שם, מול נוף עוצר נשימה, על אחת הפסגות היפות של העולם, באלפים הצרפתיים - הם ישבו. שקעו עמוק לתוך כיסאות הנוח במעין מנוחת לוחמים בין קרבות. רונית כבר ידעה שזה הטיול האחרון והפסגה האחרונה שעליה יטפס שלמה, בעלה. והוא, מצידו, רק חייך, הביט בנוף וגמע בנחת את החלום הכמעט אחרון שלו.
קרוב למאה חלומות הם רשמו יחד, מעט אחרי גילוי המחלה, בדיוק לפני שנה. כמעט את כולם הספיקו להגשים, אבל ימים ספורים אחרי ששבו לארץ, אחרי שעוד הספיקו לצאת לסוף שבוע עם הילדים, התדרדר מצבו של שלמה. הוא התמוטט ואושפז בבית החולים. עכשיו הרופאים כבר דיברו על הסוף. "הם דיברו במונחים של שבועות. אני ידעתי שמדובר בימים ספורים", אומרת רונית.
המחלה של שלמה קופר (39) התפרצה בסוף חודש אוקטובר בשנה שעברה. זה התחיל מכאבי בטן חזקים. "זה היה כאב חד שהגיע משום מקום ולא עבר בשום צורה", מספרת רונית. "אחרי שבועיים של בירורים, ריצות, סי־טי, החלטתי שאני מאשפזת אותו לשבוע בבילינסון כדי להבין מה קורה. באולטרסאונד בטן ראו את הגידול, עשינו פט סי־טי וקיבלנו את האבחנה. זה משהו שלא אשכח אף פעם, את היום שבישרו לנו: סרטן מעי גס גרורתי, מפושט בשתי אונות הכבד ובחלל הבטן, שלב 4.
"אתה יושב חמש דקות מול הרופא וכל החיים מתהפכים עלייך. בגלל שהמחלה של שלמה הייתה מאוד אלימה, לא היה לנו זמן להרגיש או לעכל. זה כמו שעון חול שהופכים והזמן מתחיל לרוץ. ברגע שהודיעו לנו בכיתי. שלמה לא בכה. הוא הסתכל עליי ורק אמר, 'אני צריך ללכת לעשות משהו במחשב'", היא מחייכת בעצב. "כנראה שהוא היה צריך את הזמן שלו לבד. אני החלטתי שאת השבוע הראשון של הגילוי אני לוקחת לעצמי. בוכה, מתפרקת, עושה מה שאני צריכה וזהו. זה באמת היה שבוע מאוד קשה, אבל אז התחלנו לרוץ מרתון".
שבועיים לאחר גילוי המחלה התברר שלגידול יש מוטציה שהופכת אותו לאלים יותר. "אחרי שבוע החלפנו את הטיפול לאגרסיבי יותר. תוך ארבעה טיפולים הייתה נסיגה משמעותית ונראה היה שזה הולך לכיוון טוב, אבל מהר מאוד הרופאים ראו שהגידול מסתגל במהירות הבזק לטיפולים. המעבר המהיר לקו הטיפול השני והאחרון לסוג המוטציה הזו היה נקודת המשבר הראשונה בתהליך".
בתוך המרוץ נגד הזמן – בהפסקה קצרה בין הטיפולים, חודש וחצי לאחר גילוי המחלה – טסו שלמה ורונית לבאדן־באדן שבגרמניה. "טסנו באיזי ג'ט מצ'וקמק", היא מחייכת, "הוצאתי מהתיק את הספר 'הרשימה' של יובל אברמוביץ', ואמרתי לשלמה, 'אולי בין הטיפולים נעשה דברים שאף פעם לא איפשרת לעצמך לעשות? זה לא חייב להיות חלום גדול, זה יכול להיות קניית גרביים או מכנסיים חדשים'. שלמה אמר לי, 'אין לי חלומות'. אמרתי לו, 'לכל אחד יש חלומות, פשוט אף פעם לא היה לנו זמן לעצור ולחשוב על זה'. עברו כמה דקות ואז הוא אמר לי, 'את יודעת מה? נורא בא לי לקנות פלייסטיישן'. מיד רשמתי את החלום בספר, וככה לאט־לאט התחלנו למלא את הרשימה.
"אמרתי לו שאוסיף את החלומות שלי, וחלומות משותפים שלנו, והחלטנו שכל רגע שהוא ירגיש יותר טוב, נקדיש להגשמת חלום. כל חלום שהוא יבחר מהרשימה. התרגיל בספר הוא לרשום מאה חלומות, אנחנו עשינו רשימה של 92, אבל קראנו לזה 'רשימת המאה'. הגשמנו כמעט את כולם. כל רגע שיכולנו הגשמנו חלום וסימנו וי בספר".
"היי סרטן, בחרת באדם הלא נכון!"
(סיסמה שכתב שלמה קופר בעמוד הפייסבוק שלו, לצד תמונתו המחייכת)
"'אופס, תקלה, או: סרטן המעי הגס גרורתי", כך תיאר שלמה קופר את גילוי המחלה בפוסט שהעלה ב־19 בנובמבר 2017. "דמיינו לעצמכם מטוס סילון בהמראה. המנועים מתעוררים בשאגה לחיים, גוף המטוס רועד בהתרגשות, צובר כוח ועוצמה, מנסה לכבוש את השחקים. דמיינו עכשיו בורג קטן רופף. המטוס לפתע מתחיל להשתעל, לא רוצה לוותר, אך המכניקה לבסוף מכריעה אותו. הוא מתחיל לצלול לעבר הקרקע. אופס, תקלה. הצילו! התרסקות.
"זו פחות או יותר התחושה שלי בימים אלו. בשיא הקריירה, עוד לפני אמצע החיים, עם משפחה, אישה ושני ילדים קטנים ומקסימים, ומשום מקום וללא התרעה מוקדמת החיים נעצרים בחריקת בלמים".
השיחה הראשונה שלי עם רונית התרחשה לפני כחודש. היא הייתה אז בבית המשפחה החם והמטופח בחדרה, שלמה שכב בחדר הסמוך. הוא כבר לא היה מסוגל להתראיין. אלה היו שעותיו האחרונות. אבל לרונית וגם לו היה חשוב לציין את ההישגים שלו, את היכולת שלו ושלהם כמשפחה להתמקד ולחגוג את הטוב, לתת כוחות והשראה לסובבים אותם.
"השנה האחרונה הייתה שנה מאוד משמעותית, גם עבור המשפחה והילדים שלנו, גם לי עם שלמה ברמה הזוגית", אומרת רונית. "הספקנו המון. אם לפני זה את חיה את החיים ואף פעם לא עוצרת לשאול את עצמך מה אני רוצה, מה חשוב לי, אומרת 'טוב, נעשה מחר' - כאן היה ברור שאין את האופציה הזאת".
מתי הבנתם שזה לא הולך לקראת ריפוי?
"זה קטע בסרטן. ברור שבשלב מסוים הבנו שיהיה קשה מאוד לצאת מזה אבל תמיד יש תקווה ומחשבה שאולי יהיה נס. ההבנה שזהו, שאין יותר מה לעשות, הגיעה רק שבועיים לפני הסוף. עד אז עוד הייתה חשיבה על קווים ניסיוניים, תרופות שהוא היה הראשון לקבל, שהבאנו מארצות־הברית. הפכנו את העולם.
"חלק מהריפוי בסרטן קשור לנפש. לקח לי הרבה זמן להפנים שגם אם אלחם הכי חזק, ואעשה הכל, לא תמיד מצליחים. אבל מה שכן תלוי בנו זה איך להסתכל על המחלה הזאת, איך לראות את החיים לצד המחלה. זו גישה שאיפשרה לנו להכניס המון שמחה הביתה, גם ברגעים מאוד עצובים וקשים. אני חושבת שהילדים לא חוו את העצבות הזאת. לא נתנו לה מקום".
מתוך הגישה הזו נולדו רשימת החלומות והמסע להגשמת כמה שיותר מהם. "היה לנו ברור שכל רגע שאפשר - אנחנו עושים דברים. כל רגע ששלמה מרגיש קצת יותר טוב בין טיפול לטיפול. זה נתן המון יעדים קטנים להגיע אליהם בדרך. אתה אמנם נכנס לטיפול, אבל אחריו מחכה לך משהו שאתה חולם עליו. זה מחזיק אותך, נותן לך להסתכל מעבר לקושי, מעבר לכאב. זה באמת מאפשר לייצר הסתכלות אחרת".
היו חלומות שפסלתם בגלל שיקול כלכלי למשל?
"השיקול הכלכלי היה קיים כמובן אבל השתדלנו שזה לא יגביל את המחשבה שלנו. היה לנו גם ביטוח רפואי מאוד טוב ושלמה עבד כמו מטורף כעצמאי, אז פחות היה קושי כלכלי. כל דבר ששלמה העלה נכנס לרשימה, כולל מלונות יוקרה וטיסה בביזנס. זה יכול היה להיות מדברים פעוטים כמו לראות איזה סרט עם הילדים או לקנות טלוויזיה קטנה לחדר העבודה ועד דברים גדולים שלא ידענו אם נזכה להגיע, אבל רצינו לשאוף אליהם, כמו להיות נהג מונית מתישהו או לראות את המונדיאל הבא בקטאר ב־2022.
"אז לא היו הגבלות ברשימה, אבל היו הגבלות במימוש שלא יכולנו לחזות אותן, מה שהפך אפילו את החלומות הקטנים לחלומות גדולים. כמו למשל ללכת למסעדות האהובות עלינו. שלמה מאוד אהב בשר ויין אז ניצלנו כל רגע שהוא יכול היה לאכול נורמלי, אבל לא היו הרבה רגעים כאלה. או למשל שהוא היה בטוח שיהיה לו שבוע שלם לקרוא ספרים, ולצערי זה לא קרה, כי באמת כל שבוע היה או אשפוז או תופעות לוואי".
איך הגיבו בסביבה שלכם על רעיון החלומות?
"כל מי שידע אהב את הרעיון. המשפחות שלנו מאוד זרמו, שיתפו פעולה, ובאמת בלי התמיכה שלהן זה לא היה קורה. אם זה בלשמור על הילדים ואם זה בכל דבר אחר. חולה סרטן בלי תמיכה לא יכול להחזיק מעמד".
"תתארו לכם באמצע יום יפה,
שמיים מעליכם, האהבה איתכם.
תתארו לכם את החיים זזים אחורה וקדימה.
תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות.
אוסף עוד קצת שמש בכיסים, לפני סערת הכימו הבאה..."
(שלמה קופר בעמוד הפייסבוק שלו ב־29 במאי 2018 – כשהיה עם רונית בחופשה במלון כרמים)
שלמה הלך לעולמו ב־10 באוקטובר, באחת־עשרה בלילה. בימים האחרונים לקראת הסוף, היה ברור לרונית שהיא חייבת להכין את אלבום החלומות, שמתעד בתמונות את כל מה ששלמה הספיק להגשים לפני מותו. רגעי העֵרוּת הלכו והתמעטו ובכל זאת, הספיקה למצוא רגע אחד של הכרה. היא ישבה לצד בעלה הגוסס, ויחד הם דיפדפו בין החלומות.
"היה לי חשוב ששלמה יראה את האלבום לפני מותו. בחרתי את התמונות וגיבשתי הכל אבל באשפוז האחרון לא היה לי זמן. ביקשתי מאחי שיעזור לי להוציא את האלבום, ששלמה יזכה לראות את כל הרשימה של החלומות שהגשמנו בתמונות. פתאום, תוך כדי ההכנה של האלבום הזה, הבנתי מה עשינו. משרה מלאה, שני ילדים קטנים, מחקר על המחלה ומלחמה להביא תרופות מחו"ל, נסיעות, רופאים, זריקות, אינספור אשפוזים, תופעות לוואי – ובתוך כל הטירוף הזה נאחזנו בתקווה, נאחזנו בחיים. הבנו שאנחנו צריכים לנצל כל רגע, לעשות דברים שאנחנו אוהבים, ששלמה אוהב, שייתנו לו כוח.
"למרות שכבר היה לו קשה לדבר, כששלמה ראה את האלבום יכולתי לראות כמה שהוא התרגש. הוא כל הזמן אמר שאם יש משהו שהמחלה מאפשרת זה למתוח קו על החיים שלך, להסתכל אחורה ולראות מה עשית. הוא נפטר בגיל צעיר, אבל כמות הדברים שעשה ברמת קריירה, משפחה, בית... בשנה האחרונה הוא הגשים את רוב החלומות, את רוב הדברים שהיו לו חשובים. בזכות הרשימה הזאת ובזכות ההסתכלות החיובית שלנו הוא הצליח להספיק עוד הרבה, כנגד כל הסיכויים.
"היו הרבה חלומות שהיה קשה להגשים – כמו הנסיעה האחרונה לחו"ל, שהייתה כמעט בלתי אפשרית. שלמה הרגיש לא טוב, זה היה אחרי האשפוז, הייתה דילמה אם לנסוע או לא. אני מאוד רציתי שניסע. חשבתי שאם שלמה, בנאדם לפני סוף החיים שלו, יוכל לעמוד על ההרים האלה של שאמוני באלפים הצרפתיים, על פסגת העולם, ולקבל את העוצמות של הטבע, זה ייתן לו המון כוח. הרופאים פה אחד אמרו 'תיסעו'. שלמה היה על כיסא גלגלים ועם בלון חמצן. היו לו כאבים. אבל עלינו על הטיסה וזה היה באמת מדהים".
רונית מביטה בתמונה באלבום שמתעדת את הרגעים ההם על האלפים. שניהם נראים מאושרים. "שלמה היה בנאדם רגוע. גם כשהייתה סערה בחוץ הוא תמיד היה שלֵו. תמיד היה בו שקט פנימי. אפילו המחלה הסוערת לא הצליחה לערער אותו. הוא תמיד הלך עם המצפן שלו, לאורך כל המחלה. הוא אמר, 'אני אעשה כל מה שצריך'. הוא נלחם בטירוף על החיים, גם ברגע האחרון. אני כבר הבנתי שזה הטיול האחרון שלנו".
גם שלמה הבין?
רונית מהססת לפני שהיא עונה. "אני חושבת שלא. היו לנו שיחות על המוות", היא ממשיכה. "הוא לא פחד, הוא גם אמר לי שהוא באמת שלם עם החיים שהיו לו. הוא מאוד שמח על כל מה שעשינו יחד, על הדרך שעברנו בכלל - מרגע שהכרנו, ובשנה האחרונה - שרק חיזקה את הזוגיות שלנו. הבנו שהכוח שלנו יחד הוא אדיר. יום לפני שהוא נפטר הוא אמר לי שהוא מבין שהוא הולך למות ועצוב לו שזה נגמר, אבל שהוא מאוד שמח על התקופה הזו", היא אומרת ודמעות חונקות את גרונה.
עכשיו אנחנו יושבות בביתם בחדרה, ששופץ במסגרת אחד החלומות בשנה האחרונה. רונית מביטה בתמונות באלבום. "זה רגע הגילוי", היא מראה את התמונה הראשונה ובה שלמה יושב על כיסא בית חולים מחובר לכימותרפיה. מחייך. בכל התמונות הוא מחייך. "מתחילים לרוץ", אומר הכיתוב לצד התמונה.
היא מדפדפת בין תמונות מבילוי במעיינות חמים וסאונות, יום פינוק בחמי געש, ארוחות משותפות במסעדות האהובות עליהם, ותמונה של שלמה מעשן קנאביס רפואי. "צחקנו עליו על הקנאביס. הוא לא עישן אף פעם ופתאום היה צריך ללמוד לעשן. הוא השתעל נורא. הנה כורסת הטלוויזיה המפנקת, כמובן. הנה החופשה במלון כרמים, היה ממש כיף שם, והחופשה באילת. והנה הפלייסטיישן, שהיה בעצם החלום הראשון, אבל ברשימה הוא התגשם רק באפריל".
"פלייסטיישן 4 פרו. המון תודה רן שהגשמת לי את חלום מספר 64", כתב שלמה ממיטתו בבית החולים לאחיה של רונית, שקנה לו את המשחק. "עזרת לי לסמן וי נוסף. כל מאה החלומות מתגמדים לעומת חלום אחד שכל יום הופך למציאות: אשתי היקרה".
רונית ושלמה נפגשו ב־2009. רונית התגוררה בדירה עם שותפות בחיפה, "וכשאחת מהשותפות עזבה אמרנו שיהיה נחמד אם ייכנס במקומה גבר. שלמה הגיע לראות את הדירה, ובמקרה רק אני הייתי. תמיד התבדחנו שהוא בא לפגוש שותפה לדירה ומצא שותפה לחיים. הוא אמר שהחדר לא כל כך התאים לו אבל השותפה כן. שנה וחצי היינו חברים מאוד טובים ואז הבנו שמתחיל בינינו משהו מעבר".
ב־2011 הם נישאו. שלמה הפך אנליסט בכיר בשוק ההון, התעסק בכל מה שקשור במסחר יומי במניות בוול־סטריט, "הוא היה מרצה ומורה דרך להרבה אנשים בתחום". רונית, מנהלת משאבי אנוש ויועצת ארגונית, עבדה ב"ג'וינט" במשרה מלאה עד לפני מספר חודשים, עד שהמחלה לא איפשרה לה יותר.
כשהרכבתם את הרשימה, הייתה לך תחושה שתספיקו כל כך הרבה? הגשמתם 90 חלומות.
"הרכבת הרשימה הייתה בפני עצמה הגשמה של מחשבה: להתכוון לטוב ולהגיע אליו. המטרה הייתה תמיד להספיק כמה שיותר, כשכל חלום הוא נקודה באופק, משהו לשאוף אליו, ולדעת שהוא מחכה לך מעבר לקושי.
"בערב פסח שלמה התמוטט ואושפז עם צהבת של הכבד. זו הייתה הפעם הראשונה שנגענו במוות, שהבנתי כמה זה מוחשי, כמה זה קרוב. כל השבועיים של פסח שלמה היה מאושפז. היה רגע שהוא אמר לי שהוא לא יודע מה יהיה. אמרתי לו שחייבים לצלוח את המשבר הזה ולהתרומם כי יש עוד כל כך הרבה מה לעשות. כל כך הרבה דברים שחשובים לו. הוא אמר שאם הוא ייצא מזה, אנחנו נוסעים למונדיאל".
הנסיעה למונדיאל ברוסיה הייתה אחד החלומות הגדולים של שלמה. "ראינו את אחד המשחקים במוקדמות בין גרמניה למקסיקו. הייתה אווירה מטורפת של כדורגל. לפני המחלה שלמה לא ראה הרבה משחקים, אבל התחושה הזאת, להיות במגרש אמיתי עם כל השמחה והאוהדים – זה היה אחד החלומות הכי משמעותיים שהיו לו", מחייכת רונית ומעבירה דף באלבום.
בחלק מהחלומות השתלבו גם הילדים, בני שנתיים וחצי וארבע וחצי - חופשות משותפות בטבריה ובאילת, זמן איכות ומשחק משותפים, וגם מזכרות לחיים. "די בהתחלה החלטנו שאנחנו משתפים את הילדים והם ידעו שאבא חולה, וגם ביקרו אותו באשפוזים. חשוב היה לנו שתהיה פתיחות סביב המחלה, שלא ייווצר מצב שפתאום אבא נעלם. מאז שהוא חלה, כשהוא היה בבית, הוא היה מקריא להם סיפורים לפני השינה. כשהוא עבד אף פעם הוא לא חזר בזמן להשכבות.
"לפני הסוף הוא השאיר מכתב לכל ילד ושלושה סרטונים לכל מיני נקודות זמן משמעותיות בחיים, שבהם הוא אומר לילדים מה הערכים שחשוב לו שהם ימשיכו. רצינו שיהיה להם משהו ממנו שילווה אותם גם כשיגדלו והוא כבר לא יהיה.
"למרות שהם קטנים, הם מבינים הרבה ועשינו תהליך פרידה אמיתי. זה התחיל מבית החולים, כשהבאנו אותם לשבת, מתוך הבנה ששבת משפחתית כנראה כבר לא תהיה יותר. הורדנו אותו מהמיטה לכיסא גלגלים, פתחנו שולחן. הילדים הגיעו, הוא נתן להם מתנות, דיבר איתם. ביקשתי משלמה להכין לילד הגדול משהו לקראת העלייה לכיתה א', ברכה מאבא, שאוכל להראות לו בעתיד. ואני צילמתי את הרגעים האחרונים שלהם יחד. בכלל, כל השנה האחרונה צילמתי אותם הרבה בווידיאו כדי להשאיר אותו חי בזיכרון שלהם".
לוקחים את זה צעד־צעד. העתיד לוט בערפל. אני מסתכל לאחור מסופק מהדברים שהשגתי, מהחלומות שהגשמתי. החיים אינם כמות השעות מלידתו של אדם למותו, אלא התוכן שיצקנו לתוכם. אוסף החתימות שהעולם הטביע בנו ואוסף החותמות שהטבענו על העולם.
(פוסט שכתב שלמה זמן קצר לאחר גילוי המחלה)
בימיו האחרונים, כששלמה הרגיש שסופו מתקרב, הוא ביקש מרונית להגשים חלום אחד אחרון. "בבית החולים שאלתי את שלמה, 'מה החלום עכשיו?' הוא פשוט ביקש שאחזיר אותו הביתה. הוא רצה לעשות את הימים האחרונים שלו כאן. זה היה מבצע להוציא אותו מבית החולים, אבל היה לי ברור שאם זה אומר להילחם בביורוקרטיה ולהוציא אותו - אני מוציאה אותו. ובאמת הצלחנו להגיע לפה ביום ראשון בלילה עם אמבולנס, והוא זכה להיות כאן עוד שלושה ימים".
רונית לוקחת נשימה, מסתכלת על דלת הכניסה כמו מדמיינת שוב את רגע הכניסה הביתה, עם שלמה. "אני זוכרת את החיוך שלו ברגע שהוא ראה את הבית ונכנס. ככה הוא רוצה להיות, מוקף במשפחה שאוהבת אותו, וזה בסופו של דבר היה החלום הכי גדול".
אחרי שקמה מהשבעה, אזרה רונית אומץ ונסעה להיפרד מהצוות שטיפל בבעלה במסירות בבית החולים שיבא. "היה לי מאוד קשה להיות שם בלעדיו", היא אומרת. חשוב לה גם לציין כי יובל אברמוביץ', ששמע על רשימת החלומות שהתחילו בהשראתו, הגיע לבקר אותם לפני ששלמה נפטר, "וזו הייתה סגירת מעגל".
מה לא הגשמתם?
"היה כנס שוק ההון ששלמה נרשם אליו באוקטובר. הוא היה אמור להרצות בוועידה השנתית העולמית מול כל המנטורים בתחום שהוא גדל עליהם. הוא לא הספיק לעשות את זה. היה עוד חלום לראות את קיליאן אמבפה בפריז, גם את זה לא הצלחנו. היו עוד דברים שהוא רצה, אבל לומדים לתעדף. אולי אני אגשים עבורו את כל מה שלא הספקנו יחד".
