"פתאום מצאתי את עצמי בעולם אחר שבו לא הייתי מעולם - עולם הפחד והחרדה"
בזוגיות חדשה עם הדוגמנית עדן פינס, ובשיא הקריירה כמאמן סקי מים ועו"ד נדל"ן, בוגר "האח הגדול", עמרי בן נתן בוחר לחשוף דווקא את הסיוט שליווה אותו לאורך חלק ניכר מחייו ‑ התקפי החרדה האיומים שמהם סבל מאז מות גיסו האהוב. המטרה: להעלות את המודעות לתופעה. ומה הלאה? להגיע לכנסת וליזום חקיקה נגד בריונות ברשת
מכל זווית שבה תסתכלו על עמרי בן נתן (32) תראו מצליחן. מאמן סקי מים, עורך דין העוסק בנדל"ן, שלאחרונה עבר לגור עם הדוגמנית עדן פינס בדירתם ברמת־גן. "הדבר האחרון שרציתי זה להיכנס למערכת יחסים מיוחצנת", הוא טוען, "אבל אתה לא יכול לבחור אהבה, היא בוחרת בך. יש לנו אהבה מהסרטים וכל בוקר אני מתעורר לצידה ואומר תודה לעולם".
כשבן נתן עומד מול הראי, הוא רואה אדרנלין. "מגיל אפס חיפשתי אקסטרים, בנג'י, צניחות חופשיות, קפיצות מצוקים, ומגיל אפס היה לי פרטנר מצוין ‑ אחי התאום, רועי, שהקדים אותי ברבע שעה. בגיל 13 עברנו במקרה מול פארק דרום, ראינו וויקבורד, ניסינו והודעתי לאמא שסיימתי לחפש. הייתי אלוף הארץ, סגן אלוף אירופה ומקום רביעי באליפות העולם. שש מדליות, קריירה לא רעה. בגיל 18 אחי ואני אפילו הצטלמנו לשער 'מקסים' האיטלקי. אבל לאורך הדרך ספגתי גם 14 זעזועי מוח ולפני שבע שנים, כששברתי חוליה בגב, פרשתי מתחרויות ומאז אני מאמן את נבחרת ישראל, אבל הצורך באדרנלין הוא משהו שאף פעם לא נגמר. למה נכנסתי לבית 'האח הגדול' שהוא כלוב של עכברים? מאותה הסיבה. הדליק אותי ללכת אל הלא־נודע".
היה שווה?
"כשמציעים לי משהו, ואני מקבל הרבה הצעות, אני שואל את עצמי אם הייתי מסכים לעשות את זה לא בשביל פרס ולא מול מצלמות. 'האח הגדול' הוא כמו בית משפט, אתה יודע איך אתה נכנס ואין לך מושג איך תצא. זו הייתה חוויה עוצמתית, לטוב ולרע. הגעתי לקצה של הקצה. אמנם לא רצתי ולא גלשתי, אבל הלחץ הנפשי הביא אותי להתמודדויות מטורפות. מה אתה יכול לעשות כשאתה יושב בג'קוזי ומהגבעה צועקים אליך, 'עמרי, הלוואי שתמות'? אתה ישן וקם עם אנשים שבחיים האמיתיים לא הייתה לך שום אינטראקציה איתם, וכל מתמודד הופך לנמסיס שלך. הייתי שם 113 ימים, זכיתי במקום השלישי, וכשיצאתי הדביקו לי את התווית של פליט ריאליטי. קיבלתי טוקבקים כמו 'שידרסו את האחיינים שלך'. יש אנשים שנהנים לדקור וכמה עצוב שעומדת לרשותם פלטפורמה שמאפשרת להם לדקור וליהנות בלי לדפוק חשבון. כשאגיע לכנסת, זה יהיה התחום הראשון שבו אעסוק. הכנסת זקוקה לדם צעיר ואני רוצה לתרום. ילדים ובני נוער מהווים 20 אחוז מהמדינה שלנו, אבל הם 100 אחוז העתיד. יש לנו מדינה מדהימה, אבל היא זקוקה להרבה שיפורים".
ירדתי מהפסים
החיים שאחרי הבית המפורסם במדינה זימנו לו זוגיות ממושכת עם קסניה טרנטול, שאותה הכיר במהלך העונה, לצד התמודדויות נוספות, לא פשוטות בכלל. "כשיצאתי מ'האח' הלכתי לקולנוע, ובסוף הסרט ראיתי שמונה שיחות שלא נענו ממספר חסום. בצלצול הבא עניתי ומישהי אמרה לי, 'עמרי, אמא שלך עברה תאונת דרכים קשה, תגיע מהר לבילינסון'. כל הדם יצא לי מהגוף, מהציפורן של הרגל ועד לקצה השערות. כשכבר הייתי בדרך לבית החולים צילצלתי לאבא, שאלתי איפה אמא והוא ענה 'כאן, לידי'. החניתי את הרכב בשולי הכביש, פרצתי בבכי, הבנתי שמישהו אשכרה דקר אותי בלב וגם סובב את הסכין בלי שום סיבה הגיונית ומאז, רוב הדברים עוברים ליד האוזן שלי כמו אוויר. אני שומע, אבל לא באמת מקשיב. כיוון שאני בנאדם חזק אני מסוגל לדפדף ולהמשיך, אבל יש כל כך הרבה אנשים שמגיעים להרס עצמי. דוגמניות שמרעיבות את עצמן למוות, נערים שמתאבדים בגלל הבולינג ברשת, הכל באשמת כמה טיפשים עם מקלדת ויד קלה על ההדק. החוק הראשון שאעביר בכנסת יעסוק בבריונות ברשת".
עד שזה יקרה, בן נתן יזם את הראיון הזה כדי להוציא שלד מהארון. לאחרונה, כשהשתתף בספיישל הסלבס של "נינג'ה ישראל" הוא הזכיר את החרדות והדיכאון שחווה בנעוריו ומאז, לדבריו, הוא מקבל מאות פניות ביום מבני נוער המבקשים להיעזר בו בחיפוש אחר פתרונות ולא מצליח לענות באופן אישי לכולם.
בשיחתנו הוא מפחית מחצית ממניין שנותיו וחוזר לגיל 16, לכפר עיינות שניהלה אמו, תת־אלוף (במיל') יהודית בן נתן, שכיהנה כקצינת חיל הנשים הראשית. במשך עשר שנים התגוררה משפחתו בכפר. "חלבתי פרות ועבדתי בקטיף, עשיתי בחינות בגרות במדע בעלי החיים, הלכתי יחף, בכלל לא היו לי נעליים, ובכיתה הייתי תלמיד רגיל. לא הכי חרוץ ולא הכי חכם, עם הפרעות קשב וריכוז וקוצים בתחת, זה ששונא לעשות שיעורי בית ומברך על כל שעה חופשית. הכל היה שגרתי עד ליום שבו ישבתי בכיתה ופתאום התחלתי להרגיש דופק מהיר, זיעה קרה, המון בלבול שהוביל לסיחרור ופתאום מצאתי את עצמי בעולם אחר שבו לא הייתי מעולם ‑ עולם הפחד והחרדה. לא ידעתי מה זה, הייתי בטוח שנגמרו לי החיים".
כדי להבין את הרקע להתפרצות החרדה הוא חוזר לגיל עשר, ליום שבו גילה לראשונה שהחיים הם לא פיקניק ולא קייטנה. "ענבל, אחותי הגדולה, גרה אז בבסיס חיל האוויר עם בן זוגה הטייס, סרן עופר שוורץ, שהיה לי כמו אח גדול. בכל שבת שנייה ישנתי אצלם והוא לקח אותי לטיולים, קמפינג, דיג, נחלים ומערות. לעולם לא אשכח את הרגע שבו נודע לנו שהוא נהרג במהלך אימון במדבר יהודה. הייתי בסלון, קשרתי שרוכים בנעליים, אחי שיחק פינג־פונג עם חבר בחצר, וכשאמא ענתה לטלפון הלסת שלה נפלה. היא אמרה, 'תתלבשו מהר, לעופר הייתה תאונת מסוק, נוסעים לתל נוף' וכל הדרך לשם שיננתי לעצמי, 'אלוהים, תעשה שיהיה בסדר, שזו תהיה רק תאונה'. בפתח הבית שלהם עמד אמבולנס, היו שם מלא קצינים, ואחותי ישבה על הספה ובכתה ובכתה. אף פעם לא שמעתי בכי קורע כזה. הייתי אמור להסיק מכך שעופר נהרג, אבל העדפתי להדחיק. שאלתי את אחותי, 'מה הבכי? תירגעי, הבנאדם נפצע, הוא תכף חוזר'. למחרת, בלוויה, צעקתי, 'למה אתם מורידים את הארון לאדמה? תפסיקו, הוא לא מת, תנו לו לנשום'. עברו הרבה שנים עד שאחותי בנתה את חייה מחדש ואילו אני המשכתי לחיות בכאב ובסבל, אבל בהדחקה".
בגיל 16 הוא ישב עם חברים במרתף. "עישנו גראס, צחקנו, זרמנו, הרגשתי קצת לא טוב מהריח ומהעשן, אז חזרתי הביתה מוקדם. בבוקר התעוררתי עם חצי כוח, חצי קלאץ', הלכתי לבית הספר, התיישבתי בכיתה ופתאום כל החדר הסתובב מעליי. מדדתי דופק, הזעתי כמו מטורף. יצאתי, נשמתי אוויר, חזרתי לכיתה וזה לא עבר. נלחצתי נורא. החטפתי לעצמי סטירות כדי להתאפס, חזרתי הביתה, שתיתי מיץ וכלום לא עזר. רועי שאל, 'אחי, מה קרה לך?' ועניתי, 'אני לא יודע, זה כאילו שמישהו בא, הוציא מהגוף שלי את הנפש של עמרי והשתיל בתוכי נפש אחרת'. אמרתי לאמא, 'נדפקתי, אני דפוק וככה אשאר'. היא לא הבינה על מה אני מדבר. צעקתי לאבא, 'תעזור לי, אני גמור', יצאתי לרוץ ולא הצלחתי לזוז. הלכתי למיטה ולא הצלחתי להירדם. לא הכרתי כדורי שינה או כדורי הרגעה. הורדתי לפחות שני קילו של זיעה. הייתי בטוח שזה היה היום הכי נורא בחיי".
ולא העלית בדעתך שזוהי רק ההתחלה.
הוא שואף מהג'ול, נושף ומהנהן. "התקפי החרדה התחילו להופיע על בסיס יומיומי. הוריי הציעו לי ללכת לפסיכולוג וסירבתי, מפני שלא ידעתי להסביר לאן המחשבות שלי נודדות ומה אני מרגיש. היום אני יודע ש־40 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מחרדות, אבל הייתי בטוח שהלך עליי. לא היה לי חשק לקום בבוקר, אפילו לא היה לי חשק לגלוש. אחרי שבוע, רועי הגיע למצב זהה. אמנם התקף חרדה לא מידבק, אבל כאחי התאום הוא ראה אותי וצלל. ככה זה נמשך חצי שנה. בבוקר אמרתי לאמא שאני הולך לבית הספר וברחתי משם. כל הזמן אמרתי לעצמי, 'אני דפוק, אני דפוק'. שאלתי את עצמי למה אני לא מתאשפז במחלקה פסיכיאטרית ולא מצאתי תשובה".
אחרי חצי שנה של סיוט, משהו בו השתנה. "יום אחד אמרתי לעצמי, 'עמרי, אל תוותר לעצמך, אתה בנאדם שמח, אתה ספורטאי מצטיין, אתה רוצה לטוס עם הנבחרת', ובעקבות זריקות העידוד האלה התחלתי לקרוא. קראתי עשרות ספרים ומאמרים בנושא פחדים, נחשפתי לעולם החרדה ברמה של מה קורה במוח וממה זה מתחיל. תוך כדי קריאה נכנסה חרדה עוד יותר גדולה ולמזלי רועי היה שם כדי להחזיק אותי. שנינו היינו באותה הסירה. שאלנו זה את זה, 'איך נמשיך את החיים? שנינו דפוקים'. במקרה נתקלתי במאמר על קנדידה, פטרייה שקיימת אצל כל אחד בגוף ונשלטת על ידי המערכת החיסונית. כשהאיזון בגוף מופר, בגלל סיבות פיזיות או נפשיות, היא מתפרצת בתסמונות שונות. המאמר היה בנוסח 'בחן את עצמך, אם יש לך שלושה סימפטומים מתוך העשרה כנראה שאתה סובל מקנדידה'. לי היו כל עשרת הסימפטומים, אבל מבחינה מסוימת הרגשתי הקלה. זו בעיה רפואית, יש לה שם, לא סתם ירדתי מהפסים".
התחלתי לחייך
בדיקות שעבר אישרו את האבחנה ובהמלצת הרופא הוא גזר על עצמו אורח חיים חדש. "תזונה נטולת סוכר, גלוטן ולקטוז, בלי אלכוהול ועם הרבה מאוד ספורט. בשבועיים הראשונים התקפי החרדה התעצמו, אבל קראתי שזה מפני שהגוף חווה נפילות סוכר". עד אז הוא היה רגיל לצרוך רק המבורגר וקולה. בכמויות. "אחרי חצי שנה, כשירדתי מ־80 ק"ג ל־68 ק"ג, לא הצלחתי לחזור לאימונים מפני שהגוף שלי היה חלש, אבל החרדות פחתו, התחלתי לחייך והרגשתי שקיבלתי את החיים שלי במתנה. מאז ועד היום לא נגעתי בשום סם, ולא מפַּחד ‑ מבחירה. הבנתי ששאכטה אחת מספיקה כדי להציף בי את הזיכרונות ממות גיסי. מאז אני מקפיד באדיקות על ספורט ותזונה, נמנע ממקומות שאני לא רוצה להיות בהם ומתרחק מכל מה שעלול לעשות לי רע".
והתקפי החרדה נעלמו כלא היו?
"הם עברו לגמרי אחרי ארבע שנים, ופעם בשנה, כשהתחיל התקף קטן, קיבלתי אותו כמו חבר מוכר. הבנתי שאפשר לצאת ממנו. לפעמים אני אפילו מתגעגע להתקף מפני שהוא גרם לי להתכנס בתוך עצמי ולחפש את מה שיעשה לי טוב. בשנים שחלפו מאז שהייתי בן 16 הרפואה התקדמה, יש הרבה פתרונות לחרדה, מדמיון מודרך ועד ציפרלקס, שגם עושה את העבודה. אני בחרתי בדרך הקשה של ספורט ותזונה. אין סוכרים, אין פחמימות מיותרות, יש המון מים ופרוביוטיקה והמון אימונים שמכניסים נפש בריאה לגוף בריא. אמנם אני לא תזונאי ולא רופא, אבל זו הדרך שעזרה לי לצאת מהתופת. הכי חשוב זה לזכור שההתקף עובר ואתה תצא ממנו חזק יותר ומחושל. שיתפתי את החברים שלי במה שעבר עליי ועכשיו חשוב לי לשתף את הציבור הרחב".
למה, בעצם?
"מגיע לעוד אנשים לדעת שלא כל הנוצץ זהב".
לפנייה לכתב/ת 
