שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שירי רותם־ניר ליד קברי יקיריה. "אני אמורה להיות העוגן, אי של יציבות בדבר האיום והנורא הזה" | צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 07.11.2018
    "אני לא רוצה שיחבקו אותי, לא רוצה שינחמו אותי, לא רוצה שיגידו לי כלום"
    בבת אחת הפכה שירי רותם–ניר לאלמנה ולאם שכולה: בנה, עילי בן העשר החליק מסולם יתדות בטיול משפחות בנחל צאלים. אביו, עמרי, לא חשב פעמיים וזינק בעקבותיו בניסיון להצילו. חבוקים הם נפלו אל מותם. שנתיים אחרי האסון מספרת שירי בספר חדש, "מרד של תקווה", איך קיבלה את ההחלטה הקשה מנשוא, לנתק את בנה מהמכשירים ולתרום את איבריו, מה עוזר לה ולשני ילדיה בהתמודדות עם האובדן הכפול ולמה כואב לה לראות סרטים מצוירים
    חילי טרופר, יהודה שוחט | צילומים: יונתן בלום

    אין הורה בישראל שליבו לא נשרט מהמחשבה על הרגעים האחרונים בחייו של עמרי ניר, בניסיון להעמיד את עצמנו במקומו: אבא שרואה את בנו נופל לתהום, ובלי לחשוב פעמיים צונח איתו אל מותו. המוח לא מסוגל אפילו לתפוס את הרגע הנורא הזה.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    זה קרה ב־9 בדצמבר 2016, לפני שנתיים בדיוק לפי התאריך העברי – ט' בכסלו, שיחול בשבת הבאה. ד"ר עמרי ניר, חוקר נחשב בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון, יוצא לטייל יחד עם בנו עילי בן העשר בנחל צאלים בדרום. טיול קבוצות שגרתי. באחת הנקודות, לאחר שהוא מסיים לרדת בסולם, מחליק עילי ומתחיל להתגלגל לעבר התהום. עמרי, באינסטינקט אבהי של הקרבה, מזנק לעברו, עוטף אותו, מחבק אותו ומתגלגל יחד עימו אל התהום. עמרי סופג את מרבית עוצמת הפגיעה ונהרג במקום. הילד מפונה לבית החולים סורוקה במצב אנוש. הרופאים נלחמים על חייו של עילי, אך כל ניסיונותיהם להצילו עולים בתוהו. שירי, אמו, שרק יום קודם לכן איבדה את בעלה, נאלצת לעמוד בדילמה הנוראית אם להחזיק את עילי בחיים בכוח המכשירים או להיפרד ממנו, לאפשר לו ללכת ולתרום את איבריו. היא בוחרת בתרומה.

     

    "אנחנו לא צריכים שיגידו לנו מה לעשות ומה לא. אנחנו צריכים להסתכל מסביב ולחפש לעשות טוב", הסבירה אז, מגדירה את הסיטואציה באופן המדויק ביותר. מבחינתה, ברור לה שאהובה, באינסטינקט של רגע, הסתכל על בנו שהיה בסכנת חיים מיידית ועשה את מה שטוב ונכון בעיניו – לנסות להציל את ילדו, גם במחיר חייו שלו.

     

     

    עמרי ועילי ניר ז"ל
    עמרי ועילי ניר ז"ל

     

    היא נולדה בכפר־ויתקין, לאב חקלאי ואמא מורה למתמטיקה. ילדת סנדוויץ' בין שני אחים. כבר בצעירותה חוותה טרגדיה כשאחיה הגדול, יריב, נהרג מפליטת כדור במסיבה אצל חברה.

     

    שירי עשתה תואר ראשון בלימודי מזרח תיכון ואיסלאם, תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ותואר שלישי במידענות. בצבא שירתה תחילה ב־8200 ובהמשך בחיל האוויר. במהלך לימודי התואר השני הכירה את עמרי, והם התחתנו ונסעו יחד לפוסט־דוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד. התואר השלישי של עמרי בהיסטוריה של המזרח התיכון עוסק בלבנון ובסוריה, בחיזבאללה, בטרור ובשיעים בכלל. "הוא נהרייני", צוחקת שירי, "אז אולי הוא נמשך לנושא הזה בגלל הקטיושות מלבנון".

     

    שלושה ילדים נולדו להם. הגדולה, נעמה, תלמידת כיתה ט' היום, אחריה עילי ז"ל, ונדב בן השבע. "אני משוחדת", מחייכת שירי, "אבל שלושתם באמת ילדים מאוד חריפים וחכמים. נעמה מאוד מצפונית. היא ספורטאית ומלמדת בהתנדבות בחוג כדורסל ובחוג קפוארה. ילדה מדהימה, וזה נורא מתסכל, כי אני חושבת כל הזמן על עמרי, איך אתה לא פה כדי לראות את זה?".

     

    עמרי אהב לצאת לטיולים, כמו הטיול הכיתתי ההוא בדצמבר, עם עוד כעשרה אבות ובנים. בשש בבוקר יצאו מהבית דרומה ובעשר הגיעו לנחל צאלים. עשרים דקות לאחר מכן איבד עילי את שיווי משקלו, נשמט מסולם היתדות ונפל, ועמרי השליך אחריו את חייו מנגד, פשוטו כמשמעו.

     

    שירי לא כועסת על עמרי. היא מבינה אותו. בעיניה זו הפעולה הטבעית והאפשרית היחידה. "עמרי היה קופץ גם בשביל ילדים אחרים", היא אומרת. "אתה רואה מישהו שצריך עזרה, אתה קם ועוזר לו. בלי חישובים. אני חושבת שאם היה קורה משהו לעילי, ועמרי היה יודע שהוא אפילו לא ניסה להציל אותו, הוא לא היה מסוגל לחיות עם עצמו. נראה לי שזה יותר קשה.

     

    "לא ראיתי את עמרי בסורוקה, רק אמא שלי התעקשה לראות אותו", היא משתפת. "הוא נחת עם הראש על סלע, וראו שהוא ספג את כל הפגיעה. עילי, אפילו שן לא נשברה לו. עמרי גונן עליו בצורה כמעט מושלמת. זה מובן מאליו, ולא הייתי מצפה ממנו לעשות שום דבר אחר".

     

    שירי נכנסת להתכתבויות הווטסאפ בינה לבין עמרי – האחרונה ממש מבוקר האסון – ומראה לנו את הקשר העמוק שהיה בין האב והבן. "הם נסעו יחד לטיול ברודוס, עילי ועמרי לבד", היא נזכרת ומראה לנו תמונה ששלח לה, שבה הוא נראה מבלה עם בנו בפארק מים וכותב "איזה מתוווווק". "כל ההתייחסויות שלו לעילי היו מלאות בגאווה ובחום", היא אומרת. "אני בכלל לא יכולה לראות מצב שהוא לא היה עושה את זה. זה פשוט מי שהוא".

     

    כל מי שפותח את העיתון למחרת האסון, כל מי ששומע ברדיו או קורא באתרי האינטרנט באותו היום, לא יכול להימנע מהמחשבה מה הוא היה עושה. ככל הנראה, כולנו אומרים לעצמנו שהיינו עושים את אותו הדבר לוּ היינו שם במקום עמרי. אבל צריך להודות על האמת: יש פער בין מה שאנחנו מספרים לעצמנו לבין מה שהיינו מוכנים לעשות בפועל ברגע האמת. "אנשים נורא טובים בסיסמאות", מסכימה שירי. "מכריזים הכרזות על מה צריך לעשות, אבל בסוף, ברגע האמת, הרבה פעמים אנחנו הולכים ופועלים אחרת. עמרי עשה את מה שצריך לעשות, את מה שהוא מאמין בו. ברגעים האלה, כשאתה הכי למטה, אתה מי שאתה באמת. יש כאלה שלא מדברים אלא קמים ועושים. עמרי היה כזה".

     

    שוב ושוב היא משחזרת את הסיטואציה. "מיליון פעמים", היא אומרת, "והוא תמיד קופץ. ברגע שאתה שם את הראש על הכרית בלילה זה מגיע. ברגע שאתה רואה סרט מצויר עם הילדים שלך, והדמויות שם הרי תמיד נופלות מצוקים – זה חוזר. לפני כמה זמן ישבתי עם נדב וראינו את הסרט 'קונג פו פנדה', והפנדה שם נופל מצוק ומתגלגל. נדב שואל אותי: 'אמא, איך לא קורה לו כלום?' הייתי צריכה להסביר לו שזה סרט מצויר, ובחיים זה לא ככה. אני פתאום שמה לב לזה הרבה יותר, כמו ב'רוד ראנר'. על ג'יימס בונד בכלל אין מה לדבר... אתמול בערב ישבנו, ונעמה הראתה לי סרטונים מצחיקים ביוטיוב של אנשים נופלים בכל מיני סרטים. הסיטואציה חוזרת אליי כל הזמן".

     

    לא מעט שאלות עולות מהטרגדיה. האם הייתה דרך למנוע אותה, האם בזמן אמת מישהו היה יכול להציל את עילי ואת עמרי. שירי מעדיפה להימנע מלחפור בסוגיה. היא יודעת מה קרה שם, ויודעת שזה יכול היה להיות אחרת. "כל כך מיותר", היא אומרת. "אין לי מה לחפור ולחפש אשמים או על מי לכעוס. זה לא יחזיר לי את עמרי ועילי. ביום השנה כתבתי לעילי במכתב, שגם אחרי שפינו אותו ואת עמרי מהתהום, חלק מהלב שלי נשאר שותת דם למטה, ואותו כבר לא יפנו. אין לי מה לחפש אשמים. זה לא ישנה את המציאות, רק ייצור תסכולים".

     

    בזירת האסון בנחל צאלים. "אין לי מה לחפש אשמים"
    בזירת האסון בנחל צאלים. "אין לי מה לחפש אשמים"

     

    את נוהל קבלת ההודעה על אסון מכירה שירי מעשרים שנה קודם לכן, כשאחיה נהרג. הפעם, כשמגיעים לבשר לה, היא כבר מבינה מיד. "לא שמעתי כלום בחדשות", היא מודה. "כל העולם ידע, אשתו, אחותו והמנקה. רק אני לא, כי אף אחד לא מצא לנכון לספר לי. הייתי האחרונה לדעת. זה מקומם. אפילו מאכזב".

     

    שער "ידיעות אחרונות" על האסון, 12.12.2016
    שער "ידיעות אחרונות" על האסון, 12.12.2016

     

    באותו בוקר שירי נוסעת עם נעמה ונדב לתל־אביב, מרחק של שעה מבית החולים סורוקה. "יכולתי להיות שם כשעילי הגיע, יכולתי לחכות לו", היא אומרת בתסכול. "כשהגעתי הביתה הבנתי שמשהו נורא קרה לפי הפמליה שחיכתה לי. יש כמה שניות שנראות כמו בהילוך איטי, כשהם מתקרבים אלייך ואת לא יודעת מה קרה למי. את מתחילה לעשות חישובים בראש. עניין של שניות. לא עלה בדעתי שמדובר בעמרי ובעילי. ואז ניגש אליי מזכיר הכפר ואמר, 'בעלך נהרג והבן פצוע קשה'. כשאמרו לי שעילי פצוע, עמרי כאילו יצא לי מהתודעה. אולי זה משהו הישרדותי. הבנתי שיש מישהו שצריך להתגייס בשבילו. ביקשתי מחברה שתבוא להיות עם נדב וחברים לקחו אותי לסורוקה".

     

    כבר בכניסה לחדר שבו מטופל עילי היא מבינה את חומרת המצב. עד הלילה היא נשארת לצידו, ואז מחליטה לחזור הביתה. "הלב נשבר. מצד אחד אני לא יכולה לעזוב את עילי. הילד שלי שוכב פה ואני צריכה להיות לידו. מצד שני, השארתי בבית שני ילדים שלא מבינים מה קורה, ויש לי מחויבות גם כלפיהם. כבר אין אבא בתמונה שיכול להחליף אותי באחד המקומות", היא אומרת בעצב. "כשיצאתי מבית החולים, אמרו לנו שינסו בבוקר להעיר אותו, שהם מאמינים שהוא יתעורר. עוד הייתה תקווה. שמו לו מגבת על העור והוא הגיב לקור. נסעתי הביתה באמונה ובתקווה שלמחרת הוא יפקח את העיניים".

     

    אבל עילי לא התעורר.

     

    למחרת, בשבת בבוקר, היא חוזרת לסורוקה. עילי עובר עוד בדיקת סי־טי, ומתברר שהדימום בראש התרחב. ושירי נשארת לבד עם בנה ומנסה לדבר איתו, אליו. "כששרתי לו את 'פזמון ליקינטון', שאיתו הייתי מרדימה אותו כשהיה קטן, הדופק שלו ירד", היא נזכרת. "זה מדהים. כל הזמן דיברתי איתו, נישקתי וליטפתי וחיבקתי אותו. החזקתי לו את היד. ביקשתי שוב ושוב שיפקח את העיניים".

     

    הלב מתקשה לשאת את התמונה הזאת. אמא שבורה, שיושבת ומתחננת לבנה שישוב לחיים. ושירי, לגמרי לבד. "כן, לעזאזל", היא מודה. "מצאתי את עצמי ממלמלת לעמרי, 'עכשיו, כשאני צריכה אותך, אתה מת? חוסר התחשבות ממדרגה ראשונה'. התסכול והבדידות גדולים מכדי להסביר".

     

    וכל הזמן הזה שירי ממשיכה לתפקד באופן כמעט פלאי. "היה צריך לקבוע את הלוויה של עמרי, בלי לדעת מה קורה עם עילי", היא מסבירה. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי שלא אוכל להיות בשבעה על עמרי, כי אהיה עם עילי. דברים טכניים כאלה. עברתי לטייס אוטומטי, בלי להתעסק בעצמי ובאיך שאני מרגישה.

     

    "עמרי ואני קיבלנו יחד את כל ההחלטות, מגדולות ועד קטנות", היא מספרת. "תמיד עשינו הכל יחד: טיולים, ימי הורים, בחירת אריחים למטבח. היינו כל הזמן אחד עם השני, ופתאום זו פעם ראשונה שאני צריכה לקבל החלטות קרדינליות לבד. מצד שני אני בטוחה שהוא היה תומך בכל ההחלטות שקיבלתי".

     

    בדיעבד, היא אומרת, לא היה משהו ביומיים הללו בסורוקה שהייתה עושה אחרת לו עמרי היה לצידה, "אבל זה בוודאי יכול היה להיות קל יותר כי היה עם מי להתייעץ, על מי להישען, עם מי לחלוק. החברות הקיפו אותי גם שם, אבל לא באמת יכולתי להתייעץ איתן מה נכון ומה לא, כי הן לא ההורה של עילי. הייתי היחידה שיש לה את הזכות המוסרית והחוקית לקבל את ההחלטות האלה. והבדידות הזאת, זה נורא".

     

    ההחלטה הדרמטית שאליה מתכוונת שירי היא ההחלטה לתרום את איבריו של עילי. מעטים האנשים שבסיטואציה כזאת מסוגלים להתעלות מעל התקווה הקלושה שהילד יתעורר. "ביום שבת לקחו את עילי לעוד בדיקת סי־טי ושם בחדר, הרופא קרא לנו – לי, כבר אין לנו, אני עוד לא רגילה לזה – להיכנס", מתארת שירי. "הוא הראה לי שהדימום נרחב, והציג שתי אפשרויות: לנתח ולנקז את הדם, למרות שהנזק המוחי בוודאי חמור; או להניח לעילי".

     

    שירי ביקשה חמש דקות עם עצמה, לחשוב. אין לך חמש דקות, השיב לה הרופא. "יצאתי מהחדר, נשענתי על הקיר והתמוטטתי על הרצפה", היא מודה. "בכיתי אולי עשר שניות, אספתי את עצמי, נכנסתי חזרה ואמרתי, 'תניחו לו. תעזבו'. היום אני כאילו מסתכלת על זה מלמעלה. התחלתי ללכת עם הרופא למעלית, והוא אמר, 'אנחנו הולכים לחדר ניתוח'. אמרתי, 'לא. אתם לא הולכים לנתח'. כבר הגענו לקומה השנייה והכניסו את עילי לחדר הניתוח, ואמרתי שוב בתקיפות, 'אני לא מרשה'".

     

    בראש רץ התסריט של מה שעברה עם אחיה הבכור. "כשהגעתי לסיטואציה של עילי זה היה אחרי שכבר עברתי את השיחות על מה היה קורה אם יריב היה נשאר צמח, הדיונים עם אמא שלי", היא אומרת. "הייתה לי דעה מגובשת על ערך החיים, ועל מה ששווה ולא שווה להיאבק למענו". אמא שלה, היא מספרת, הייתה אומרת על האח המת שחבל שהוא לא נשאר, שלו היה כך, היה את מי לחבק. "אני חשבתי גם אז ההפך", היא מדגישה. "איזה מין חיים אלה, אם הוא לא יכול לנגן בגיטרה, לשמוע מוזיקה, להיות איתנו. ומה המשמעות של זה עבור המשפחה, איך זה מפרק את כל מה שקיים".

     

    בתוך סערת הרגשות, דווקא שירי היא שמעלה את האפשרות לתרום את איבריו של עילי. "אני לא יודעת מאיפה זה בא", היא מודה. "אני מניחה שאת פשוט מבינה באיזה שלב שאין לך מה לעשות יותר. הכל היה בשליטה מלאה. יכולתי גם להתמוטט ולצרוח עד לב השמיים. מה זה היה עוזר לי? יש מצב נתון מסוים, והשאלה היא מה אני עושה עכשיו. אני לא מאמינה בלשבת ולרחם על עצמי, אלא בחשיבה פרקטית. תרומת איברים זה משהו שעמרי ואני דיברנו עליו. כשהיה הסיפור של הכדורגלן לשעבר אבי כהן שהרב אמר למשפחה שלו לא לתרום את איבריו, היו לנו דיונים על זה בבית. לי יש כרטיס אדי, וברור לי מה נכון לעשות. אני יודעת, במיליון אחוז, שעמרי היה תומך בהחלטה הזאת. זה מה שהיה נכון לעשות".

     

    ישנם הורים שבוודאי היו אומרים לעצמם שכל עוד יש 10000.0 אחוז, אולי יקרה נס. תקווה תמיד אפשר למצוא, הרי כל חיפוש בגוגל יעלה בוודאי איזה סיפור על מישהו שהתעורר נגד כל הסיכויים.

     

    "הילד נפל מצוק", חותכת שירי. "אני לא מאמינה בניסים, הם מתרחשים אולי בטלנובלות, אבל לא במציאות. לפני שלוש שנים סבתא שלי שברה את האגן ונסעתי לבקר אותה בשיקום. בטעות, כשיצאתי מהמעליות, הלכתי לכיוון ההפוך והגעתי לאגף שהיו בו נערים במצב צמח. אני זוכרת שראיתי שם אמא שיושבת ליד ילד כזה, שקשור לכיסא, ומאכילה אותו. זה היה קורע לב.

     

    "אני חושבת שאינסטינקט הורי אמיתי הוא לא להחזיק את הילד בחיים בכל מחיר, כי זה גורם לו סבל איום ונורא. בשביל מה? בשביל האוניכות שלך? שיהיה לך את מי לחבק? שבמקום לחבק את נדב ואת נעמה ולחכות להם כשיחזרו מבית ספר, אני אסע לבית לוינשטיין ואשב לידו, והוא לא יכיר אותי ולא יידע לעולם? זה אגואיסטי לחלוטין. זה יישמע איום ונורא, אבל אני חושבת שהייתה לי זכות לבחור עבור עילי. זכות למנוע ממנו סבל. ברור שאם היה נולד לי ילד שסובל ממגבלה, ותהא המגבלה אשר תהא, אני כאמא הייתי עושה כל שביכולתי כדי לעזור לו ולהקל עליו עד כמה שניתן. עם עילי, הייתה לי היכולת למנוע ממנו סבל. הייתי נותנת את חיי בשבילו, אבל במצב שבו היינו לא הייתה שום דרך לעזור לו. רק למנוע ממנו סבל.

     

    "אני שמה את עצמי במקומו, האם הייתי רוצה להיות במצב כזה? לא. זה לא משנה אם אני לא מבינה מה קורה סביבי, או גרוע מזה – מבינה אבל לא יכולה להגיב ולא יכולה לזוז. בן אדם שוכב כמו מת, בשביל שאמא תוכל לבוא ולחבק אותו? אני חושבת שזה גם מפרק את המשפחה ולא מאפשר לאסוף את השברים. באופיי אני פרקטית, ברמה מעצבנת לפעמים, והרציונל קודם לכל".

     

    מאוחר יותר מגיעים כל בני המשפחה להיפרד מעילי. "אמא שלי התנגדה מאוד לתרומת איברים", מספרת שירי. "היא אמרה, 'אני לא מבינה למה את עושה את זה כשעוד יש סיכוי'. היא הבטיחה לטפל בו, ואני יודעת שהיא באמת הייתה עושה הכל. בדיוק בשלב הזה נעמה התקשרה ואמרה, 'אמא, אני צריכה אותך בבית'. זה מה שאיפשר לי להיפרד, ידעתי שיש בבית שני ילדים שזקוקים לי. נפרדתי מעילי, אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו, נישקתי אותו וליטפתי אותו, ביקשתי שימסור גם לעמרי שאני אוהבת אותו מאוד. זה קשה לדעת שאתה מנשק את הילד שלך בפעם האחרונה, והנסיעה חזרה הביתה הייתה מאוד קשה. המזל הגדול שלי, באותו ערב ובכלל, הוא שיש לי חברות בלב ובנפש שהיו איתי ברגעים האלה ובאלו שעתידים היו לבוא בהמשך".

     

    בבית החולים נותרות עם עילי שתי הסבתות שלו, כשאמא של שירי עדיין מביעה התנגדות לתרומת האיברים. "הרופא פשוט לקח אותה ואמר לה, את תהיי זו שקובעת", מספרת שירי. "אמא שלי אישה מברזל, באמת. היא נכנסה לכל הבדיקות שנועדו לקבוע מוות מוחי, והוא הראה לה את תפקודי הלב, הריאות, הכליות. זה היה תהליך נורא, אבל היא הבינה. בסופו של דבר, היא אחת התומכות הגדולות ביותר של העניין הזה. היא באמת הבינה את המשמעות".

     

    בדרך הארוכה הביתה, היא מספרת, משהו משתחרר. הראש מתמקד במחשבות הלאה. "עכשיו מחכים לי בבית שני ילדים שצריך לשבת איתם ולהסביר להם", היא אומרת. "הם רוצים לשמוע ממני. הם צריכים אותי. אי־אפשר להתפרק לידם. אני אמורה להיות העוגן, להחזיק אותם, להיות אי של יציבות בדבר האיום והנורא הזה. נעמה אמרה לי, 'אמא, אני לא רוצה לראות אותך בוכה', זה מאוד קשה לה".

     

    מאיפה היכולת הזאת להמשיך הלאה?

     

    "יש לי שני ילדים שצריכים להגיע לבית הספר בזמן וחתול שמחכה בבוקר ליד הדלת ורוצה להיכנס לאכול... הדברים הכי קשים הם לקום בבוקר וללכת לישון, כי אז יש שקט מצמית. השקט בבית מטריף אותי. אף אחד לא רב עם אף אחד. נעמה בת 14, נדב בן שמונה. עילי היה באמצע והריבים היו איתו. תמיד הבית היה מלא בילדים, ברעש, בהמון חברים. דינמיקה של חיים. וכל זה נעלם. הבית שקט, ולקום בבוקר זה קשה. בחצי השנה הראשונה הייתי לוקחת כדור שינה, כי לא יכולתי להירדם. הפסקתי כי באופיי אני חייבת להיות בשליטה מלאה והרגשתי שאני מפתחת תלות. היום אני קמה ומיד מדליקה את הטלוויזיה, שיהיה רעש. גם אחר הצהריים הטלוויזיה פועלת כדי שמוזיקה או דיבורים יפיגו את השקט".

     

    נעמה, היא מספרת, לא מדברת על זה אבל יש לה דרכי התמודדות משלה. "יש לנו המון הומור שחור בבית שעוזר לנו להתמודד", אומרת שירי. "אין ברירה. מותר להגיד הכל ואף אחד לא בוכה. אנחנו עוטפים את הכאב בציניות וצוחקים הרבה. לאנשים מבחוץ קשה עם ההומור הזה. חבר שאל אותי בפורים למה הילדים התחפשו ועניתי בצחוק 'יתומי צה"ל'. רבע שעה התגלגלתי מצחוק עם נעמה. אף אחד אחר לא חשב שזה מצחיק. אבל אני מעדיפה לצחוק עם הילדים ולא לבכות איתם. אנחנו בוכים בשקט בלילה, במיטה, לא בפרהסיה. אנחנו מאלה שמפתחים אולקוס".

     

    משפחת ניר שנים אחדות לפני האסון. שירי: "אנחנו עוטפים את הכאב בציניות וצוחקים הרבה"
    משפחת ניר שנים אחדות לפני האסון. שירי: "אנחנו עוטפים את הכאב בציניות וצוחקים הרבה"

    ההתמודדות עם היומיום לא פשוטה, אבל שירי אינה הטיפוס שמחפש תמיכה נפשית. נכון, יש חברות, אבל אף אחד לא יכול לשים את עצמו בנעליה באמת. "לצרכנייה של ויתקין לא נכנסתי מאז. אני לא רוצה את המבטים האלה. לא רוצה את ה'אוי, אוי, אוי' הזה. לא רוצה שיחבקו אותי, לא רוצה שינחמו אותי. לא רוצה שיגידו לי כלום. זה קשה מדי. כשאת חיה בקהילה שהיא מאוד משפחתית, כולם מכירים את כולם, האירועים הם משפחתיים ויש תשומת לב רבה לגיבוש החברתי. אז הבדידות, כשאת יוצאת מההגדרה הנורמטיבית של משפחה, גדולה יותר.

     

    "האובדן מורגש בכל פינה. מצחיק לפעמים באיזה מקומות זה תופס אותך. כשאני נוסעת ליד בית הספר ויש שיעור ספורט במגרש, אני לא מסתכלת, מפחד שזו הכיתה של עילי. אבל זה לא אומר שאני אמנע מלנסוע שם. יש מדפים בסופר שאני עוברת לידם במהירות שיא. התותים שעילי כל כך אהב, החומוס של עמרי. לקח לי חודשים עד ששבתי לחתוך סלט, כי פתאום הוא היה צריך להיות בחצי גודל".

     

    דווקא הרגעים הקטנים האלה, אומרת שירי, הם אלה שמלמדים אותנו מה חשוב באמת. "אנחנו עסוקים בחיי היומיום שלנו ובשגרה שלנו ואנחנו לפעמים לא יודעים מה יש לנו. לפעמים מה שאנחנו רואים כטרחני ומייגע, כמשמים ומעצבן, בדיעבד אנחנו יודעים שהיו שם אושר ושמחה. פשוט היינו עסוקים מדי בלכעוס או להיעלב ולא הבחנו בזה. כולנו נופלים בזה. אני נופלת בזה כל הזמן, גם היום. היו פעמים שנסעתי עם שלושת הילדים באוטו והם רבו בלי הפסקה עד שעצרתי בצד ואיימתי שלא נמשיך בנסיעה. היום הייתי נותנת הרבה בשביל שלושה ילדים שרבים באוטו. הכל עניין של נקודת מבט.

     

    "אני אדם מאוד עצור. מודה. מעולם לא הייתי חזקה בלהביע רגשות וזה בא לידי ביטוי גם בזוגיות. עמרי ואני לא הרבינו לומר מילות אהבה אחד לשני. אני יודעת שעמרי אהב אותי מאוד. העריך אותי מאוד. הראינו את זה בהמון דרכים וידענו שזה שם אבל לא אמרנו מספיק. אז אחד הדברים שלמדתי לעשות בשנה האחרונה הוא לומר למי שקרוב אליי וחשוב לי שאני אוהבת. אני מקפידה לומר גם לילדיי כל יום שאני אוהבת אותם. אלה דברים שחשוב לעשות".

     

    שירי ועמרי. "אחד הדברים שלמדתי לעשות הוא לומר למי שקרוב אליי שאני אוהבת"
    שירי ועמרי. "אחד הדברים שלמדתי לעשות הוא לומר למי שקרוב אליי שאני אוהבת"

     

    העובדה שהצילה חיים – אפילו את הלב של עילי הצליחה לתרום – משמחת את שירי, אבל בעיניה באמת אין בזה שום דבר מיוחד. "מאוד הופתעתי שדיברו על זה בכלל", היא מצהירה. "זה לחלוטין משהו שנראה לי טריוויאלי. אני לא הראשונה שעושה את זה. הצחיק אותי כשאמרו שעשיתי מעשה אצילי. אין שום דבר אצילי בלעשות את הדבר הנכון".

     

    הבחירה לעזור לאחרים ברגע הכי קשה, אין בה כדי לספק נחמה?

     

    "אני לא מאמינה בנחמות", אומרת שירי. "זה שעשית למישהו טוב, לא אומר שכואב לך פחות. זה אומר שלמישהו אחר טוב. את נשארת עם הכאב שלך. אלה שני מסלולים שונים שאחד לא בא על חשבון האחר. עם זאת, כן, עושה לי טוב לדעת שעשיתי טוב למישהו אחר. אני חושבת שבאופן כללי זה מספק לתת, כי כשאנחנו תורמים אנחנו חלק ממשהו גדול יותר. אני חושבת שאפשר למצוא את זה גם במקומות הכי קטנים. תחשבו על הסיטואציה שאתם נותנים למישהו להיכנס לפניכם בפקק והוא מחייך אליכם בתודה, לעומת מישהו שצופר לכם בעצבים או מקלל אתכם על שחתכתם אותו. אז ויתרתם. הרווחתם חיוך. חייכתם חזרה. כבר שווה, לא?

     

    שירי רותם־ניר. "עושה לי טוב לדעת שעשיתי טוב למישהו אחר"
    שירי רותם־ניר. "עושה לי טוב לדעת שעשיתי טוב למישהו אחר"

     

    "אני חושבת, לא בקטע של לזרוק סיסמאות, שאנחנו צריכים תמיד לומר תודה על מה שיש ולהסתכל מסביב על אלה שיש להם פחות, לראות איך אנחנו יכולים לתרום. מה שהופך אותנו לאנשים טובים ומוסריים זו היכולת להסתכל על מישהו אחר ולעשות גם עבורו. זה חלק מהאנושיות, לחיות בקהילה. אנחנו לא צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו 'מה יצא לי מזה'. לא הכל סובב סביבנו. אין פה אידיאליזציה, אנחנו לא צריכים לקום כל בוקר עם רצון לעשות טוב, אלא לדעת לזהות את המקום הזה כשרואים אותו".

     

    לפני זמן מה נסעה שירי עם חברה לפארק בחולון, וחנתה רחוק מהפארק. בדרך ראתה אדם עומד עם המון שקיות.

     

    "אתה צריך עזרה?" שאלה.

     

    כשהשיב בחיוב, היא והילדים לקחו את השקיות וליוו אותו הביתה. ככה פשוט.

     

    "את יודעת", אמרה לה החברה. "אני אפילו לא ראיתי אותו".

     

    זה בדיוק העניין, צריך אישיות מסוימת כדי לראות את האחר, לראות למה הוא זקוק. כדי להושיט יד גם מבלי שיבקשו מאיתנו, משום שלעיתים החלק הכי קשה הוא עצם הבקשה. "מבחינתי, בזה שראיתי שהוא במצוקה וזקוק לעזרה, בזה ששאלתי, לימדתי משהו את הילדים שלי. נדב לא הבין למה אנחנו הולכים עם האיש הזר הזה עד פתח הבית שלו במקום ללכת ישר לפארק, והסברתי לו שזה מה שנכון לעשות. ביקשתי ממנו לשים את עצמו במקום האיש. אם את רוצה שהילדים שלך יגדלו להיות מצפוניים, יידעו להסתכל מסביב ולדעת מה נכון ומה לא, צריך לתת דוגמה אישית ולעשות את זה".

     

    גם בתוך הכאב שאין לו סוף, שירי מבקשת לבחור. מה שעוד ניתן. "זו השורה התחתונה, לדעתי. הבחירה. גם אם לא בחרתי את הסיטואציה ההזויה והקשה הזו, אני בוחרת כל יום מחדש איך לנהל את חיי. הבחירה איך לחיות את חיינו היא אך ורק שלנו. הניסיון להסתכל על התמונה הגדולה, שעמד גם מאחורי הרצון לתרום את איבריו של עילי, גם אם הוא לא תמיד מצליח, מאפשר לקבל את מה שאי־אפשר לשנות ולדעת לחיות לא בתוך זה אלא לצד זה".

     

    בוחרים בטוב

    כמו שירי רותם־ניר, רוב הדמויות בספר החדש "מרד של תקווה" (הוצאת "ידיעות ספרים") נתקלו במהלך חייהן במצבים שהמציאות ממש הלמה בהן, אך הן נעמדו מולה ומרדו בה. אלה ישראלים שגדלו בנופי ילדות מגוונים. הם שונים זה מזה, אך כולם שופעים מורכבויות וקונפליקטים, וכולם צרובים כאבים וקשיים. ולמרות זאת, הם לא שקעו בכאבם, אלא בחרו לעשות טוב, לאחוז בתקווה עבור עצמם, עבור סביבתם הקרובה, ובמובנים רבים עבור החברה הישראלית כולה. הספר מוקדש לרונה רמון, שמהווה בעינינו מופת לכל מי שבוחר להתייצב מול הקשיים ולא לוותר.

     

    על המחברים: חילי טרופר הוא איש חינוך וחברה שניהל בין השאר את תיכון ברנקו וייס רמלה ואת אגף החינוך בירוחם, ומחבר רבי־המכר "מקום בעולם" ו"שביל בעולם". יהודה שוחט, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", הוא כותב, עורך ומחנך.

    הפרק המלא יתפרסם בספר "מרד של תקווה" שיצא השבוע.

     


    פרסום ראשון: 07.11.18 , 22:33