{ }
רביעי 13 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    24 שעות • 07.11.2018
    "אני ויואב מאוד שונים אבל גם מאוד דומים"
    יעל איכילוב לא תשכח את המתנה המרגשת שנתן לה אחיה, השר יואב גלנט: הספר "ההוביט" בתרגום טייסי חיל האוויר. לקראת יציאת ספר הילדים החדש שלה, "עמליה מגדלת בצל לא רגיל", היא מדברת על האהבה הגדולה לאחיה, על הדעות הפוליטיות השונות שלהם, ועל הגעגועים לארץ ממקום מושבה בניו־יורק. "חסרים לי הים, אמא שלי, אחי והחברים"
    אלעד זרט

    יעל איכילוב עדיין זוכרת איך בילדותה ישבה עם אחיה, השר יואב גלנט, מרותקת לסיפורים שאביה מיכאל קרא לשניהם. "משלי קרילוב" וסיפורים עממיים ברוסית, לפעמים תוך כדי תרגום משפות שונות. בית עשיר בספרים וקריאה. אבל אז, כשאיכילוב הייתה בת שמונה, אביה נפטר ממחלת הסרטן והכל השתנה.

     

    "הבית שלנו היה מאוד ספרותי", היא אומרת עם צאת ספרה החדש "עמליה מגדלת בצל לא רגיל". "הילדות הייתה מלאה בסיפורים. גם אמא שלי היא אחת ממספרי הסיפורים הנפלאים שהכרתי. אבא שלי קרא לנו המון, וזה חילחל אליי וגם אל יואב שקורא המון. אנחנו אמנם שונים בסגנונות הקריאה - יואב קורא יותר ספרי היסטוריה וצבא, אבל הוא גם היה הראשון שנתן לי את 'ההוביט' בתרגום של חיילי חיל האוויר".

     

    איך המוות שלו השפיע עלייך?

     

    "זאת חוויה מאוד קשה, שתמיד נוכחת בחיים שלך. זה קרה בסוכות, סביב יום ההולדת שלי. אבא שלי היה חולה כבר הרבה זמן לפני כן. הוא עישן המון והפסיק, אבל כנראה שהמחלה כבר הייתה שם. לבסוף הוא נפטר מסרטן ריאות. אדם צעיר, בן 46. אמא שלי הייתה אז בת 39. אני הייתי קטנה, רק בת שמונה, והבנתי פחות. יואב הבין את זה יותר, מן הסתם. הוא היה נער רגיש בגיל ההתבגרות. הוא גם היה קרוב מאוד לאבי, אז בטח זה היה יותר כואב אצלו".

     

    האח, השר יואב גלנט | צילום: אלכס קולומויסקי
    האח, השר יואב גלנט | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    וההמשך?

     

    "הבית שלנו אף פעם לא היה עצוב. המוות של אבי הפך לחלק מהזהות שלנו, אבל אמא שלי אף פעם לא ויתרה. היא אישה עם עוצמות נפש, שגידלה אותנו לבד ושלחה אחר כך ילד ליחידה קרבית מובחרת. היא הייתה צריכה לחתום על טופס שיאשר את זה. והיא עדיין בחיים וזה מדהים לראות אותה ככה. מדהים אותי לראות איך אבי נגלה לי פתאום. הדמות שלו כמעט נשכחה ממני לגמרי, אבל פתאום אני רואה אותו בבן של יואב כשהוא מחייך. אחרי כל השנים, הוא מופיע בבן של אחי שהוא כבר בן עשרים, או למשל בגומת חן שגיליתי אצל הבן הבכור שלי. אני לא ידעתי למי במשפחה יש גומת חן, ואמא שלי אמרה שזה מאבא".

     

    יש בינינו חיבור עמוק

     

    למרות החיבור החזק עם אחיה, שמכהן כשר הבינוי והשיכון, איכילוב (50) וגלנט בחרו בכיוונים שונים לגמרי. "אותו בית חרושת, שני מוצרים שונים", היא אומרת ומוסיפה: "אני ויואב לא מחזיקים באותן דעות. ממש לא. אבל למרות השוני בינינו, יש בנו קווים מאוד דומים. אנחנו מבינים זה את זה. יש בינינו חיבור חזק מאוד".

     

     

    גלנט בחר בקריירה צבאית ומאוחר יותר פוליטית. איכילוב בחרה בקריירת כתיבה, בהתחלה עם ספרי פרוזה למבוגרים — "נסיך לבבות אדום" ו"זמן פציעות" שזכה להצלחה מסחרית — ומאוחר יותר עם ספרי ילדים — "למי היא דומה?", "עמליה רוצה חיה", ובימים אלה הספר השני בסדרה: "עמליה מגדלת בצל לא רגיל" (הוצאת עם עובד). היא נשואה לעו"ד ארז איכילוב (נכדו של משה איכילוב), יש להם שני ילדים, אדם (16) ועמליה (10), והם גרים זה חמש וחצי שנים בניו־יורק.

     

    |
    |

     

    "הספר הראשון בסדרה, הוא ספר שכולו עמליה", היא אומרת. "ספר על ילדה שרוצה חיית מחמד אבל בוחרת תנין. וזאת עמליה שלי, היא תמיד תבחר את התנין. כל יום איתה זה כמו לרכוב על נמר. אתה לא יודע מה יהיה. הבן הבכור שלי היה הרבה יותר מְרצה — התלמיד הטוב, הילד הטוב. עמליה הייתה הלם טוטאלי, ילדה שנולדה עם הבעה של 'מה תעשו לי'. וזה מפוצץ לך את הבועה הזאת שנוצרת אצלך מהילד הראשון, שאתה חושב עליו במונחים של שלמות. פתאום אתה מבין שאין כזה דבר שלמות, וכל ילד מושלם בדרכו".

     

    כיצד נולד הרעיון לכתוב ספר על עמליה?

     

    "כולנו ראינו משהו בדמות של עמליה שהיה חתרני ומיוחד. ילדת טום־בוי שלא מקבלת תכתיבים מהחברה, ובכל זאת היא חלק מהחברה. היה לי גם חשוב ללוות אותה עם הסיפור, ובאמת בספר החדש היא עוברת תהליך של התבגרות. הטבע הופך למושא חקירה שמצריך סבלנות. יש דברים שהדרך היחידה לגלות אותם היא לחכות ולראות, להשלים איתם. למעשה, בסיפור עמליה מגדלת את הבצל, אבל במובן מסוים הבצל מגדל אותה".

     

    לקח לך הרבה שנים לחזור שוב לכתיבה.

     

    "נכון, הילדים פשוט שאבו אותי. כשעברנו לניו־יורק הבנתי שאני צריכה להיות שם בשבילם. ספרי הילדים היו חלק מזה. כתבתי על העולם שלהם. יש משהו מאוד חזק בהגירה, משהו מאוד מבלבל. פתאום אתה הופך להיות מישהו שנתקע בלי מילים, ועבור מי שמתעסק עם מילים זה עניין מהותי. זו חוויה מזעזעת, גם בפרטים הקטנים כמו יחידות המשקל והגובה של האמריקאים ששונות ממה שמקובל בישראל ובאירופה. פתאום אתה מתחיל לחשוב אחרת. הייתי צריכה את הזמן הזה, ועכשיו אני כותבת שוב למבוגרים. העולם שלי השתנה בחזרה".

     

    את מתגעגעת לישראל?

     

    "ברור, יש כל כך הרבה דברים בישראל להתגעגע אליהם שאנחנו לא רואים אותם. עם כל הבעיות שלנו, יש בישראל המון יתרונות. וחוץ מזה אני מתגעגעת לים ולאמא שלי ולאח שלי ולחברים. אלה דברים שאין להם תחליף".

     


    פרסום ראשון: 07.11.18 , 20:31