רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אנדרו שון גריר
    7 לילות • 06.11.2018
    אנקת גברים
    אמא שלו יצאה מהארון כמה שעות אחריו. אבא שלו סחב אותו לקמפינג כדי שיהיה סטרייט. ומייקל שייבון בישר לו על הזכייה בפוליצר בזמן שחיתל כלבה. אנדרו שון גריר כתב ספר מצחיק על סופר הומו, שממש כמוהו לא יודע איך להזדקן
    אלעד בר-נוי

    "ספרים וסרטים ותוכניות טלוויזיה מלמדים הומואים איך להתלבש ואיך לדבר ואיך לרקוד ואיך להזדיין, אבל אף אחד לא מלמד אותנו איך להזדקן", אומר אנדרו שון גריר. "כמעט לא רואים היום בתרבות הומואים זקנים, וזה דבר שמעסיק הרבה הומואים בגיל העמידה; אני אמור להאפיר ולגדל כרס וללבוש סוודרים אלגנטיים, או שאני אמור לצבוע את השיער וללבוש חולצות צמודות ולהישאר חטוב לנצח?"

     

    כמו גריר עצמו, גם ארתור לֶס, גיבור ספרו החדש, 'לֶס', מתמודד עם אימת גיל העמידה. רגע לפני גיל 50, הוא סופר כושל למדי, מתקשה למצוא זוגיות מוצלחת, וכאילו שכל זה לא מספיק, הוא מגלה שהאקס הצעיר והחתיך שלו, פרדי, מתחתן. לס מתלבט אם עדיף לבוא לחתונה ולספוג מבטים משפילים מהאורחים ומהחתנים, או להודיע שהוא לא יכול להגיע וכך לחשוף שעדיין לא התגבר על פרדי. בסוף הוא מוצא את האליבי המושלם: הוא נענה לערימה של הזמנות לאירועי ספרות אזוטריים ברחבי העולם, מהסוג שאף סופר שמכבד את עצמו לא היה שוקל להגיע אליהם, ויוצא מסן־פרנסיסקו למסע ספרותי מטורלל בין ברלין, יפן, מרוקו, הודו, איטליה ועוד.

     

    "לס" | קראו את הפרק הראשון

     

    הטיול של לס מתברר כסיוט אמיתי, כשהוא נע בין אירוע משפיל אחד למשנהו ונאלץ להתמודד עם היצורים הנאלחים ביותר של עולם הספרות. אבל יותר מכל אירוע ספרותי קיקיוני או סופר קפוץ תחת, האויבים האמיתיים של לס הם הקמטים שעל פניו, שיערו הדהוי וריח הנפטלין, שמזכירים לו שהוא כבר לא הגברבר הצעיר והמושך שהיה לפני 20 שנה.

     

    "מתברר שלהזדקן זה קשה!" אומר גריר, שחגג השבוע יום הולדת 48. "ובמובנים מסוימים להומואים אפילו יותר. לס מרגיש שהוא ההומו הראשון אי פעם שעומד להזדקן, כי חוץ מהאקס הראשון שלו, הוא לא מכיר אף הומו מעל גיל 50. כולם מתו מאיידס. מבחינתי זאת גם דרך לדבר על מוות ועל הדור הזה שאיבדנו.

     

    "ולא רק ללהט"בים קשה יותר להזדקן. אני חושב שזה נכון לגבי כל קהילה שחבריה מרגישים שהם לבד. אם חד־הורית לא יודעת איך היא אמורה להזדקן, זוג בין־גזעי לא יודע איך הוא אמור להזדקן. אין להם מודלים זמינים לחיקוי. ברור שהעצה הטובה ביותר היא להיות עצמך, אבל זה הרי בלתי אפשרי", הוא צוחק. "אנחנו זקוקים למודלים טובים לחיקוי בתרבות, והאמת היא שאני לא מצליח לחשוב אפילו על אחד".

     

    חוץ מרופול צ'ארלס מהריאליטי 'מירוץ הדראג של רופול'.

     

    "נכון! ובאמת נראה לי שזו הדמות שרוב הגברים ההומואים מסתכלים עליה ברגע זה. בעיקר הומואים צעירים. אני מת על התוכנית הזאת. לראות אנשים מכינים תלבושות מדהימות מכלום, משאריות או מזבל; זו הרי הייתה הטקטיקה של קהילת הלהט"ב במשך שנים - לקחת את מה שנתנו לך, שזה השאריות של העולם, ולהגיד 'זה מה שיפה, לכו תזדיינו'"

     

    זה אמנם ספרו השישי של גריר, אבל עד 'לֶס' (הוצאת פן וידיעות ספרים, בתרגום יואב כ"ץ) הוא נהנה מהצלחה פושרת מאוד, וכמעט שלא הצליח לפרוץ מחוץ לגבולות ארה"ב. לכן הבשורה על כך שזכה בפרס פוליצר לשנת 2018 תפסה אותו לגמרי לא מוכן. למעשה, היא תפסה אותו תוך כדי ניסיונות להלביש חיתול לכלבה.

     

    "ניהלתי באותו זמן רזידנסי לכותבים בטוסקנה, וחלק מהעבודה שלי הייתה לטפל בכלבים שגרו שם. אחת מהם הייתה כלבת פאג קטנה ואומללה שלא ידעה לשלוט בצרכים שלה, אז ניסיתי לשכנע אותה ללבוש חיתול בלילה. אפילו קניתי לה פיג'מה מנוקדת עם שלייקעס כדי שיהיה קל יותר להלביש את החיתול. תוך כדי שאני מנסה לשדל אותה, חבר מראה לי בטלפון שכתוב באיזה אתר חדשות שזכיתי בפוליצר. כמובן שהיה לי ברור שזה לא נכון, אבל אז הסתכלתי בטלפון שלי וראיתי שיחות שלא נענו מדונה טארט ומייקל שייבון, שזכו בפוליצר בשנים קודמות. התקשרתי לשייבון והוא צרח, 'זכית בפוליצר!!!' מאוד אופייני לי שבשורה כזאת תגיע ברגע כל כך משפיל".

     

    בספר, ארתור לס הצעיר מקבל עצה: "אל תזכה באחד הפרסים האלה. אתה זוכה בפרס, והכל נגמר. אתה מרצה עד סוף ימיך. אבל לכתוב כבר לא תכתוב יותר".

     

    "כן, הציטוט הזה הולך לרדוף אותי עד סוף ימיי ככל הנראה. לצערי אני עובד הכי טוב כשאני בחרדה או כשאני חושב שהקריירה שלי עומדת להיגמר. אבל אל דאגה, שום דבר לא הולך להשתנות, יש לי מספיק רזרבות של ספקות וחרדות שאוכל להשתמש בהן".

     

    את שיחת הסקייפ שהוא מנהל איתי מביתו בסן־פרנסיסקו, שם הוא חי עם בעלו מזה עשור, דיוויד, ושני כלביהם, גריר קוטע מדי כמה דקות כשהוא נזכר בסיפורים - מצחיקים מאוד ובעיקר מביכים נורא - על אירועים ספרותיים משפילים שחלקם נכנסו לתוך הספר. כמו הפעם ההיא שאירגנו לכבודו ערב בבית הספר התיכון שבו למד, והוא מצא את עצמו לבד באולם. גריר נשמע משועשע גם כשהוא מספר על תגובות איומות שקיבל מהוצאות ומעורכים על ספריו הקודמים; כיאה למחברו של ספר מצחיק מאוד, ואחד הרומנים הקומיים היחידים אי פעם שזכו בפרס יוקרתי כמו הפוליצר.

     

    "הספר הזה התחיל בתור משהו אחר לגמרי. זה היה אמור להיות רומן מאוד רציני ועגמומי על גבר הומו לבן בגיל העמידה, שמתהלך ברחבי סן־פרנסיסקו וחושב לעצמו כל מיני מחשבות של גבר הומו לבן בגיל העמידה. וזה היה פשוט גרוע. הבעיות שלו נראו לי כל כך טיפשיות, זה שיעמם אותי למוות. כתבתי את זה במשך שנה עד שלא יכולתי יותר. ואז בוקר אחד שחיתי במפרץ סן־פרנסיסקו ופתאום הבנתי - זאת קומדיה! אנחנו חיים בתקופה כל כך מחורבנת, שמגיע לאנשים ליהנות קצת".

     

    יהיו מי שיגידו שעכשיו זה לא זמן לצחוקים, אלא לרומנים פוליטיים כבדי משקל, או לדיסטופיות מהפכות בטן.

     

    "גמרתי לכתוב את הספר לפני שטראמפ עלה, ובאמת חששתי כשהוא יצא שאולי זה לא רציני מספיק ביחס למה שקורה עכשיו. אבל זו הרי לא קומדיה שמעמידה פנים שלא קורים מסביב דברים רעים. ההפך המוחלט. היא מודה בחרדה, בקשיים, בנוירוזה, בשגיאות. אין לי שום דבר נגד דיסטופיות, אבל אנשים צריכים גם משהו שיגרום להם לרצות להמשיך בתוך כל החרא".

     

    בשונה ממה שהורגלנו בספרות ובקולנוע, לס אינו משתף את הקוראים בחוויות כמו יציאה מהארון, לבטים או דחייה חברתית. הוא חי במציאות שבה להט"בים הם עובדה קיימת, טריוויאלית, כזאת שלאף אחד אין איתה בעיה. "אני חושב שהאופטימיות של השנים של אובמה איפשרה את זה. אני לא בטוח שהייתי מצליח לכתוב גיבור כמו לס היום. תפסתי את זה ברגע ההוא, ולצערי אנחנו פשוט הולכים אחורה. זה לא עולם מדהים ללהט"בים כרגע".

     

    אתה חושב שגם הומואים צריכים לפחד מפגיעה בזכויות שלהם, בדומה לנסיגה בזכויות של טרנסים וטרנסיות בארה"ב?

     

    "חד־משמעית. קל מאוד להומואים פריבילגיים שחיים בסביבה ליברלית להשיג עבודה עם שכר גבוה באיזה תאגיד, להתחתן ולקנות בית ולהעמיד פנים שכל זה לא קורה. בגלל זה הרעיון של 'להט"ב' הוא כל כך חשוב בעיניי. כי זה עוזר גם לי להבין שכשממשל טראמפ מגדיר מחדש מה זה מגדר, זה קשור אליי. אתה יכול להגיד, 'בהצלחה להם, אני כבר נאבקתי את המאבק שלי', אבל בסופו של דבר האנשים האלה הם בעלי הברית שלי, ואני צריך לעזור להם.

     

    "אני זוכר שבזמן מגפת האיידס, נשים לסביות עזבו את התנועות הפמיניסטיות שהן היו חברות בהן, וחזרו הביתה כדי לטפל בחברים ההומואים שלהן שגססו. זו הייתה גבורה אמיתית בעיניי. אז נורא קל להתעלם, לצפות ב'מירוץ הדראג של רופול' פעם בשבוע ולבהות כל היום באינסטגרם ולראות שם עוד המון הומואים לבנים ואמידים כמוני. אבל זה מסוכן. אם אנחנו חושבים גלובלית, לא קשה למצוא גברים הומואים שעדיין סובלים ועדיין נרצחים ברחבי העולם, ולהבין שאנחנו ממש לא בטוחים".

     

    אתה כותב בספר, "למה הצעירים היום מתעקשים על חתונה? בשביל זה יצאנו ליידות אבנים במשטרה, בשביל חתונות?" אתה חושב שסדר העדיפויות של המאבק הלהט"בי שגוי?

     

    "אני מבוגר מספיק כדי לזכור שבתנועה הגאה בשנות ה־80 נישואים לא היו משהו שדיברנו עליו בכלל. אפילו מונוגמיה נראתה לנו אבסורד, למרות שהרבה נאלצו להיות מונוגמיים בגלל האיידס. גברים מבוגרים יותר הזכירו לנו כל הזמן שזה מאבק על חופש מיני לכל האנשים - אלה היו ערכים שהגיעו משנות ה־70 כחלק מהמהפכה המינית - ולא מאבק לנורמליות ולנישואים. זה היה מאבק על האפשרות להיות מוזר ולהיות חופשי.

     

    "אז אני לא אוהב לראות הומואים ולסביות שמתחתנים ומתמסדים ואז מרשים לעצמם להתנשא מעל אנשים שמשתמשים בגריינדר או הולכים לאיזה דאנג'ן. זה הדבר שנאבקנו למענו, שיהיה ברור, לא נישואים".

     

    ובכל זאת גם אתה התחתנת.

     

    "זה היה בדיוק ברגע שבו התקיימו דיונים לגבי ביטול הנישואים החד־מיניים בקליפורניה. זה היה חשוב מבחינה פוליטית. רבים מאיתנו החליטו אז להתחתן, כדי להבהיר שאם לוקחים זכויות מעשרות או מאות אלפי אנשים - זו פגיעה בזכויות אדם. ובכל זאת צריך לזכור שנישואים הם לא התכלית של מערכות יחסים.

     

    "אז שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, כל עוד הוא נאבק כדי שגם אותם ווירדוז יעשו מה שהם רוצים, כי הם אלה שסופגים את כל החרא כדי שאתה תוכל לגור בפרברים. אל תצחק על טרנסית או על דראג קווין שנמצאות על הקצה של מה שאנשים מחשיבים כנורמלי, כדי שאתה תוכל להיות קצת סיסי בחתונה של אח שלך וכולם יחשבו שזה מצחיק. הדראג קווין הזאת נלחמת כדי שתוכל לעשות את זה. הווירדוז האלה הם הגיבורים שלנו".

     

    מפתיע שבספר אין בכלל דיבור על ילדים. הוא הרי עוסק בכל הנושאים של התבגרות הומואית, והעניין הזה כל כך מרכזי היום בקהילה.

     

    "אולי זה קשור לעובדה שאין לי ילדים ואני לא מעוניין להביא ילדים. והאמת היא שגם לרוב החברים שלי, שהם סטרייטים, אין ילדים. אבל יש לי אח תאום זהה שיש לו ילדים, וזו דרך מצוינת שכמעט יהיו לך ילדים. אחיינים מאוד דומים גנטית".

     

    כמו כל סיפור בחייו של גריר, גם סיפור היציאה שלו מהארון הוא מסוגת המצחיק־עד־לא־ייאמן. זה היה בחורף של 1989, גריר בן ה־19 חזר מהקולג' לחופשה בבית הוריו שבוושינגטון. "כרתנו ברית כמה חברים, שחוזרים הביתה ויוצאים מהארון בפני ההורים שלנו. מי שלא יוצא מהארון - לא חוזר לקולג'. אז ישבנו לשולחן ארוחת חג ההודיה, ההורים, אח שלי שכבר ידע, ואני. ואמרתי להם, 'אמא, אבא, אני בטוח שזה לא יפתיע אתכם אבל אני הומו, ואני מאוד שמח מזה'. אמא שלי באמת לא הייתה מופתעת בכלל, אבל אבא שלי אמר שהוא צריך לחשוב על זה.

     

    "אגב, בהמשך הבנתי שהוא כבר חשב על זה, כי נזכרתי שמצאתי בבית ספר שנקרא Growing Up Straight, שהיו בו כל מיני כללים וחוקים על איך לגדל את הבן שלך".

     

    כלומר, איך לגדל אותו כסטרייט?

     

    "כן, כן, דברים כמו לקחת אותו לקמפינג באתרי מורשת של מלחמת האזרחים, לאסוף ראשי חץ. ואני באמת זוכר שעשינו את כל הדברים האלה. היינו גם משחקים במשחק הזה שזורקים סכין כדי לנעוץ אותו על גדם עץ. איך לזרוק סכינים על גזע עץ אמור להפוך אותך לסטרייט? אפילו תנועת היד שעושים לא עוזרת", הוא מדגים וצוחק.

     

    "בכל מקרה, אחרי התגובה המעורבת הזאת, נסעתי משם בסערה עם האוטו של אמא שלי לקניון, וכשחזרתי לאוטו גיליתי שנעלתי את המפתחות בפנים. אני זוכר שירד שלג ומצאתי טלפון ציבורי והתקשרתי לאמא שלי שתבוא לחלץ אותי. אבל כשהיא הגיעה היא אמרה לי להיכנס לאוטו, התיישבה במושב שלידי וסגרה את הדלת.

     

    "היא נראתה לא שמחה, והיה לי ברור שאנחנו הולכים עכשיו לעשות שיחה איומה והיא תנזוף בי ותגיד לי מה עשית למשפחה שלנו. ואז היא אמרה, 'לגבי מה שאמרת קודם, אני חושבת שגם אני לסבית, אל תספר לאבא שלך'".

     

    מה?!

     

    "כן! כמובן שהייתי בהלם מוחלט. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה - אוקיי, ניצלתי, אני לא בצרות, אלוהים אדירים, זה הרבה יותר גדול מהסיפור שלי, לאף אחד לא יהיה אכפת ממני. ובאמת צדקתי - כולם היו כל כך עסוקים ביציאה מהארון של אמא שלי, שלא הקדישו לי הרבה תשומת לב. פתאום היא באה עם הסיפור הדרמטי הזה שלה וגנבה את כל הפוקוס", הוא צוחק. "היא גם התחילה לספר לכולם שאני הומו - לשכנים, לדודה־רבתא שלי, אנשים שבחיים לא הייתי חושב לצאת מהארון בפניהם".

     

    כעסת עליה?

     

    "לא, היא הייתה זקוקה לזה כדי לבחון את התגובות של האנשים האלה. זאת הייתה דרך מושלמת לעשות את זה לפני שהיא הפילה את הפצצה שלה על כולם, כמה חודשים מאוחר יותר. ההורים שלי נפרדו בקיץ שלאחר מכן, אבל הם מסתדרים מצוין עד היום. לאמא שלי יש את אותה בת זוג מאז, כמעט 30 שנה, והיא ממש כמו עוד אמא בשבילי. כך שבמובן מסוים, מגיל צעיר גדלתי בעצמי במשפחה להט"בית".

     


    פרסום ראשון: 06.11.18 , 20:34