טרגדיה יוונית מודרנית

"אורסטיאה" הוא עיבוד מודרני מעניין, שכתב המחזאי הבריטי רוברט אייק לטרילוגיה המפורסמת של אייסכילוס היווני, המספרת את סיפור המאבק הפנימי המדמם במשפחתו של המלך אגממנון, החוזר ממלחמת טרויה ונרצח בידי אשתו, קליטמנסטרה. היא נוקמת בו על כך שהקריב את בתם, איפיגניה, עשר שנים קודם לכן, אך בהמשך גם היא תירצח בידי ילדיה, אלקטרה ואורסטס, העומדים לצד האב. בסיום הטרילוגיה המקורית עומד אורסטס לדין בפני בית דין של האלים.

אייק מנסה להעתיק את העלילה לימינו ולהציב את הטרגדיה המשפחתית בתוך מה שנראה כמו משפחה של מנהיג עכשווי כוחני אך אבהי. עדיין יש בסיפור מרכיבים עתיקים, כמו האמונה בנבואת האלים, המציתה את העלילה הטרגית. הסיפור מסופר מנקודת המבט של הבן, אורסטס, הסובל מפוסט־טראומה ומנסה לשחזר את עלילות משפחתו.

דורון תבורי ומיקי ליאון, המגלמים לסירוגין את תפקיד אגממנון, מיטיבים להציג את הדילמה המוסרית של המנהיג הנערץ, כשמולם אפרת בן־צור כקליטמנסטרה מגישה ביצוע חכם ורגיש, הנבנה בהדרגה לשיא מרשים. ביצועה המרתק הוא גולת הכותרת של ההצגה כולה. גם לתפקידים של אלקטרה ואורסטס יש ליהוק כפול — נטע שפיגלמן ונועה הר־ציון כאלקטרה, אלון פרידמן והנרי דוד כאורסטס. אני העדפתי את שפיגלמן ופרידמן בתפקידים הללו, אך כל הארבעה עושים עבודה טובה. המחזאי הוסיף ליחסים ביניהם סיבוך מוזר בסיום, שנראה לי די מיותר.

ההפקה שבנה הבמאי יבגני אריה מרשימה מאוד מבחינה חזותית ומוזיקלית, אך ההצגה גם ארוכה מאוד והקצב שלה איטי למדי. הבעיה היותר חמורה היא בסיום, כי התחושה היא שהמחזאי המודרני לא הצליח למצוא סוף ראוי לדרמה המדממת כתחליף לתמונת משפט האלים. הסיום המוצע לנו, שבו אורסטס מוכה החרטה נאלץ לחרוץ את גורלו שלו, מותיר תחושה של התחמקות.

ההצגה תעלה בתיאטרון גשר היום בשעה 20:00