היה יותר מכלום גם אם נתניהו לא ראה כלום. פרשת הצוללות מחייבת חשבון נפש של המערכת הביטחונית והפוליטית. המלצות לכתבי אישום נגד סגן ראש מל"ל, שר לשעבר, מפקד חיל הים לשעבר, ראש לשכה לשעבר ובן דודו, שליחו ועורך דינו של ראש הממשלה בהווה הם רעידת אדמה בכל מקום שבו יש סיסמוגרף מכויל. בכל מדינה שבה השחיתות היא החריג ולא הנורמה. "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" נכתב אצלנו (דברים טז יט).
לכל אדם יש אחריות לסביבתו הקרובה, במיוחד אם הוא ממונה עליה. גם להתעלם זו תקלה. עזבו פלילי. ה"אין כלום" הוא זלזול בחומרת הפרשה שאירעה במקום הכי חשוב במדינה. נתניהו יכול להרחיק את עצמו מדוד שמרון - האיש שיודע הכל ומעורב בהכל, אבל הוא כבר לא יכול לומר שאין כלום. הוא לא אשם בפרשה, אבל הוא אחראי למה שקורה סביבו.
גיבורי הטוויטר
טראמפ זכה ברוב בסנאט, אבל מאבד את כוחו בכל מקרה. הוא מתמוגג לאט־לאט עד שייגמר. שנתיים מהיום, מקסימום שש, הוא כבר לא יהיה נשיא. הלקח החשוב בעיניים ישראליות הוא שחלון ההזדמנויות לניצול הטראמפיזים מוגבל.
לא יהיה עוד שותף מהסוג הזה בארצות־הברית. מלא בעיות כאדם ומלא הזדמנויות לישראל. בשנתיים שחלפו מאז כניסתו לבית הלבן היחס לישראל הפך הוגן. היחס לאו"ם ולמוסדותיו הפך הגיוני, השגרירות עברה לירושלים ויש לחץ אפקטיבי על איראן, אבל בנושא שעליו חטפנו הכי הרבה מנשיאים אמריקאים, כולם - יהודה ושומרון - לא קרה דבר. לא השגנו כלום.
הבחירות שם הן צלצול השכמה: מה שלא יתקבע היום לא יהיה מחר. בקעת הירדן לא תהפוך לגבול מזרחי מוכר, אינטרס ישראלי מאז תקופת מפלגת העבודה, אם לא נחיל שם את החוק עכשיו. שטח שלא יסופח עכשיו (ולא משנה אם זה אפילו סנטימטר מגושי ההתיישבות), לא יסופח בעתיד. איפה שלא בונים יישוב לא יבנו בעתיד. נועדנו לזמניות. איו"ש כשטח מוחזק בשפה הישראלית, בג"ץ כתחליף לפוליטיקאים שרק מצהירים בלי להתכוון, ערפל מדיני מתמיד שפעם בכמה שנים מביא את ישראל לוויתורים.
בתקופת טראמפ, עם הממשלה הזאת, אפשר לשנות את המגמה. להגיד מה שרוצים, לא לחכות לדיל מאה מסתורי. אם זה לא קורה, זה לעולם לא יקרה, ולא משנה מה מבטיחים גיבורי הטוויטר מהקואליציה.
הש"ג לא אשם
הקשבתי לדברים שאמרה המשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר בוועדת חוקה. השיסוי שעליו דיברה מטריד גם אותי - אני עוסק בו ומוטרד ממנו לא פחות ממנה. כך גם ישראלים אחרים שרואים איך הגלות השבטית חודרת לכל חלקה טובה במדינה הריבונית. העניין הוא שדינה זילבר היא משפטנית. תפקידה להציג בעיות משפטיות בחוקים שעליהם דיברה. את הוויכוח הערכי־פוליטי היא צריכה להשאיר לאחרים.
ולגבי הוויכוח עצמו: אני מאלה שתומכים בחוק הקריטריונים במימון תרבות. זה השם הנכון, לא "חוק הנאמנות", שזכה לשמו למען הפרובוקציה. קראתי בו שוב ושוב ולא הצלחתי למצוא צנזורה תרבותית נוסח "ימים אפלים", אלא רק כללים סבירים שאני מסכים איתם. לפניכם תקציר למי שאיבד את ידיו ורגליו בסבך הטענות: מניעת תמיכה פיננסית מגופים וממוסדות תרבות שפעילותם חותרת תחת קיומה של המדינה ומבזה את סמליה. מי ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, תומך במאבק נגד ישראל או מציין את יום העצמאות כאסון "נכבה", לא יקבל כסף מהמדינה. למען האמת, נשמע לי מטורף לחלוטין שיש כאלה שחושבים אחרת, כאלה שטוענים שהמדינה צריכה לממן תרבות אנטי־ישראלית.
הסעיף היחיד שהייתי עוסק בו, לו הייתי משפטן, הוא מי הגוף והסמכות העליונה לפסילת מימון ליצירות תרבות. ההחלטה צריכה להיות מקצועית ולא פוליטית. היום זו מירי רגב, מחר תמר זנדברג שתקבע מה עומד בכללי "יהודית ודמוקרטית" ומה לא. במקום לעסוק בסעיף הזה קיבלנו עוד ויכוח פוליטי שמתחיל בתרבות ומסתיים במינוי יועצים משפטיים למשרדי ממשלה.
עד כאן לעצם העניין. עכשיו לעצם של הכלב שמשוטט בכנסת. כלב הבחירות שמרבה לנבוח.
עם כל הכבוד למחאת הבית היהודי, הפיכתה של זילבר לאויבת המשילות והאומה זה קשקוש. זילבר היא הש"ג, למרות תפקידה הבכיר. הערבוב שלה בין משפט לדעות אישיות הוא חלק מערבוב בעייתי של המערכת כולה.
מוסד היועמ"ש הוא המצאה מעוותת מראש. בן אנוש לא מסוגל להיות יועץ משפטי ומבקר משפטי ביחד, סניגור וקטגור. אי־אפשר שאותו אדם שעוסק בייעוץ משפטי לממשלה ויושב עם חברי הממשלה לשיחות פרטיות (ולפעמים גם מבלה איתם) יהיה היריב המשפטי; החבר לעבודה שגם אחראי על פתיחת חקירה או הגשת כתב אישום נגדם כשמתגלות בעיות. מנדלבליט הוא דוגמה לכך. איש הגון וישר שמורח את החקירות של נתניהו וסוחב מדינה שלמה בלי להכריע לכאן או לכאן. להערכתי, מתוך חוסר אונים. מעטים אלה שיכולים. התפקיד הוא בלתי אפשרי. שומרי הסף של משרדי הממשלה, אלה שאחראים לכך שלא יהיו חריגות, אינם יכולים להיות באותה נשימה גם אלה שאמורים לסייע לשרים בתחום המשפטי. לייעץ להם. המשפטנים הישראלים עשויים בשר ודם.
אם הבית היהודי רוצה משילות, יש שני לקחים חשובים שקשורים לשיטת הממשל שלנו: הגבלת כהונת ראש ממשלה ופיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. דינה זילבר היא הסחת דעת.
לפתוח חשבון
כבר שבועיים שלשכת ראש הממשלה מהדהדת טענות על כספים שקיבל אהוד ברק מקרן וקסנר כאזרח שמתמודד על הנהגת מפלגת העבודה. נטען שהכסף הועבר לפני כעשר שנים עבור ייעוץ לקרן שמכשירה בהרווארד בכירים ישראלים מגופי ביטחון ומשרדי ממשלה. ניסיתי לדלות מתוך הדברים שפורסמו על מה בדיוק קיבל אהוד ברק כסף ולא הצלחתי. כל תחקיר במקום טענות יתקבל בעניין רב, אלא שלא פחות מעניין בסיפור הזה הוא למה לשכת ראש הממשלה מתעסקת באובססיביות בפנסיונר ברק. על פי כל הסקרים, גם אם שותפו של נתניהו לשעבר יחזור לזירה הפוליטית, הוא לא מהווה איום אלקטורלי על הליכוד.
אם רוממות החוק ושקיפות עומדת מאחורי העניין באהוד ברק, יש לי הצעה ללשכת נתניהו העסוקה: חוק חדש שאני משוכנע שימצא לו רוב, ומחייב חשיפה מלאה של כלל ההכנסות של נבחרי ציבור. לפתוח הכל - כולל תקופות שבהן היו אנשים פרטיים או רק פלירטטו עם הפוליטיקה. יועיל לאזרחים להכיר את האינטרסים וחשבונות הבנק הסודיים של מי שנבחר לכנסת, לממשלה או למשרות של ראשי ערים. אבי גבאי, נתניהו, ביטן, כחלון, ליברמן ובנט. כולם כולל כולם. אני מתחייב מעל דפי העיתון לתמוך בכל יוזמה כזאת ומשוכנע לאור ה"לקונה" שהתגלתה שיוזמה כזו תצוץ בקרוב.
