הרעלת סוכר

כמו בכל מסעדת תיירים המתיימרת להציע חוויה אותנטית מבלי גרם של מאמץ, יש מוזיקאים שמבקשים למכור לך תחושה דומה של להרגיש עם וללכת בלי. ריצ'ארד קליידרמן עשה זאת בהצלחה לאורך שנות השבעים השמונים עם הפסנתר הקיטשי שלו. ב־1997 הגיע תורו של הטנור האיטלקי אנדראה בוצ'ילי לחבר בין העולם הקלאסי לפופי. האלבום שלו Romanza שכלל את הדואט האיטלקי־אנגלי "Time to Say Goodbye" ששר עם שרה ברייטמן (עוד אחת שניסתה לשדך בין הז'אנרים), הפך ללהיט, ומיליוני אנשים שמעולם לא תיכננו אפילו לראות בית אופרה מבפנים החלו לזמזם כאילו אריות במכונית.

הנגשת ז'אנרים מוזיקליים הנתפסים כ"גבוהים" היא משימה חשובה, אבל קצת כמו במסעדות תיירים, אחרי האזנה לבוצ'לי נותר לרוב בפה טעם לוואי של סוכרזית. אלו הם פני הדברים גם ב־Si, אלבום הפופ האופראי החדש והמתקתק למדי שלו. במקום ברייטמן תקבלו כאן בין היתר דואטים עם דואה ליפה, אד שירן וג'וש גוברן. מבחינה שיווקית זה מהלך מתבקש: הסבתא או האמא תקבל עוד מנה מרטיטה של בוצ'לי והנכדה/הבת סוף־סוף תוכל לשמוע את ליפה או שירן כשהם שרים שיר אמיתי ולא את השטויות שהם מעלים ליוטיוב. זה משכנע כמעט כמו תוכנית של משרד החינוך.

זה לא שלבוצ'לי אין קול נהדר, אך בכל פעם שהוא ניסה אח כוחו באופרות המבקרים לא יכלו להבליג על הטיפול הסכריני שלו בהן, בניגוד ללוצ'יאנו פבארוטי שהוכיח שאפשר להבריק בשני הז'אנרים. אם רכשתם בשעתו את Romanza, הגיוני שתתאהבו גם ב־Si. אם יש לכם רצון להשקיע קצת יותר – לכו פעם אחת לראות אופרה כמו שצריך. יכול להיות שתופתעו לטובה.