לשבור את הכללים

1996. סרט האיכות "לשבור את הגלים" של הבמאי הדני לארס פון טרייר הופך לחתיכת הצלחה לא מוסברת בישראל: הסרט מוקרן מעל לשנה בבתי הקולנוע, מעל 100 אלף צופים רצים לראות את הדרמה הנוצרית קורעת הלב, והסרט אפילו מגיע לעמודי החדשות בעיתונים כשראש הממשלה הצעיר בנימין נתניהו ורעייתו שרה – אז בקדנציה הראשונה שלהם — מפנים ערב, מזמינים בייביסיטר ליאיר ואבנר, והולכים לצפות בו בצוותא בסינמטק.

2018. רק כמה עשרות חובבי קולנוע מושבעים שעוד שומרים אמונים לפון טרייר מתכנסים בסינמטק הרצליה השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע הנורדי וצופים בסרטו החדש של פון טרייר, "הבית שג'ק בנה". עוד לא ברור אם הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן, יופץ בכלל בהפצה רחבה – אבל אל תצפו אפילו למאית מהצופים שבאו בזמנו לראות את "לשבור את הגלים".

מלהיות אחד היוצרים המלהיבים והחשובים של שנות ה־90 ותחילת ה־2000 הפך פון טרייר ליוצר כמעט משוקץ. "הבית שג'ק בנה" בקושי מופץ בעולם, ולמעשה כל מסע הפרסום (הנואש) שלו כרגע מבוסס על פוסטרים פרובוקטיביים ופרמיירות בהן צוות השחקנים והבמאי המזוקן שולפים אצבעות משולשות לפני הצלמים – יעני "לא אכפת לנו מה אתם חושבים".

"הבית שג'ק בנה" הוצג בפסטיבל קאן האחרון מחוץ לתחרות היוקרתית – שבה פון טרייר היה פעם אורח קבוע לפני שנבעט שם מכל המדרגות על רקע התבטאויותיו השנויות במחלוקת — וזכה לקיתונות בוז. הוא רשם שיא במספר הצופים שעזבו את האולם מלאי גועל, מה שנשמע הגיוני לאור נושא הסרט: "הבית שג'ק בנה" הוא מעין סרט אימה אמנותי על רוצח סדרתי חסר מצפון (מאט דילון, עדיין חתיך) שמתעלל באכזריות בקורבנותיו, בעיקר נשים חסרות השכלה. את פסקול הסרט מלווה דיון שמנהל הרוצח עם משורר רומי, שכולל התפלספויות המשוות את מעשי הרצח לבניית קתדרלות, ייצור יינות, וכמובן להישגים הארכיטקטוניים של הנאצים. כן, שמעתם נכון. פון טרייר שוב מסתבך במחמאות לנאצים.

וכאן דרושה תזכורת לתקרית שגרמה לנפילתו הציבורית של הבמאי, ואירעה דווקא בבכורת סרטו המוערך האחרון, "מלנכוליה". פון טרייר, חצי יהודי בעצמו, הגיע למסיבת עיתונאים בפסטיבל קאן ב־2011, ומול כוכבת סרטו קריסטן דאנסט ההמומה שלף אמירות פרובוקטיביות כמו "יש לי סימפטיה להיטלר" ו"ישראל היא קוץ בתחת". מאוחר יותר הוא ניסה להבהיר שהכל היה בדיחה, וכמובן פיצה על כך בעוד אמירות פרובוקטיביות, אבל הנזק כבר נעשה. הוא הוכרז כ"אישיות לא רצויה" וגורש מהפסטיבל; סרטו הבא, "נימפומנית", בקושי הופץ; ועכשיו הוא חזר לקאן עם הזנב בין הרגליים. בראיונות סיפר לא מעט על המאבק שלו בדיכאון ובאלכוהוליזם, והצורך שלו לשתות כדי למצוא את היכולת ליצור.

ומה באשר לסרטו החדש והמוקצה? ובכן, אם נכנסים לראש החולני של פון טרייר בן ה־62 – ילד פלא מוכשר שהפך ליוצר דיכאוני וכנראה שיכור – מדובר בסרט מעולה. "הבית שג'ק בנה" הוא לא סרט כה קשה לצפייה (כל סרט אימה בסדרת "המסור" אלים ומגעיל יותר) כמו שהוא מלא בהומור שחור ואפל באמת. למעשה, הסרט הוא בדיחה פנימית אחת גדולה של פון טרייר על עצמו והקולנוע שלו. "חושבים שאני מיזוגן ושונא נשים?", אומר כאילו הבמאי, "אני אתן לכם את תצוגת התכלית הכי שונאת נשים של רוצח מתועב. חושבים שאני אוהד נאצים? אני אתן לכם לזוז בכיסא באי־נוחות ממחמאות לנאצים".

האם זה הופך את פון טרייר ליוצר נאצי? אני בספק. ונקודה אחרונה למחשבה: בסרט דילון הוא רוצח המכנה את עצמו "מר תחכום", אבל לאורך כל הסרט ברור שמדובר ברוצח הגרוע בעולם, אדם טיפש כמו נעל שרק רוצה להיתפס ומשאיר ראיות בשטח לטמטומו. זה כנראה גם מה שפון טרייר מרגיש לגבי עצמו.