיו. אם לא תתנהגו יפה, היא תזרוק אתכם, כמו שזרקה בברנקו וייס".
יותר משבלוך ניצחה בבחירות השבוע, אבוטבול הובס. הוא היה ראש עיר חלש. חלק מהחרדים, בעיקר תושבי רמה ג', שכונת שיכונים ענקית, התאכזבו מההבטחות שלא מומשו, מהלכלוך ברחובות, מהשירותים שלא ניתנו. הם לא טרחו ללכת לקלפי. חלק מהדתיים־ציוניים, שחששו מאלי כהן החילוני, סמכו על דתיותה של בלוך.
אלי כהן כתב ספר מרתק, כואב, על כישלון מסע הבחירות שלו. בהשקת הספר, בבית־שמש, אמרתי שגם אילו היה נבחר, ספק רב אם היה עוצר את התהליך. זה נכון גם לגבי עליזה בלוך. מאז הבחירות הקודמות נוספו לעיר אלפי חרדים. לחרדים יש עכשיו רוב במועצת העיר; הצעירים ממשיכים לעזוב. בלימת התהליך הזה דורשת יותר מראש עיר.
טיפול זוגי
בכניסה לירוחם, בין האגם לעיר, ניצב שלט חוצות גדול ועליו תצלום: נתניהו בתמונה משותפת עם נילי אהרון, מועמדת הליכוד לראשות המועצה. זה הפטרון וזו בת חסותו. נתניהו בחליפת עסקים אפורה, זרה לשמש הנגב הקופחת, סמכותי ומרוחק, ואהרון מעריצה ונרגשת. תצלומים זוגיים דומים הוצבו ערב הבחירות ביישובים נוספים. הגדול שבהם נתלה על קיר של אחד מבתי המלון בכניסה לירושלים. נתניהו ואלקין: זוג שגובהו, על הקיר לפחות, שש קומות. נתניהו בחר עם מי להצטלם, לטובת מי יריץ טלפונים, בכנסים של מי יופיע ומהכנסים של מי ייעדר. חלק מהזוכים רצו עם הליכוד, חלק נגדו. החשבונות היו אישיים; היצרים הרסניים.
ירושלים וירוחם הם יישובים תומכי ליכוד. אף על פי כן, אלקין ואהרון הובסו בקלפי. אלקין קיבל 19.8 אחוזים מהקולות, שלישי מארבעה; אהרון קיבלה 32 אחוזים, מול 59 שקיבלה המנצחת, טל אוחנה.
סקירת תוצאות הבחירות בכל הארץ מלמדת שלבחירה של נתניהו לא הייתה השפעה מכרעת, או לא הייתה השפעה בכלל. מי שניצח, ניצח בזכות עצמו; מי שהפסיד, הפסיד בגנות עצמו. אהרון, בת חסותה של מירי רגב, נכפתה על סניף הליכוד. "אוהבים אותך ביבי, מצביעים טל אוחנה", הייתה קריאת הקרב שאימצו ליכודניקים בירוחם.
זה לא מלמד הרבה על תוצאות הבחירות הקרובות לכנסת, אבל זה מלמד משהו על מה שקורה לנתניהו ולמפלגה שהוא עומד בראשה. הליכוד נראה יותר ויותר כמו המערך של סוף שנות ה־60: שבע, דשן, מתנשא, בטוח שאין לו תחליף, טובע בחשבונות אישיים ובחלוקת שלל.
נתניהו נוהג בליכוד כאילו הוא קיים רק בחסדו, בזכותו ולמענו. הוא המלך, והם, השרים וחברי הכנסת, סריסיו. "אני ושרה יכולים להביא 40 מנדטים", הוא אומר להם. אני ולא אתם. בגין היה מקפיד להזכיר את ז'בוטינסקי. נתניהו מזכיר רק את אשתו.
אנשים לא אוהבים לשמוע משפטים כאלה גם כאשר הם נכונים. פולחן החובה למשפחה מתחיל לעייף. כאשר נתניהו הופיע בהיכל התרבות בירוחם, אולם של 500 מקומות, היו צריכים להביא 100 איש מדימונה כדי למלא את האולם.
מערכת היחסים בין האיש למפלגתו תלווה אותנו לאורך הפריימריז. אני מציע שתי נקודות מבחן. האחת, האם גדעון סער, שפעם היה הפוליטיקאי הפופולרי ביותר במפלגתו, יצליח להיכנס לרשימת המועמדים של הליכוד לכנסת הבאה, ובאיזה מקום; האחרת, האם יאיר נתניהו יגיש את מועמדותו לכנסת, ואם כן, האם ייבחר במקום ריאלי.
יד הגורל
משה ליאון קיבל את מספר הקולות הגדול ביותר בבחירות לראשות עיריית ירושלים. הוא יהיה כנראה ראש העיר, בחסדם של בוחרי דגל התורה וש"ס. אבל סיעתו, יד, קיבלה רק 5,000 קולות, פחות ממנדט.
"זה סיפור שלא ייאמן", אמר לי מישהו במטה יריב. "כדי לקבל 5,000 קולות הוציא ליאון שבעה מיליון שקל, 1,400 שקל לכל קול. את שאר הקולות הוא קיבל מגפני ומדרעי, בתקיעת כף".
במטה ליאון טוענים שזה לא בדיוק כך. הייתה כאן טעות טרגית של אחד מאנשי המטה. הוא שכח להכניס את שמו של ליאון לפתקים של "יד" בקלפי. המצביעים לא ידעו ש"יד" היא רשימתו של ליאון, ולכן לא הצביעו בעדה.
כך או כך, המהומה במגזר החרדי גדולה, ועשויה להשפיע על הבחירות הבאות לכנסת ועל היום שאחרי. גפני ודרעי נגד ליצמן ופרוש, רבנים נגד אדמו"רים, ליטאים וספרדים נגד חסידים. הרבה דברים יכולים לקרות במגזר הזה עד לבחירות, מהתפרקות יהדות התורה לשתי מפלגות יריבות ועד איחוד של כל השלוש לרשימה אחת או איחוד של דגל התורה וש"ס, שישאיר את אגודת ישראל החסידית לפרפר על סף אחוז החסימה.
חלוקת הכוח ההיסטורית בין החסידים לליטאים התבססה על ההנחה שהחסידים הם המרכיב הגדול יותר ברשימה המשותפת. הם קיבלו יותר מקומות ברשימות המשותפות, יותר עמדות כוח. תוצאות הבחירות בירושלים ובמקומות נוספים קוראות למפתח חדש.
ואולי עצם המפתח חדל להיות רלוונטי. קם דור חדש של חרדים שמרגיש שיש לו כוח, ולא מוכן להפקיד אותו אוטומטית בכיסיהם של אדמו"רים ורבנים. חרדים פעלו כמעט בכל הרשימות בערים המעורבות. הם פעלו בגלוי, יחד עם בעלי כיפות סרוגות וחילונים מושבעים, באותן רשתות חברתיות, באותם מטות. ייתכן שהדיבורים על חברה ישראלית מחולקת לשבטים נפרדים, עוינים, מסוכסכים לנצח, הקדימו את זמנם.
את המריבות הפנימיות צריך ללבות, ונתניהו הוא אשף בתחום הזה. המבחן האמיתי יהיה בבחירות לכנסת.
חזרה לירוחם: הקהילה החרדית בירוחם מרוכזת ברחוב ההגנה, בבלוקים ישנים, דלים, עמוסי כבסים. אשכנזים ומזרחים מתגוררים יחד; הרב, מרדכי קראוס, מקורב לדגל התורה. בבחירות הם תמכו באישה, בטל אוחנה. מעל חלק מהמרפסות, לצד הכביסה, תלויים שלטי הבחירות שלה. בירושלים משמידים חרדים תצלום של אישה כשהוא תלוי על אוטובוס; בירוחם הם תולים אותו בכיף בחזית בתיהם; שלא לדבר על ההתגייסות החרדית למען עינת קליש־רותם, אישה חילונית, בחיפה. דברים מעניינים מתרחשים במגזר החרדי.
סאלח, פה זה ירוחם
טל אוחנה בת 34. למרות גילה הצעיר היא צברה ניסיון ארוך: שמונה שנים היא מכהנת כסגניתו של מיכאל ביטון, ראש המועצה.
הם צוות מרשים, מכל בחינה. לקחו עיירת פיתוח עם גירעון כרוני, מועצה שלא מתפקדת וצעירים שחלום חייהם הוא לעבור צפונה, והפכו אותה ליישוב אטרקטיבי, עם תקציב מאוזן, שאוכלוסייתו גדלה מהר יותר מכל יישוב אחר בנגב. לאחר צוק איתן זכה ביטון לשבחים מפי נתניהו ושריו על ניהול העיר. כשהגיעו הבחירות, הכל התהפך.
אוחנה הייתה חברת מרכז מפלגת העבודה, כמוה כביטון. בעקבות הסיוע הכספי הנדיב שנתן האוצר לירוחם, היא חצתה את הקווים לכולנו. בליכוד גמרו אומר לכבוש את המועצה, ויהי מה.
"היה כאן מצעד", אומרת אוחנה. "באו ישראל כץ, מירי רגב, גילה גמליאל, גלעד ארדן, גדעון סער, ביבי נתניהו. המסר היה, אם תבחרו את המועמדת של הליכוד, העיר תקבל מהמדינה כסף. אם לא תבחרו בה, העיר לא תקבל".
"סער", אומר ביטון, "קיבל אות יקיר ירוחם כשהיה שר הפנים. כשהיה כאן, הוא לא ליכלך עלינו – רק קרא להצביע בעד המועמדת שלהם. אבל ביבי והאחרים ליכלכו".
את אוחנה פגשתי לראשונה לפני חמש או שש שנים, בכפר הסטודנטים בירוחם. "אתה חייב להכיר אותה", אמר ביטון. "היא העתיד של ירוחם". הפעם אנחנו נפגשים בלשכת ראש המועצה. היא עייפה, לאחר לילה ארוך. פניה מאופרות. שמלתה לבנה, חגיגית. עובדות המועצה, חלקן מבוגרות ממנה, מחבקות ומנשקות אותה. אני רואה בעיני אחת מהן דמעות.
"ההורים של מיכאל ושלי באו מאותו כפר במרוקו, ורזאזאת, בהרי האטלס", סיפרה אוחנה. "ההורים עלו לארץ באותה ספינה. הזהות המזרחית מאוד נוכחת בחיים שלנו: אותם מקורות, אותו בית גידול. ושנינו באים מהעולם של היזמות החברתית".
סדרת הסרטים "סאלח, פה זה ארץ ישראל", מתמקדת בירוחם, אמרתי. היוצר, דוד דרעי, הוא בן העיר. חשבתי שהסדרה היא מסמך אישי אותנטי, עשוי היטב, נוגע ללב. חשבתי גם שהשיווק שלה כמוצר עיתונאי, כתחקיר, הוא שערורייה. השיווק סילף עובדות היסטוריות ועשה עוול גדול לזכרם של אנשים. איך אתם חיים עם המסר של הסדרה?
"אנחנו לא שם", אמר ביטון. "היה בעלייה הגדולה מרכיב של עוול, היה כאב. היה גם חזון גדול. המשימה שלנו היא לתקן".
"אנחנו לא גדלנו על הנרטיב של הקיפוח", אמרה אוחנה. "אבי היה איש מפלגת העבודה. הוא נהג לומר, לא אשכח כל חיי שדאגו לי לארוחת צהריים ולבית ספר. לא אשכח את בן־גוריון.
"לכל אחד מההורים שלי יש תשעה אחים ואחיות. כולם גדלו כאן, בירוחם – גדלו בעוני. אבל התחושה הייתה של עושר, של שפע".
והרי החדשות
ביטון פרש מרצונו. הוא מעורב בניסיון להקים מפלגה חדשה שתרוץ בבחירות לכנסת. שמה של המפלגה הוא "אחי ישראלי". עדינה בר־שלום, בתו של הרב עובדיה וכלת פרס ישראל, מוזכרת כאחד השמות המובילים. מוזכרים גם דוברת צה"ל בעבר, רות ירון, והאלוף רן גורן. כמו אחרים, גם ביטון נושא את עיניו לבני גנץ. אם רק ירצה, יעמוד בראש. אלא שגנץ לא ממהר להחליט. העמדה שגיבש הגיונית למי שמחפש קריירה שנייה, אבל קשה לעיכול כשמדובר בבחירה פוליטית: גנץ מעוניין בתפקיד ביצועי בכיר – ראש ממשלה, שר ביטחון או שר חוץ. אם נתניהו יציע לו, יסכים להשתלב ברשימת הליכוד; כל רשימה אחרת תישקל רק אם תציע לו לעמוד בראשה.
ההנחה השלטת במערכת הפוליטית היא שאין תנועה של מצביעים מהימין למרכז ולשמאל; למפלגות המרכז־שמאל אין סיכוי להגיע לגוש חוסם מול מרכיבי הקואליציה הנוכחית, ובאין גוש חוסם, נתניהו הוא ראש הממשלה הבא.
פרופ' קמיל פוקס, באמצעות הפאנל האינטרנטי של חברת דיאלוג, ערך לאחרונה סקר מוזמן. הסקר ניסה לבדוק את סיכוייה של רשימה חדשה, עתירת אישים, לשבור את המחסום. השאלה נוסחה כך: "נניח שתקום רשימה רחבה, חדשה ומאוחדת, ובתוכה מספר מפלגות, תנועות ואישים בראשות אהוד ברק, בני גנץ, ציפי לבני, גבי אשכנזי, דן מרידור, בוגי יעלון, שאול מופז – לאיזו מפלגה תצביע?"
הרשימה החדשה תקבל על פי הסקרים בין 25 ל־33 מנדטים, תלוי בהצטרפותן של מפלגות מרכז־שמאל לרשימה. אבל לא בגלל הנתון הזה טרחו מזמיני הסקר לשתף אותי בתוצאותיו. על פי חישוביו של פוקס, בשני תרחישים עשוי המרכז־שמאל לחצות, יחד עם הרשימה המשותפת, את מחסום 60 המנדטים: אם המחנה הציוני ירוץ בנפרד או אם ירוץ בתוך הרשימה החדשה (לפיד אמור לרוץ בנפרד).
אלה התרחישים, ולהלן מסקנתי: אין מצב. אין מצב שכל הידוענים האלה ירוצו יחד; אין מצב שכולם יסכימו להעמיד בראשם את ברק; אין מצב שהרשימה תעמוד בביקורת שתוטח בה על עצם קיומה, מימין ומשמאל. ניסוח השאלה מאולץ ומניפוליטיבי. הוא מזמין תשובה חיובית.
יוזמי הסקר, שמעדיפים לא להזדהות כרגע, מקווים לנבחרת חלומות. לחלום מותר.
תרומתו לדמוקרטיה
אחת התוצאות המעניינות של הבחירות המקומיות נרשמה בקריית־ארבע: אליהו ליבמן, הקב"ט המקומי, הדיח את מלאכי לוינגר, ראש המועצה. ליבמן היה האיש שהעיד בבית הדין הצבאי לטובתו של אלאור אזריה. ניצחונו של ליבמן הוא תרומתו הצנועה של משפט אזריה לדמוקרטיה הישראלית.
אחרי אבו־מאזן
תא"ל דרור שלום, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, הציב במרכז כוננית הספרים שלו תצלום ישן, בשחור־לבן, מראשית שנות ה־70. הסגל הבכיר של החטיבה, בראשות תא"ל אריה שליו, יושב סביב שולחן דיונים ארוך. הצילום איקוני: כך מצטלם צוות מנצח. האנשים האלה הביאו עלינו, כל אחד לחוד וכולם יחד, את מחדל יום כיפור.
למה בחרת בתצלום הזה, שאלתי.
"למען הצניעות", השיב. "אני לא יותר חכם מהם. הם היו מזרחנים טובים מאוד, אנשי תרבות, ידענים. בכל זאת, טעו טעות קשה.
"האשימו את חטיבת המחקר על שהתעלמה מסימני המלחמה. אני טוען שהטעות שלהם התרחשה הרבה קודם: הם זילזלו בתבונתו של הנשיא סאדאת. 'חמאר', חמור בערבית, כך כינו אותו. סאדאת היה רחוק מאוד מלהיות חמור. הוא הבין שכדי להחזיר לעצמו את סיני, הוא חייב לעבור מהצד הסובייטי לצד האמריקאי. כשהעלה הצעות לשיח של שלום עם ישראל, התגובה כאן הייתה התעלמות מוחלטת. התפקיד של אמ"ן היה להציג חלופה אסטרטגית למדיניות הקיימת; חלופה לא הוצגה. זה הלקח שלי ממחדל יום כיפור: להציג חלופות. אנחנו צריכים להעריך לא רק את הסכנות אלא גם את מרחבי ההזדמנות".
הוא מאמין שמודיעין טוב לא יכול להסתפק בהתרעה על אפשרות למלחמה, לא יכול להסתפק בהכנת הצבא למלחמה; מודיעין טוב מונע מלחמה.
"מודיעין הוא עניין חשוב מכדי להפקיד אותו רק בידי אנשי המודיעין", אמר. "לכן אנחנו מהדקים את שיתוף הפעולה עם המפקדים בשטח, מרימים כל אבן, צמאים לשמוע דעות נוספות. והעיקר, אנחנו נוהגים בצניעות. לא כמשחק, לא כפוזה, כמדיניות".
שלום, 47, צמח במודיעין. הוא מונה לתפקידו לפני שנתיים וחצי. הראיון הזה יוצא דופן: ראשי חטיבת המחקר מסתפקים בדרך כלל בתדריכי רקע. הם לא נוהגים להתראיין בשמם ובתפקידם.
האם אנחנו עדים לשירת הברבור של עידן אבו־מאזן, שאלתי. מה מצפה לנו אחריו?
"אני אומר כמה דברים שלחלק מהאנשים לא יהיה נוח לשמוע", אמר. "לנגד עינינו יש שתי סוגיות גדולות – איראן והפלסטינים. עכשיו מאני טיים. הזירה העיקרית היא איראן ושלוחותיה. יש הזדמנות אדירה להפעיל לחץ על איראן לאורך כל המגרש, הזדמנות שמתחילה להתממש. לגבי הפלסטינים אני מאוד נזהר. מה שאומר לא יהיה המלצה, לא יהיה דעה פוליטית. אני אשמיע הערכה אסטרטגית. אנחנו משמיעים את ההערכות שלנו מתוך חופש גמור, בתוך אמ"ן ומחוץ לו, גם כאשר הדעות שלנו אינן פופולריות.
"עזה תחילה. מבצע צוק איתן יצר שקט יחסי לזמן מה. עזה היא מדמנה אמיתית – בעיה הומניטרית קשה, ציבור מיואש. אמרנו בזמן אמת שהבעיה ההומניטרית תאתגר את חמאס, והם יפילו את הציבור שלהם עלינו.
"הם ניסו להכניס לעזה חומרים שמשפרים את ביצועי הרקטות. הניסיון נכשל. מה הם עשו? הלכו לגדר. אנחנו כפסע מהסלמה.
"האתגר שלנו הוא להרים את הראש של התושבים מעל מי הביוב. קריסה של חמאס איננה פתרון. אם חמאס יקרוס, מי ישלוט בעזה, פולי מרדכי?
"האתגר השני הוא יהודה ושומרון. יש שם שקט יחסי. שימרנו את מרקם החיים. הצלחנו לבלום את טרור היחידים – בין השאר משום שמנענו ענישה קולקטיבית, למרות הקריאות להפעיל ענישה קולקטיבית. גם שם יש ייאוש ותסכול, חברה בדיכאון. שני רעיונות ליוו אותם מאז 1967 – המאבק המזוין וההסדר. מבחינתם, שניהם כשלו.
"אחרי אבו־מאזן יהיו שינויים. המנגנונים עלולים לצמצם את שיתוף הפעולה שלהם עם צה"ל. זאת בעיה כבדת משקל.
"אבו־מאזן רואה מבוי סתום בכל מקום, בכל דרך. בייאושו הוא נהיה יותר ויותר לעומתי. במעטפת שלו יש אנשים שלא רוצים להתאבד – הרשות הפלסטינית היא בסיס הקיום שלהם. הרשות לא תיעלם, אבל אני לא מאמין שמי שיבוא במקום אבו־מאזן יהיה יותר פרגמטי ממנו וידבק בתיאום עם ישראל כמוהו. האתגר גדול".
תהיה הסלמה
ביום ראשון הקרוב, אמרתי, יופעלו הסנקציות החדשות שטראמפ הטיל על איראן. מה יקרה להערכתך אחר כך?
"הסנקציות מייצרות דרמה גדולה בזירה האיראנית", אמר. "הן יחמירו את המצב הכלכלי. איראן נמצאת כרגע בנקודת שפל. חוץ מחיזבאללה, אין לה הרבה הצלחות. מהפכת חומייני נכשלה: הלחץ מבחוץ יכול להביא להפיכת המשטר או לשינוי המדיניות שלו.
"איראן יכולה לברוח קדימה – לחדש את פרויקט הגרעין. זה אומר, שנה עד שיגיעו לחומר בקיע, שנתיים לפצצה. אני מעריך שהסבירות לכך נמוכה. הם בעמדת המתנה כרגע, מחפשים כל מיני פתרונות שיאפשרו להם לעקוף את הסנקציות. הם לא מצליחים. אני מאמין שגם הרוסים לא ייתנו להם פתרון משמעותי, גם לא מערב אירופה. האירופאים תלויים בארצות־הברית".
מה זה אומר מבחינת המודיעין, שאלתי.
"זה אומר שאנחנו צריכים לשים לב מחדש לכל מה שקורה בפרויקט הגרעין, לראות איפה הם מזגזגים, איפה הם מפירים את ההסכם, ולאן הם חותרים".
מה האופציות האחרות, שאלתי.
"הם יכולים לחתור להסכם גרעין חדש, והם יכולים להגיע להתמוטטות של המשטר. לתוצאה הזאת חותר ג'ון בולטון, היועץ האמריקאי לביטחון לאומי – להרוג אותם ברכות.
"המדיניות האיראנית נקבעת במשחק בין שלושה כוחות – מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, שחותר לעימות; הנשיא חסן רוחאני, ששותף לאותו חזון אבל מאמין בגישה פרגמטית; וחמנאי, המנהיג העליון, שנע בין השניים ובינתיים פוסח על שתי הסעיפים".
בספטמבר הפילו הסורים את המטוס הרוסי, אמרתי. מאז הטילו הרוסים מגבלות כבדות על הפעילות של צה"ל נגד ההתבססות האיראנית בסוריה. האם האיראנים מנצלים את ההזדמנות ונכנסים פנימה?
"לא", אמר. "הבשורה הטובה היא שההתבססות האיראנית בסוריה נבלמת. הסיבה היא החלטות שמתקבלות בטהרן. הבשורה הרעה היא שהאיראנים מביאים לסוריה יכולות שמיועדות לעימות צבאי. סולימאני לא מוותר. הוא רואה בסוריה נקודת זינוק כלפי ישראל. אני מעריך שתהיה החרפה בחיכוך בינינו לבינם.
"הנוכחות הרוסית היא חידוש דרמטי: אנחנו צריכים להתנהל מולם בזהירות. ישראל פועלת בסוריה ותפעל בעתיד ככל שיידרש, אבל היא לא תוכל להתעלם מהאינטרסים הרוסיים. אני מעריך שלרוסים יש אינטרס שהאיראנים לא יהיו בסוריה. הם רוצים שקט, והם יודעים שכאשר האיראנים שם, מול ישראל, שקט לא יהיה. הם מבינים היטב את הפוטנציאל להסלמה".
הרוסים רחוקים מלהיות חברים שלנו, אמרתי. אין להם כבוד לאינטרסים של אחרים. התגובה שלהם לפעולה מינורית שלנו בסוריה הייתה קשה.
"בצה"ל אף אחד לא מבולבל בקשר לרוסים", אמר שלום.
הבעיה מתחילה באמריקאים, אמרתי. ממשל טראמפ ויתר על מעורבות בקביעת גורלה של סוריה.
"על האמריקאים אני לא רוצה לדבר", אמר. "אני מעדיף לומר משהו כללי על העולם המערבי: המערב הגיע למסקנה שהשקעות יתר במזרח התיכון לא נושאות פרי".
איך תיראה סוריה בעתיד, שאלתי.
"מתנהל מאבק על עתידה של סוריה", השיב. "המורדים עדיין באידליב. המאבק שם לא נגמר. יש כיסי התנגדות של דאעש ופעילות של הכורדים. השליטה במעברי הגבול של סוריה היא אתגר גדול. ייתכן שבמלחמה הבאה המרחב הסורי יהיה יותר פעיל נגדנו משהיה במלחמות העבר".
האם האיראנים יכבשו את ירדן, שאלתי.
"מה שיקרה בעיראק ישפיע על גורל ירדן", השיב. "גם באמריקה וגם באיראן מרוצים מהמצב בעיראק. אותי זה מדאיג. ירדן מתמודדת גם עם התפשטות איראן וגם עם זליגת דאעש. יש לה בעיות כלכליות קשות".
מדוע המלך עבדאללה החליט לא להאריך את חוזה החכירה שאיפשר לישראל לעבד אלפי דונמים בנהריים ובנחל ערבה, שאלתי. האם בגלל לחץ הרחוב?
"בעיקר בגלל לחץ הרחוב", השיב.
בישראל, אמרתי, עשו פרצוף מופתע. אף אחד לא ידע, אפילו לא ראש הממשלה. נשאלת השאלה, איפה היה אמ"ן. האם לא ידעתם?
"אמ"ן היה במקום הנכון", אמר שלום. "במקרה הזה לא נדרש מאמץ מודיעיני מיוחד – זה היה בעיתונים בירדן. ידענו ודיווחנו".
אז מדוע טענו כולם שהופתעו, תהיתי.
"לפעמים זה מה שמוצאים לנכון לומר", השיב.
אם גרסתו נכונה, אין מנוס מלהניח שהדרג המדיני ידע אבל העדיף לחכות. לאחר שההודעה מירדן יצרה כותרות ועוררה שאלות, הדרג המדיני כיסה את עצמו בשמיכה הנוחה מכולן, שמיכת לא ידעתי.
הג'ונגל צומח פרא
דרור שלום נמנע מלהשתמש במונח "האביב הערבי". אירועי 2011 לא מתקשרים בתודעה שלו לא עם פריחה ולא עם לבלוב. "האם הטלטלה שהתחילה ב־2011 הסתיימה?" הוא שואל ומשיב: "אני אומר שלא. צעירים מתחת לגיל 24 מהווים יותר ממחצית האוכלוסייה. לרובם אין השכלה. גם למי שיש השכלה, אין תעסוקה. זהו דור חסר בית, חסר עבודה, חסר תקווה. התשתיות הרוסות; הגבולות פרוצים. ברק אמר על ישראל שהיא וילה בג'ונגל. אני לא יודע אם אנחנו וילה, אבל הג'ונגל סביבנו צומח פרא ולוחץ אותנו. זה האתגר הגדול של ישראל.
"הצמרת השלטונית במרחב הסוני מדברת עם ישראל. למטה, מתחתיה, יש משטמה גדולה כלפינו. מתי המשטמה הזאת תצא לאור? בתרחישי חירום, כשאנחנו זקוקים להידברות יותר מתמיד. לכן אנחנו באמ"ן לא מסתפקים במודיעין על גורמי השלטון. אנחנו חוקרים את ההשקפות בציבור לעומק".
איך אתם קוראים את מעשיו של יורש העצר הסעודי, שאלתי.
"הוא הגיע לשלטון בגישה אחרת, מתוך הבנה שהציבור בורח לו", אמר. "הוא חשב שמותר לו הכל ושכח שב־2018 הכל מצולם. גישה מודרנית, כלים מיושנים".
האם ייתכן שרצח העיתונאי חאשוג'י יעלה לנסיך בהדחה, שאלתי.
"כן", השיב. "המשטרים במזרח התיכון מעורערי יציבות. יש סיכוי לטלטלה בכל אחד מהם. כל מערכות המודיעין בעולם הופתעו ב־2011. זה נכון גם היום: לא ניתן לנבא מתי משטר ייפול. אני לא אנחש מה יהיה גורלו של יורש העצר. די אם אומר שסעודיה חטפה כאן בומבה רצינית".
ארדואן הזין את התקשורת העולמית בפרטי הרצח, אמרתי, ואחר כך נסוג לאחור. מה החשבון שלו?
"זאת הייתה הצגה יותר מאשר מהלך אסטרטגי", אמר. "יש מאבק משולש על ההשפעה באזור – טורקיה, איראן וסעודיה. טורקיה וסעודיה הן שמן ומים. הרצח סיפק לארדואן הזדמנות לפלרטט עם אמריקה ועם אירופה, זה הכל".
טילים בבתים
מפעם לפעם, אמרתי, אתם מבשרים שחיזבאללה הקים עוד עמדת תצפית לאורך הגבול עם ישראל, אחת מעשרות. לפי הרעש, נדמה שאנחנו הולכים לסבב מלחמה נוסף בצפון, ואז שקט. על מה הדרמה?
"חיזבאללה", אמר, "במצוקה קשה מאוד. אני רוצה לתקן את עצמי – הוא במצוקה, אבל זה לא אומר שהוא מתקפל ובורח. נסראללה מוטרד בעיקר בשל הקשיים הכלכליים באיראן, בשל ההאשמות בשחיתות בצמרת חיזבאללה, בשל העובדה שאנשי חיזבאללה שמוצבים על הגבול עם ישראל סוחרים בסמים. מפלגת האל לא יכולה להרשות לעצמה לטבוע בפלילים.
"במאי 2016 חוסל בדר א־דין, מבכירי חיזבאללה, בן דודו וגיסו של עימאד מורנייה. הרשת החברתית בערבית לא יורדת מהסיפור הזה. הטענה היא שקאסם סולימאני ונסראללה עומדים מאחורי החיסול. נסראללה מתקשה לנער את עצמו מאחריות.
"הוא נאלץ לדלל את הנוכחות של חיזבאללה בסוריה. יש לו קושי לשלם לפצועים ולמשפחות ההרוגים. הוא מתמודד עם דור שיעי צעיר, ששואף, כמו הדור הסוני הצעיר, לחיות טוב יותר ולהתפתח. תוך כדי כך הוא בונה יכולות צבאיות. המשימה שהציב לארגון היא לייצר טילים מדויקים בלבנון, בטכנולוגיות חדישות. אין לו יכולת כרגע. מכיוון שישראל נחושה בהחלטה לבלום את ההתפתחות הזאת, הסבירות לעימות צבאי עלתה".
ממשלת לבנון הגיבה בלעג על הטענה של נתניהו, שחיזבאללה בונה מפעל טילים בלב ביירות, אמרתי.
"שלושה ימים עברו מנאום ראש הממשלה ועד שהלבנונים הביאו לאתר שגרירים זרים ועיתונאים. מה אתה חושב שעשו בשלושת הימים האלה? פינו את השטח".
בעצם, למה הם טרחו כל כך, שאלתי. אף אחד לא יכול לאסור על לבנון לייצר נשק.
"כאן מדובר בארגון טרור שמייצר נשק, לא במדינה", אמר.
עדיין לא הסברת מדוע אתם הופכים כל נקודת תצפית של חיזבאללה על הגבול לסיפור מרעיש, אמרתי.
"מתחת לאף של יוניפי"ל", אמר, "עושים אנשי חיזבאללה כעולה על רוחם, מציבים טילים בבתים ומקימים מפקדות, בניגוד להסכם מ־2006. המטרה היא להביך את ממשלת לבנון ואת יוניפי"ל. שגריר ישראל באו"ם הוא אחד האנשים שניזונים מהמודיעין שלנו. העברנו מידע גם לשגרירה היוצאת של ארצות־הברית באו"ם, ניקי היילי".
מול הרוסים
ההערכות האלה מונחות על שולחנותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. חלק מהן הם מקבלים; מחלק אחר הם בוחרים להתעלם. הם צריכים להיות מרוצים מהאופטימיות שמגלה ראש חטיבת המחקר בשלוש סוגיות: אחת, הסיכוי לבלום את ההתבססות של איראן בסוריה; שתיים, ההערכה שהסנקציות האמריקאיות החדשות יכו את איראן כלכלית ואולי יביאו לשינוי במשטר; שלוש, הרוסים לא ימנעו מישראל לפעול בסוריה. אם ניזהר, נסתדר.
מהאזהרות שלו בנושא הפלסטיני הם יעדיפו להתעלם. נתניהו תומך כרגע במאמץ של צה"ל להגיע להסדרה בעזה; הוא לא עושה את זה בקולו – רק בתדריכים אנונימיים. ליברמן תוקף את המהלך הזה בנאומיו. אסטרטגיית הבחירות שלו מחייבת אותו לעקוף את נתניהו מימין. שניהם רואים באבו־מאזן אויב מר; אמ"ן רואה בו פרטנר שהוחמץ. מי שיבוא אחריו יהיה פחות פרגמטי ממנו.
