חמישי 25 באפריל 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 06.11.2018
    "אחרי חודשי צום ארוכים באיכילוב, איפשרו לי לאכול קרטיב, זה היה רגע של הכרת תודה שאולי ניצול שואה יבין"
    רז שכניק | צילום: יונתן בלום

    אדם, חיים כהן, נולד ב־1960 וגדל בעכו ולאחר מכן בחיפה ובתל־אביב. בנעוריו שיחק בתיאטרון סדנה בחיפה, למד ארבע שנים וחצי בבלט חיפה ורקד בלהקת נעורים, שאיתה נסע לסיבובי הופעות בחו"ל. אחרי השחרור מהצבא למד בבית צבי והופיע בהצגות ילדים, היה ברמן ודי־ג'יי בפינגווין בת"א. השתתף כרקדן ליווי בשיר 'עולה עולה' באירוויזיון של יזהר כהן, ולאחר מכן החל את הקריירה כזמר. הוחתם על חוזה באירופה, עבר לפריז תחת השם כריס לייף וכשחזר לחופשה בארץ ביקש שלמה צח לתרגם את השיר 'נו מור לייף', וכך נולד הלהיט 'אין מוצא'. הוציא תשעה אלבומים והעשירי ייצא בקרוב. בימים אלה משתתף בהצגת הילדים 'הקוסם מארץ עוץ' שתרוץ בכל הארץ, ב־24 בדצמבר יופיע בזאפה ת"א במסגרת הסיבוב של 'סוד' ובקרוב יחזור לבמות עם המונודרמה 'חיים ואדם'.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה 

     

    מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

     

    "אין לי זיכרון חד מהילדות, כי הוא נמחק. לי עד גיל 13 אין שום זיכרון ולאחותי אילנה ז"ל לא היה עד גיל 17. האמא שלנו הייתה מניה־דפרסיבית לא מטופלת, והילדות הייתה לא פשוטה. אז לא אני ולא אחותי החלטנו לחטט. אצל אחותי אפילו הטראומות היו פחות זכורות, היא לא זכרה סיפורים שאני סיפרתי שקרו. אם אין תמונה שמזכירה מצב, אין לי אותו בזיכרון. אבל כן זוכר גור כלבים שגידלנו, אחותי ואני, בחדר הזבל בבניין בעכו, כי לא הרשו לנו להביא אותו הביתה, היינו מאכילים אותו ושומרים עליו. אהבה לחיות זה משהו שהיה לנו תמיד".

     

    איזו עצה היית נותן לאדם בן ה־16?

     

    "בגיל 16 הייתי מבולבל, כי הבית שבו גדלתי היה מורכב, מצד שני הייתי אופטימי וסקרן ורציתי לבלוע את החיים. לתל־אביב הגעתי בפעם הראשונה לבילוי בגיל 16, פאב תל־אביבי, גברים, נשים, החיים הפרועים של העיר. הייתי מציע לו לחיות כפי שהוא חי, אולי קצת יותר לשמור על ליבו ונשמתו, להבין שגם כשאתה אוהב ושם את הלב כשצריך, צריך להיות עם ביקורת עצמית כבדה וערנות כדי לא להיפגע. אנשים טוטאליים כמוני לא חושבים על זה".

     

    מתי היית הכי מאושר?

     

    "אחרי חודשי צום ארוכים באיכילוב, איפשרו לי לאכול קרטיב, זה היה רגע של הכרת תודה בקנה מידה שאי־אפשר לתאר. אולי ניצול שואה יבין".

     

    אם הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזר?

     

    "לרגע שניתחו אותי בניתוח פשוט להוצאת אבנים מכיס המרה, ולא הייתה נשארת שם שום אבן. הניתוח הרי עבר בשלום ואבן אחת ברחה ונתקעה בצינור המרה, כך שהייתי צריך לעבור תהליך רפואי שהסתבך, חתכו חתיכת לבלב וזה עשה את הבלגן. אם הייתי יכול לבקש משהו, זה שהאבן לא תאבד את דרכה".

     

    מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

     

    "אני, כי לא תמיד אני מתנהג יפה אליי. אתה יודע, הסנדלר הולך יחף. הרבה פעמים פעלתי נגד השיקול הרציונלי שלי, השתחררתי מבית החולים במשקל מסוים, אמרו לי לעשות דיאטת השמנה, כשהגעתי למשקל עדיין המשכתי לחשוב שמגיע לי פיצוי כי סבלתי, והיה לי קשה, ולא הפעלתי את המנגנון ועכשיו אני צריך להוריד שבעה קילו".

     

    מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

     

    "בשנת 2017 כמעט מת, אבל חזר בגדול לעוד כמה שנים טובות".

     

    את מי היית מזמין לארוחת החלומות שלך?

     

    "את אבא שלי, גדעון, כל עוד יש לי אפשרות, יש לי הרבה פינות לסגור איתו. אני בונה איתו קשר מחודש והיחסים בינינו מצוינים. החיבור החזק תמיד היה של אמא שלי, חווה ז"ל, איתי, ושל אבא שלי עם אחותי. יש בי המון מטענים מילדות מול אבא, שהפכו לבגרות, ולא מתוך קנאה או צרות עין. אנחנו אף פעם לא באמת דיברנו, גם אבא לא דברן ואני שמרתי בבטן. היום אני מרגיש שזה הזמן שלי להזמין אותו לארוחת ערב ולדבר על הכל כדי שיום אחד לא אתעורר ואומר שהייתי צריך לעשות את זה".

     

    מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?

     

    "הראשונה, כשהייתי קצת לפני גיל 18, עם בחור בן 21. לא היה שום דבר רע בנשיקות עם הבנות שחוויתי עד אז וגם לא אחרי, אבל מאחר שבסופו של דבר בחרתי, הבנתי מהי התשוקה הפנימית האמיתית שלי".

     

    אם היית אישה מי היית?

     

    "אמא שלי. ניצולת שואה, יפהפייה ומיוחדת מאין כמוה. אם אתה מנקה את הבעיה הנפשית שהייתה לה, היא הייתה אדם שכולם אהבו, ולא שאני לא כזה, במלוא הצניעות, הייתה אישה שמחה מאוד, בישלה מצוין. היא חוותה כמעט שנתיים של חיים בביובים בבודפשט בתקופת השואה, אבל בבית לא דיברו יותר מדי על זה. אתה מנסה להבין מה עובר על ילדה בת ארבע שחיה בביוב ויוצאת כל בוקר עם הילדים לנסות להשיג אוכל, ורואה את ההרג מסביב, ואומר לעצמך: האישה הזו, דווקא ובגלל מחלת הנפש שלה, אם הצליחה לחיות את חייה כאישה חזקה, הייתי רוצה להיות היא".

     

    מה מפחיד אותך?

     

    "לאבד עצמאות, להיות תלוי, חס ושלום. הרגשתי ככה באשפוז שלי בבית החולים. ארבעה חודשים לא יכולתי לעשות שום דבר לבד, ברמה של להזיז את היד ולכסות את עצמי, היו לי שלושה מחטים בכל יד שכל אחת הזינה משהו אחר בגוף. לא יכולתי גם להתקלח כמובן. לא רוצה להגיע לזה אף פעם".

     

    מתי בכית לאחרונה?

     

    "אתמול. אנחנו משפחה קטנה מאוד, מתגעגע לאחותי כל יום וכל שנייה".

     

    ספר לנו סוד בבקשה.

     

    "יהודה פוליקר, שכתב לי עכשיו את השיר החדש, ניגן בלהקת אירועים בבר־מצווה שלי בשנת 1973. יש עדויות מצולמות".

     

    מה היה הרגע הכי מביך שלך?

     

    "באיכילוב כשאחות במחלקה הייתה צריכה להחליף לי וסיפרה על הבנדנה שהיא שומרת במגירה".

     

    מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות החיים?

     

    "אהבה, זוגיות. אני לבד מ־2008. לא היה אפילו משהו שדומה לזה. ככל שאתה מתבגר יותר אתה מחפש משהו מדויק, אין לך כוח לעוד הרפתקה ומשהו שהוא לא בדיוק מה שאתה רוצה. יש לי יכולת הבחנה מאוד מהירה לבני אדם, מה גם שאני לא מה שנקרא 'על המדף'. אני כמעט לא יוצא ואין לי כוח לאפליקציות. כל האהבות שלי עד היום, שלוש בלבד וארוכות, התחילו ממבט ונמשכו שנים. מאמין שאהבה מוצאת אותנו, אין טעם לחפש. צריך לפתוח את הדלת, גם זה יקרה מתישהו".

     

    מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?

     

    "בתחילת הדרך כתבו שאני מוצר פלסטי ושהעיניים שלי עם עדשות, שהאף שלי הוא ניתוח".

     

    באיזה מילה אתה משתמש יותר מדי?

     

    "מתמטיקה".

     

    מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

     

    "לרקוד על קביים, מקלות עץ גבוהים, באחת מתוכניות הטלוויזיה כשהיה ערוץ אחד בלבד, עבודות של שחקן בתחילת הדרך. הייתי אז בן 21 והתפרנסתי מלהיות רקדן. השתתפתי בקליפ של 'הדודה והדוד' של דני סנדרסון. אני הייתי הדודה".

     

    מה הדבר שאתה הכי שונא בעצמך?

     

    "חוסר משמעת עצמית, להיכנס למיטה עם שני סנדוויצ'ים, להמשיך לעשן, רק בעבודה יש לי משמעת עצמית ושם אני לא נותן לעצמי שום מרחב".

     

    מה מטריד אותך לפני השינה?

     

    "אם הכדור שינה ישפיע עליי".

     

    מי היה משחק בתפקיד אדם בסרט על חייך?

     

    "ברוס וויליס, אומרים שאני דומה לו".

     

     

    צילום קטן: יח"צ; איפור: בלה בן־נון

     


    פרסום ראשון: 06.11.18 , 20:17