גלויה תמימה, אופטימית, שונה כל כך מהסיפורים הקפקאיים והפסימים שאותם כתב פרנץ קפקא, יוצאת לאור 106 שנה לאחר שנכתבה על ידו לבני משפחתו.

את הגלויה כתב הסופר הצ'כי־יהודי בגיל 29, ביוני 1912, למשפחתו שבפראג, במהלך נסיעת עבודה עם מקס ברוד - סופר ואינטלקטואל יהודי שהיה אז חברו הטוב - והביא לפרסום כתביו אחרי מותו. "הורים ואחיות חביבים. הגענו בשלום לוויימאר, אנחנו גרים במלון שקט עם נוף לגינה (הכל תמורת שני מארק בלבד). החיים נראים טובים. הלוואי והייתה לי כבר הודעה מכם. שלכם, פרנץ". בצד השני של הגלויה מופיעה תמונת חדרו של יוהאן וולפגנג פון גתה, מגדולי הסופרים של גרמניה.

קפקא וברוד ביקרו באותה נסיעה גם בלייפציג, שהייתה אז עיר המו"לות האירופית, ונפגשו עם מו"ל, שהוציא אז לאור את כתבי היד של קפקא. מדובר בתקופה שבה היה קפקא סופר אלמוני למדי. כתביו היו אז נועזים מדי, חדשניים מדי, בלתי ניתנים לעיכול לקוראי התקופה. 12 שנה לאחר אותו ביקור בלייפציג נפטר קפקא משחפת, כשהוא סופר אלמוני יחסית. לפני מותו ביקש מברוד לשרוף את כתביו, אבל חברו הבין את הפוטנציאל העצום הטמון בהם והוציא אותם לאור. כך הפכו "המשפט", "הטירה", "הנעדר" ויצירות נוספות של קפקא לקלסיקות שזכו לתהילת עולם.

באדיבות הספרייה הלאומית

הגלויה ששלח קפקא נחשפת לקראת אירוע לציון 50 שנה לפטירת ברוד, וקבלת הארכיון שלו בספרייה הלאומית בירושלים. באירוע חגיגי שיתקיים הערב יוצגו לראשונה לציבור יצירות ספרותיות של ברוד בכתב ידו, התכתבויות רבות שלו עם אינטלקטואלים יהודים גדולים כמו מרטין בובר, ולטר בנימין, שמואל הוגו ברגמן - וכמובן קפקא. ברוד עלה לישראל ב־1939.

אוצר מדעי הרוח בספרייה הלאומית, ד"ר שטפן ליט, סיפר אתמול על הקשרים בין שני הסופרים: "ההתכתבות של ברוד עם קפקא היא הענפה ביותר שנמצאה מבין כל ההתכתבויות של קפקא. ברוד תמיד שיכנע אותו להביא דברים לפרסום. הוא כותב ביומנים שלו, שכל דבר שקפקא כתב היה צריך להוציא ממנו בכוח. היה קשה לשכנע אותו לפרסם את הסיפורים כי הוא תמיד חשש שהם לא עומדים בסטנדרט, אבל מזל שברוד הבין שיש פה משהו עצום".

מקס ברוד | צילום: גטי אימג'ס

בארכיון של ברוד נחשפות לראשונה גם טיוטות של קפקא לסדר הסיפורים הקצרים שיצאו לאור בקובץ ב־1920. "די ברור שקפקא היה סופר שכתב קודם כל בשביל עצמו, לא בשביל ההצלחה", מספר ליט. כך למשל, את שלושת הרומנים הגדולים שלו הוא לא כתב עד סופם כיוון שהסתבך בכתיבתם. ברוד הוא שערך אותם ודאג שייצאו לאור.

"ברוד היה האיש שהציל את העיזבון של קפקא. הארכיון שלו הוא פלא ספרותי ואוצר חשוב מאוד לספרות ולהגות העולמית והיהודית בפרט", סיכם ליט.