לכי לעזאזל, יא בוגדת

איזה טינופת הוריד ח"כ אלעזר שטרן על השרה מירי רגב. "את יודעת שאני יודע איך התקדמת בצבא. לא כדאי!" עומד גנרל של סמכות מוסרית, כיפה סרוגה יד־ראשונה־מאלוהים, קצין חינוך ראשי לשעבר - ומנפנף לראווה בעברה של רגב מול פני האומה ומשפחתה. דיברת על "נאמנות בתרבות"? חכי־חכי שאפתח על הנאמנות שלך!

שטרן בעצם הקיא על רגב את מה שרגב ירקה על אישה אחרת, ח"כ חנין זועבי: "רוחי לעזה, יא ח'אינה!" מעל אותה במה. זוכרות? "לכי לעזה, יא בוגדת!" לכי לעזאזל, יא בוגדת. אז פעם זו ערבייה־מוסלמית, שבוגדת בערכי רגב - ועכשיו זו ערבייה־יהודייה, שבוגדת בערכי שטרן: אישה מזרחית נחשדת בבגידה, וזוכה לסקילה פומבית.

ומי ייתן לך הגנה עכשיו, שרת התרבות? אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, החברה הטובה שלך, מהסיסטרהוד בטקס יום העצמאות? איך אפשר, שרה עסוקה בהגנה על התכשיט שלה, הנסיך יאיר, שעשה שטרן בעצמו לאופירה אסייג, עוד ערבייה־יהודייה, "בהמה גסה שהגיעה לאן שהגיעה בזכות רומן עם גבר נשוי". באמת, למי תפני? לח"כ אורן חזן, שערב קודם עמדת לצידו, איזה צחוקים, כאשר ביזה את ח"כ אילן גילאון? נו, חזן כבר יעמיס אותך לקזינו בבורגס.

אולי תמצאי מחסה בקרב העמיתים שלך לקואליציה בבית היהודי, עם הדרת הנשים ושנאת המרוקאים הידועה שלהם? אוחנה, סיבוני - מה זה משנה, כולם ערבים. או שתפני אל עולם התרבות ואנשי הרוח והמצפון, אלה שעדיין לא התנקשת בהם? למשל החבר אייל גולן. אולי כדאי שתתקשרי אליו. רק נקווה שהוא נתן לך את המספר הפרטי, לא של הפות־מוביל.

לא, השרה רגב. את, כמו הציבור הרחב, יודעת שיש לך רק כתובת אחת: המחנה הליברלי בישראל. רק מי שאת כל כך מתאמצת לפגוע בו, לאיים עליו, להחליש אותו. את, לצד האחיות שלך לצמרת "מדד השנאה", שמדרג את חברות הכנסת המושפלות ביותר בשיח הציבורי: מקום ראשון תמר זנדברג, מקום שני זהבה גלאון, מקום שלישי מירי רגב. המחנה של מרב מיכאלי וסתיו שפיר שנואת נפשך, זו שבערוץ ה"מורשת" נעצו על "אופניים, בלי מושב". ג'ון לנון אמר פעם שאישה היא הכושית של העולם: את, השרה רגב, הפכת להיות הסודנית של אלעזר שטרן. אז איך זה מרגיש, להיות ח'אינה?

ושאף אחד לא יקנה את התירוץ הדלוח של שטרן וראשי יש עתיד. את דבריו לא ניתן לפרש אחרת, כי אילו התכוון ל"התקדמה דרך חנופה" - חזקה שהיה אומר את זה. ואם מדובר בהתקדמות דרך קומבינות לא תקינות - איפה היה ראש אכ"א במיל' כל השנים? אדרבה, שיתכבד ויספר. לא: שטרן בא לבזות. קודם מעביר אותה איזה מבחן מעליב על שבזי, ואז גולש מתחת לחגורה.

אז ככה. הרגליה הפרטיים של השרה רגב, כמו של כל אדם אחר, הם לא עניינו של איש. שתעשה מה שבא לה. חמור יותר: דברים שסיפרה רגב בעבר, גם בראיון לח"מ, מעלים חשש כי הותקפה או הוטרדה באותו שירות במדים על ידי "בכיר ביותר, שנותר אז בצבא". אולי לשם מכוון האלוף במיל' שטרן, עם ה"אני לא מאמין למילה שלה", והתעטפות בחיוך של יודע־כל. ממש הטלת אימה, שאינה רחוקה מסחיטה של ממש. חכי־חכי כשאפתח עלייך!

שטרן, ממניינה ובניינה של הציונות הדתית האשכנזית, גם העיר כאן מחדש עצב מודלק במיוחד. כי מירי רגב היא לא רק אישה, אלא אישה מרוקאית. הביזוי של נשים מרוקאיות, סטריאוטיפ "המרוקאית הזונה", עודנו רובץ בתהום התודעה של החברה הישראלית, הגברית־לבנה, ומתעורר אחת לכמה זמן. כמה מראי מקום: מרגו של סרטי מנחם גולן, מ"אלדורדו" ("עובדת בשביל כל העולם בשביל 15 לירות") ועד "מלכת הכביש" המזעזע; שמוליק קראוס ו"צרות במשפחה" המחפיר, במבטא מרוקאי עלוב, על משפחה מרוקאית, בה האח החרמן שוכב עם אחותו המופקרת; דרך עירית לינור, שמדברת על המרוקאית אורטל בן־דיין, שהתלוננה על הטרדה מינית - ומייחסת לה "רומן עם המרצה הנשוי שלה" (שקר), ו"בלקסיקון שלי קוראים לזה 'זונה'". כן, בלקסיקון הישראליות כולה קוראים למרוקאית הזו, "זונה"; בואכה הימים האלה, עם יאיר נתניהו ואופירה אסייג, אלעזר שטרן ומירי רגב.

הסרט "אזור הדמדומים" נפתח בסיפור מהמם על גזען לבן טיפוסי, שבבת־אחת הופך נרדף: עבד שחור בזמן הלינצ'ים, וייטנאמי שנרדף על ידי הצבא, יהודי בדרך למחנה השמדה. שרת התרבות, וכל מי שתומך בה, אולי הרגיש השבוע משהו דומה. איך מציאות של רדיפה, איומים, ניצול כוח ואלימות, יכולה להתהפך ברגע גם עליך. בפעם הבאה שתדברי על נאמנות ובגידה, השרה רגב, פשוט תיזכרי באלעזר שטרן.

עלית החדשה

ברכות לראש עיריית נצרת־עילית, רונן פלוט. הוא נבחר עכשיו בתוצאה הסבירה 8,115־103. שזה 98.7 אחוז, ברוח הימים היפים של המפלגה האחת. בהתאם, מציע פלוט - בעצמו עולה מברית־המועצות - לשנות את שם העיר! ככה, מגיע שלטון חדש, נמחק את פטרוגרד ונעשה לנינגרד. הסיבה המוצהרת: "אנשים נוטים לבלבל את 'נצרת־עילית' עם 'נצרת'". לכן יש דימוי גרוע לעיר היהודית (רק 60 אחוז מהתושבים, אבל אל תגלו). וזה יפה, להניח ככה את הגזענות על השולחן.

מיד עולות אפשרויות נחמדות, כמו "טהורה". או "יהודית". או "עילית החדשה", תגלגלו על הלשון. אולי "שלום הגליל"? עבד לא רע במבצע ההוא. ואם המטרה היא לבדל את "עילית" מהשכנות הנחותות שמסביב, אז בואו ננסה "הכי לא טבריה", "מקלט מצפת", "עפים מעפולה". או שנפיל את תיק שינוי השם על הערבושים למטה. מעתה אמור: יש נצרת, ויש נצרת תחתית. נצרת־תחת.

מתברר שהרעיון הזה החל עוד בקדנציה של ראש העיר הקודם, שמעון גפסו המהולל, שקודם כל נתקל בבעיות בנוגע לשמו־שלו: עם בחירתו ב־2008 הגיע זרם פניות לעירייה של ילדים שביקשו לפגוש את ראש העיר, "שי גבסו". באמת! פלוט בתורו, עוד לפני שינוי שם העיר, כבר הספיק להסב את שם מרכז התרבות הוותיק ביישוב ל"קולנוע גל גדות". הכוכבת לא הגיעה לפרמיירה, או בכלל. כנראה אפילו וונדר וומן התבלבלה, ונתקעה בנצרת־תחת.

ובעצם, אם המטרה היא דימוי יוקרתי, למה לא לבחור בפשטות בשם הכי נוצץ בארץ? קבלו את "תל־אביב". כן, "נצרת־עילית" תהפוך ל"תל־אביב"! אפילו בלי האפוסטרוף "-יפו" הערבי המיותר הזה. יש כבר מקום כזה? אז מה. הנה, מועצת העיר "מודיעין עילית" החליטה ביוני על שינוי שמה ל"איילת השחר". תקדים כבר יש.

כן. "נצרת־עילית" הזנוחה תהפוך ל"תל־אביב". נזמין לאירוע גם את שי גבסו/ שמעון גפסו, ועומר אדם יגיע לקולנוע "גל גדות", ויבצע את ההמנון, שכמו נולד לאירוע, לעיר הישנה ולראש העיר החדש: "היא מרגישה שנפתח לה המזל. פגשה אחד, גבר־גבר ורג'אל". תל־אביב, יא חביבי. תל־אביב.