אחרי שעמישראל גילה את היער השחור, כבש את אגם גארדה וחרש כל פיסת חוף בתאילנד, נדמה שעכשיו כולם בווייטנאם. כשהגענו לשם לטיול משפחתי בתקופת החגים נתקלנו באינספור משפחות ישראליות, וכששמענו את המוכרים בכפרים פונים אלינו בעברית ואומרים ש”הכל אחלה“ וש“אין הנחה, יש קסת קסת רווח“ הבנו שאכן הישראלים השאירו חותם גם פה.
אז אם עוד לא ביקרתם ואתם שוקלים, הנה חמישה דברים שכדאי לדעת כשמתכננים טיול משפחתי לווייטנאם:
1. המסלול
טיול בווייטנאם כולל כמה אתרי חובה, שעליהם אפשר להוסיף יעדים בהתאם לזמן, לתקציב ולתחומי העניין. אנחנו התחלנו את הטיול בעיר הבירה האנוי שבצפון והתקדמנו דרומה, אבל אפשר בהחלט לעשות את המסלול גם בכיוון ההפוך, כלומר להתחיל בהו צ‘י מין סיטי (לשעבר סייגון) שבדרום ולעלות צפונה.
כך או כך, אנחנו מצאנו שבהאנוי אין יותר מדי מה לעשות ויום אחד לגמרי יספיק כדי לראות את המוזוליאום של הו צ‘י מין, את האוניברסיטה העתיקה (Temple of Literature) ואת ”הילטון האנוי“ שהוא בית הכלא שבו החזיקו את השבויים האמריקאים בזמן מלחמת וייטנאם (ע“ע המלחמה).
האנוי היא בסיס נוח לטיולים בצפון וייטנאם. כדאי לצאת מפה לטיול של יומיים או יותר בכפרים באזור סאפה (Sa Pa), שם תוכלו לעשות טרקים ארוכים או קצרים בין טרסות האורז היפהפיות (אל תשכחו לקנות את כובע הקש המסורתי שבלעדיו חוויית הטיול לא תהיה שלמה), המפלים או אפילו לטפס ברכבל (או ברגל אם אתם בכושר) על הר פנסיפאן (Fansipan) הגבוה ביותר בווייטנאם (אם יש ערפל עדיף לוותר כי לא רואים כלום מלמעלה), וכמובן גם לישון אצל משפחה מקומית ב־Homestay (אנחנו ויתרנו).
הדרך הנפוצה ביותר בקרב המטיילים להגיע לצפון היא ברכבת לילה מהאנוי. זו אכן חוויה מיוחדת, אבל כיף גדול זה לא (יש תאי שינה פרטיים אבל השירותים משותפים לכל הקרון), ובכל מקרה אל תבנו יותר מדי על שינה גם בקרון המפואר ביותר.
יעד נוסף לטיול מהאנוי הוא מפרץ האלונג ביי (Halling Bay) - היעד בה‘ הידיעה בווייטנאם - אתר מורשת עולמי של אונסק"ו ואחד מ"שבעת פלאי עולם הטבע“ (לצד יערות האמזונס, הר השולחן בדרום אפריקה ועוד). הדרך המקובלת לטייל בהא־לונג ביי היא בשיט באחת מעשרות הסירות, מפוארות יותר או פחות, שמפליגות לסיור של לילה או שניים. במהלך הסיור תוכלו לעצור לרחצה באחד החופים, לביקור במערת נטיפים ענקית או לשיט קיאקים. הכל מאוד מסחרי ותיירותי, אבל זה באמת אחד המקומות היפים בעולם שאסור לפספס.
אם יש לכם זמן אל תוותרו על מחוז נין בין (Ninh Binh), הידוע בכינויו ”כמו האלונג ביי רק בלי הים“. גם לפה תוכלו להגיע ביום טיול מהאנוי. אנחנו עשינו טיול אופניים בין מקדשים, ולאחריו יצאנו בשיט לטאם קוק (Tam Coc - שלוש המערות) בסירה עם נשים שחותרות ברגליים שייקחו אתכם לסיבוב בתוך מערות חשוכות ונמוכות תקרה. אם אתם בכושר ועוד יש לכם כוח תוכלו לטפס 462 מדרגות לפסגת הנג מואה (Hang Mua), וליהנות מנוף עוצר נשימה. רק קחו בחשבון שהטיפוס בחום ובלחות של וייטנאם הוא חוויה מאתגרת מאוד (אם כי שכרה בצידה).
מהאנוי לקחנו טיסה קצרה להואי אן (Hoi An) - עיר הפנסים הצבעוניים. זו עיר נעימה מאוד, שונה מאוד מהאנוי, ששוכנת על חוף הים ומציעה אינספור ריזורטים מפנקים ברמות יוקרה שונות. אם אתם בעניין של לתפור חליפה או שמלה, אפילו בתוך 24 שעות, זה המקום.
טיסה קצרה נוספת הביאה אותנו להו צ‘י מין, הבירה הכלכלית של וייטנאם, שממנה יצאנו לטיולים בדלתת המקונג ובמנהרות של לוחמי הווייטקונג. אנחנו מצאנו את הו צ‘י מין הרבה יותר נעימה מהאנוי, פחות צפופה ויותר מודרנית. אם יש לכם זמן, הקדישו לפה כמה ימים למנוחה.
2. האוכל
בווייטנאם האוכל טעים־טעים. פגשנו מטיילים שפחדו לאכול ירקות בגלל מי השטיפה, שפחדו לאכול בשר בגלל השחיטה ושפחדו לאכול ברחוב בגלל ההיגיינה - והצטערנו בשבילם. אם תתגברו על הפחד תגלו מטעמים מענגי חך שמבוססים כולם על התפיסה הווייטנאמית הדוגלת באיזון באוכל: איזון בטעמים, איזון במרכיבים ואיזון במרקמים. הבסיס לכל המאכלים הוא כמובן האורז, שמוגש באינספור צורות הכנה וטעמים, ועליו מוסיפים בשר או דג, ירקות ועשבי תיבול.
המאכל הלאומי (שכבר עשה עלייה) הוא כמובן הרול הווייטנאמי - דף אורז מגולגל ממולא בירקות ו/או בשר. תוכלו לאכול אותו טרי או מטוגן, צמחוני או בשרי, ותמיד עם רוטב על בסיס ציר דגים שמוסיף המון. המרק, שנקרא Pho, יכלול תמיד אטריות אורז, חלבון כמו דג, בשר או עוף, עשבי תיבול מגוונים, וכמובן ציר. קערה כזו היא ארוחה שלמה שאחריה לא צריך יותר שום דבר. ויש גם את ה־Ban Mi, הכריך הווייטנאמי שמוגש בבאגט (מזכרת מימי השלטון הצרפתי) ונמכר בכל פינת רחוב.
כמעט שכחתי את השייקים. אח, השייקים.
גם בהאנוי וגם בהו צ‘י מין יצאנו לסיורי אוכל. זו הזדמנות מצוינת לנסות מאכלים שלא חשבתם שתאכלו, לשבת על השרפרפים הקטנים שממלאים את המדרכות וגם להיכנס למטבחים ולראות איך מכינים את האוכל. כדי להשלים את החוויה, בהו צ‘י מין יצאנו לסיור כזה על אופנועים, ולכמה שעות הרגשנו לגמרי מקומיים.
3. האופנועים
נדמה לי שעוד לא נמצא המטייל שהגיע ביום הראשון להאנוי ולא קיבל שוק. זה כלי התחבורה השולט ביד רמה בעיר ויש פה מיליונים כאלה. כולם שם נוסעים על אופנועים, מצפצפים בלי הפסקה ולא מכירים אפילו חוק תנועה אחד. לחצות פה כביש, במיוחד עם ילדים, זו משימה מפחידה, שאפשר לצלוח אותה רק בעזרת אומץ לב ונחישות בלתי מתפשרת. זה אומר שמרגע שהתחלתם לחצות אסור לכם לחזור לאחור - כי זה מתכון בטוח לאסון.
בהאנוי האופנועים שולטים במרחב בצורה אבסולוטית, וזה כולל גם את המדרכות, כך שהולכי הרגל נאלצים ללכת על הכביש ולהתפלל לטוב. אחרי השוק הראשוני תגלו שבערים שמחוץ להאנוי המצב הרבה פחות נורא.
4. החום
מכירים את המשפט שאומר ש“כולם מדברים על מזג האוויר אבל אף אחד לא עושה שום דבר בעניין“? אז וייטנאם. כולם מדברים על כמה שחם ולח פה, ובעיקר על זה שכשמתכננים טיול לווייטנאם צריך להחליט אם אתם מעדיפים להירטב מהגשם או מהזיעה של עצמכם, כי כך או כך תצאו מפה רטובים.
בעת ביקורנו בספטמבר הטמפרטורה נעה סביב ה־32 מעלות (בצפון קצת פחות), ואחוזי הלחות נשקו ל־100. וכן, זה גרוע כמו שזה נשמע, אבל אמרו לנו שביוני המצב גרוע יותר, עם 45 מעלות, ושהכי כדאי בכלל לטייל בדצמבר.
הווייטנאמים, אגב, מקפידים בכל עונות השנה להגן על עצמם מהשמש הקופחת, החל בכובע רחב השוליים וכלה בשרוולים ארוכים. שווה ללמוד מהם.
5. המלחמה
מלחמת וייטנאם, אירוע מכונן בתולדות המדינה, נקראת פה מסיבות מובנות ”המלחמה האמריקאית“. אחרי שראיתי את הסדרה המונומנטלית של PBS חיכיתי מאוד לביקור כדי לראות מקרוב את האנשים והמקומות.
היעד הראשון שהלכנו אליו היה הילטון האנוי, שהיה אכזבה גדולה. המוזיאון הזה בכלל מוקדש לאסירים הפוליטיים הווייטנאמים, ולא לשבויים האמריקאים שהוחזקו כאן, ובכל מקרה המוצגים הספורים מהמלחמה מציגים תמונה מעוותת מאוד על האירועים, כמו שרק מוזיאון במדינה קומוניסטית יכול.
כך, למשל, השלטים מכריזים על האחיות הווייטנאמיות הרחומות שטיפול במסירות בשבויים, ועל משחקי הכדורסל והשחמט שהם שיחקו עד שלא התגעגעו בכלל הביתה, בלי אף מילה על העינויים, המחלות, הרעב והתנאים הסניטריים הקשים. עם זאת, היה מעניין להיכנס לצינוק שהשתמר ולנסות לדמיין איך זה מרגיש לשבת שם שנים על גבי שנים.
מחילות הווייטקונג בדרום וייטנאם היו סיפור אחר לגמרי. אם יש לכם זמן והנושא מעניין אתכם, אל תוותרו על סיור במנהרות קו צ'י (Cu Chi Tunnels), מרחק של כשעתיים מהו צ‘י מין. תוכלו להתרשם פה ממערכת המחילות שחפרו לוחמי הווייטקונג במשך עשרות שנים, לשמוע איך הם הסוו אותן, איך תקפו מתוכן את החיילים האמריקאים ואיך מצאו דרכים מתוחכמות להתגבר על האויב. בעוד המבוגרים ייהנו מההסברים ההיסטוריים, הילדים יתלהבו מאוד מהזחילה בתוך קטע של כ־100 מטר באחת המחילות (זהירות על הגב). מעניין ומעשיר.
טיפים לטיול בווייטנאם:
הכסף בווייטנאם הוא דונג. 6,320 דונג הם שקל אחד, ו־100 אלף דונג הם כ־16 שקל.
שימו לב ששטר של 20 אלף דונג דומה מאוד לשטר של 500 אלף דונג.
כמעט בכל מקום בווייטנאם יש וויי־פיי, בטח במלונות ובמסעדות בערים.
אל תשכחו להביא איתכם קרם הגנה יעיל ותרסיס נגד יתושים עם אחוז גבוה של חומר פעיל (למשל אאוטן טרופי).
בווייטנאם אין כמעט חטיפים מערביים. מצאנו רק צ‘יפס של פרינגלס, סוכריות גומי של האריבו ופה ושם לואקר.
הנסיעות הפנימיות ארוכות והדרכים לא תמיד נוחות, אז אם אתם עם ילדים הצטיידו בפעילות מתאימה.
המותגים המקוריים מאוד יקרים בווייטנאם (לפחות כמו בישראל), אבל אפשר למצוא המון חיקויים טובים בזול.
שוכרים מדריך מקומי? ודאו מראש שהוא דובר אנגלית, ובמבטא ברור.
נהוג להשאיר טיפ של 12־20 דולר ליום למדריכים, 5־10 דולר ליום לנהגים.
הורידו את אפליקציית Grab, שזה הגט־טקסי של המזרח.
קחו חבילת סוכריות לטיולים בהרים, כדי לחלק לילדי הכפרים. כך הם יתגברו על הביישנות וגם יסכימו להצטלם.
