הדיון על הדברים שאמרה השבוע המשנה ליועהמ”ש, דינה זילבר, כבר התקיים לפני 25 שנה, בשנת 1993. והסיפור, אותו סיפור. ח"כ חיים אורון, איש מרצ, הגיש הצעת חוק, שלפי דברי הכנסת, "עניינה השוואה בין כל אזרחי ישראל ותושבי השטחים בקבלת פיצויים עקב פעולות טרור, ללא קשר לזהותו של הטרוריסט או לזהותו הלאומית של ארגון הטרור, בין שהוא יהודי, בין שהוא ערבי".

הצעת החוק הגיעה למנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות, פליאה אלבק, שהתבקשה להגיש חוות דעת. היא עשתה את המוטל עליה. חוות הדעת, שלושה עמודים, שיקפה את עמדת הממשלה, משרד המשפטים ושר המשפטים דאז דוד ליבאי. אבל בסופה הופיע משפט נוסף: "קשה שלא להתרשם ממכתבו של ח”כ אורון שמדינת ישראל אינה יקרה לו ושאינו מבין שעליו, כחבר כנסת, מוטלת חובת נאמנות למדינת ישראל".

ליבאי קרא את חוות הדעת ולא היסס. הוא החליט להדיח את אלבק מתפקידה. זה היה האות לסערה ציבורית על פוליטיזציה של הייעוץ המשפטי. הימין הגיב בחריפות. מאמר מערכת בעיתון "הצֹפה", שהיה מזוהה עם המפד"ל, טען ש"העונש שהוטל על פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, הוא עונש על אמירת האמת. מה שהיא אמרה על ח”כ חיים אורון הוא אמת לאמיתה".

באותם ימים, ככל הנראה, הייתה ממשלה בישראל. ליבאי לא חשב לרגע שאין לו סמכות. הוא הבין שצריך להדיח - והדיח. הנושא הגיע לדיון בכנסת. ח"כ גדליה גל מ”העבודה” הבהיר באותו דיון: "ביקשתי להעלות את פרשת אלבק כדי להביע את הערכתי לשר המשפטים ליבאי על החלטתו". ח"כ דדי צוקר ממרצ קבע, תוך הסתמכות על תקדימים משפטיים, שהציבור צריך לדעת שכאשר פרקליט מציג עמדה הוא "אינו מציג עמדה פוליטית, אלא עמדה של השירות הציבורי כולו, ואין עמדה פרטית... אלבק פגעה באופן עמוק באמונו של חלק גדול מהציבור הישראלי במשרד המשפטים, ואם הייתה נשארת שם, ואם שר המשפטים לא היה נוקט בצעד שהיה חייב לנקוט, ובאומץ לב ציבורי נקט, זה היה פוגע לא רק באמון של חלק גדול מהציבור, אלא גם באמון של חלק גדול מהבית הזה".

הדיון הסוער נמשך. הימין היה נגד ההדחה. השמאל היה בעד. היוצאים מן הכלל היו הח”כים מיכאל איתן ודוד מנע מהליכוד, שלמרות שהתנגדו לענישה של אלבק השמיעו דברים בוטים נגד הדברים שכתבה. מדוע, לעזאזל, אין היום אפילו ח"כ הגון אחד? ליבאי עצמו אמר באותו דיון: "הסמכות בידי שר לפטר... מי שחטאה במקרה זה בפוליטיזציה של המשרד זו העובדת... דעותיה הפרטיות מקלקלות את שורת ההיגיון ואת נימוקיה, שאמורים להיות משפטיים... בנסיבות אלה, שוכנענו, שאין להשאיר את הגברת בתפקידה הנוכחי, ולו ליום אחד נוסף". וואו, אפילו לא יום נוסף אחד.

כעת מתנהל ויכוח על סמכותה של השרה שקד להעביר את זילבר מתפקידה. כל מה שהימין אומר היום - אמר אז השמאל. וכל מה שאומר השמאל היום - אמר אז הימין. ליבאי הבהיר באותו דיון שהנוהל התקין הוביל לכך שמנכ"ל המשרד הוא שהעביר את אלבק מתפקידה, בהתאם לסמכותו, נוסף על ההחלטה להעמיד את אלבק לדין משמעתי. הוא עשה את הדבר הנכון. עכשיו חייבת שקד לעשות את הדבר הנכון. אין לזה קשר לוויכוח בין שמאל לימין. השמאל צדק אז, והימין צודק היום. חובה להדיח את זילבר, לא כדי לפגוע בשלטון החוק אלא כדי להציל אותו מפוליטיזציה.