מזוודות הכסף הקטארי שהועברו לרצועת עזה הן בדיוק מה שהן נראות – תשלום פרוטקשן לטרור. שוחד לטרוריסטים, שאמור לשכנע אותם להפסיק את טרור האש נגד מדינת ישראל.
בניגוד לסיוע בדלק או במזון, שמגיע במידה רבה לאזרחים בעזה, הכסף הזה הוא פרוטקשן ישיר לטרור - ומי שלא מבין את זה פשוט אוטם את עיניו מלראות נכוחה את המציאות בעזה. מטרת הכסף הזה היא לשמן את מנגנון הטרור של חמאס בעזה, ומי שייהנו ממנו יהיו קודם כל אנשי ארגון הטרור. האזרח הקטן בעזה, שהסבל שלו תחת מגף הטרור החמאסי הוא אמיתי, לא ייהנה מהכסף הזה כמעט בכלל.
קטאר, מקור הכסף, הרי כלל אינה מסתירה את אהדתה האידיאולוגית לחמאס. העברת כסף היא רק אחת הדרכים שבהן תומכת האמירות המפרצית הקטנה והעשירה בגורמים איסלאמיסטיים קיצוניים בעולם הערבי, שחמאס הוא אחד הבולטים שבהם. קטאר איננה גורם ממתן, והכסף שלה לא יהיה גורם ממתן בכל מה שנוגע לרצועת עזה.
בנוסף, לפרוטקשן יש כידוע עוד תכונה בעייתית מאוד: הוא מעורר תיאבון. מה שהספיק כביכול לחמאס כרגע, לא בהכרח יספיק לו בעוד חצי שנה. מה יקרה אז? האם לישראל ולמצרים יש איזושהי אסטרטגיית התמודדות עם השלב הבא של התיאבון החמאסי? האם לא נפגוש עוד כמה חודשים חמאס חזק יותר ומוכן יותר להתמודדות צבאית מול ישראל? האם השקט הזמני שאנחנו קונים כעת, במקום לפעול להשבת ההרתעה, לא יחזור אלינו בסוף כבומרנג? מבט מפוכח במציאות העזתית מעלה סיכוי גבוה לכך שבסוף, בעוד זמן לא רב, ישראל תיאלץ להתמודד מול חמאס צבאית, והחשש מעימות רק יוביל לעימות קשה יותר, שישראל תגיע אליו מנקודת פתיחה פחות טובה.
העובדה שהפרוטקשן הקטארי מועבר לעזה בחסותה של ישראל צריכה להעלות עוד שאלה, שמשום מה לא נמצאת מספיק על סדר היום: האם ישראל באמת מקבלת עבור הכסף הזה את כל התמורה שהיא צריכה לקבל? בעזה מוחזקים כזכור שני חללי צה"ל, אורון שאול והדר גולדין, ושני אזרחים ישראלים, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. ישראל מעוניינת כמובן בהשבתם, אך לא קושרת באופן אמיתי בין מאמצי ההרגעה בעזה ובין השבתם. כעת, כשברור לכל שהרגיעה בעזה היא קודם כל אינטרס של חמאס, לא ברור למה האינטרס הזה לא הופך למנוף לחץ להשבת הבנים. משהו בסיפור הזה תמוה מאוד, וזעמן של המשפחות בלתי נמנע. אם כבר עובר כסף, למה חמאס לא נדרש לתת תמורה מלאה?
