הלהקה שלא רצתה להיות צבאית

במשך שנים נחשב "חולטורה", האלבום שהוציא צוות הווי סיני ביחד עם צוות ההווי של ההנדסה הקרבית, ליהלום האבוד של דור הלהקות הצבאיות. הוא הכניס ללהקה צבאית השפעות של רוק מתקדם, צלילי פסנתר האמונד, סיטאר ורביעיית מיתרים וזכה לחופש יצירתי נדיר בעידוד המנהלים המוזיקליים של שני ההרכבים — שלמה גרוניך ומתי כספי. שיריו, כנראה בגלל המבנה המוזיקלי המורכב, לא הפכו ללהיטים, למעט אחד: "ברחוב הנשמות הטהורות".

בשנים שחלפו מאז שהתקליט יצא ב־1972 הוא הפך לפריט אספנים מבוקש, שהעותקים הבודדים ששרדו ממנו נסקו למחירים של ארבע ספרות. ב־23 בנובמבר הוא ייצא מחדש במהדורה חדשה ומשופרת סאונד על גבי תקליט, ומוני מושונוב, אחד מחברי הלהקה המיתולוגית ההיא, מברך מאוד על מהלך. "זו הנאה מאוד גדולה שאחרי יותר מ־45 שנה מגלים פתאום שהיה כאן משהו מאוד ייחודי, שונה ומאתגר. כשאני מקשיב היום לתקליט אני מתמלא בתחושת סיפוק, למרות שאני קולט שוב את הטעויות והזיופים שהיו לנו אז", הוא צוחק.

"עד היום אני סוחב את זה שלא ממש שרתי שם". מושונוב בשירותו הצבאי

"התגייסתי ב־1970 ללהקת גייסות השריון, שבה היו חבר גם שלמה יידוב", נזכר מושונוב. "הלהקה פורקה והרכיבו מחבריה שלושה צוותי הווי, שאחד מהם - שקראנו לו צוות הפרוטקציונרים — היה צוות הווי סיני. התוכנית הראשונה הייתה יותר קונבנציונלית עם שירים ומערכונים, והופענו בכל המדינה. 'חולטורה', הייתה כבר משהו באמת מופרך שלא קשור לנוף", הוא צוחק. "אבל בגלל שלא היינו במרכז או במסגרת להקה גדולה כמו להקת הנח"ל היה לנו יתרון גדול, כי אף אחד לא הסתכל עלינו או בדק מה אנחנו עושים".

בסוף 1971 הודיעו להם שהגיע מעבד מוזיקלי חדש: צעיר בשם שלמה גרוניך, שכבר הוציא תקליט שזכה להערכה רבה ולהצלחה מועטה. "כל המצחיקנים בלהקות רצו להיות חברים של המוזיקאים. הייתי מאוד פתוח למוזיקה שהם שמעו ורציתי להבין ממה הם נהנים כשהם שומעים סולו, וכעסתי שאני לא שם. דרכם הגעתי לתקליטים של להקות רוק מתקדם כמו ג'נטל ג'איינט וג'ימי הנדריקס, וזה פתח את הטעם המוזיקלי שלי, ונראה לי טבעי לגמרי שגם הלהקה הצבאית תלך לכיוונים האלה, ולא תעשה משהו בסגנון יאיר רוזנבלום".

השפעה חזקה לא פחות עליהם הייתה למלחמת ההתשה. "היינו יורדים לתעלה ושומרים שם עם החיילים, היינו הלהקה הכי קרבית בצבא. היינו ממש חדורי אמונה. לא הופענו עם כל שירי התקליט, וגם העיבודים היו רזים יותר בהופעות, אבל זו הייתה להקה שכל מי שהאזין לה היה חייב גם להקשיב. בהופעות שרנו לחיילים גם שירים של קרוסבי, סטילס נאש ויאנג".

"עד היום אני סוחב את זה שלא ממש שרתי שם", הוא מסכם בחיוך. "הבטיחו לי סולו ואחרי שבועיים ראו שאין התקדמות וזה עבר למישהו אחר. אבל תופפתי ועשיתי קולות".

סגירת המעגל המוזיקלית קרתה כשמושונוב עבד עם גרוניך, המעבד שלו מהלהקה הצבאית, ב"זהו זה". "פתאום הוא קלט שהשחקן הזה גם יודע לשיר", מסכם מושונוב.