המבצע מעבר לפינה

ימים ספורים חלפו מאז עברו מזוודות הכסף הקטארי לרצועה ועד ששאיפות ההרגעה נגוזו בקול רעמן העז של מאות רקטות אשר נורו לעבר ישראל.

אסור להיות דמגוגים. איש לא יכול היה לחזות בסוף השבוע את אירועי תחילת השבוע. הפעולה שהסתבכה ברצועת עזה יכולה הייתה גם לא להסתבך, ומסלול האירועים יכול היה להיות שונה. אבל מה שכן היה צפוי מהרגע הראשון, וגם נכתב מעל דפי עיתון זה, הוא שכסף לא קונה שקט, בטח כאשר בצד השני עומד ארגון טרור רצחני.

הפרוטקשן לטרור לא היה יכול לעבוד לאורך זמן, עם ההסלמה הנוכחית ובלעדיה. זה לא קשור לאירוע ספציפי כזה או אחר, אלא לאופן ההתמודדות מול טרור באופן עקרוני. כאשר מנסים לשחד את הטרור כדי לא לחוש את נחת זרועו, זה יכול לעבוד רק כל עוד יש לו ממילא אינטרס בשקט. ברגע שהאינטרס שלו משתנה, תשלום הפרוטקשן לא מזיז לו.

המציאות הנוכחית בעוטף עזה הולכת ומתכנסת לאותו רגע שבו לא יהיה לישראל מנוס מיציאה למבצע משמעותי ברצועה, משהו ממשפחת עופרת יצוקה־עמוד ענן־צוק איתן. ארבע שנות השקט בגבול הרצועה הסתיימו. זו מציאות כואבת, אבל חייבים להביט בה בעיניים פקוחות. הניסיון של הממשלה, ונתניהו בראשה, לקנות באמצעי כזה או אחר עוד קצת שקט, הוא מובן, אבל למרבה הצער נדון לכישלון. הניסיון המר מלמד שהסדרה שמביאה רגיעה לתקופה ממשית יכולה להתרחש רק אחרי שחמאס חוטף מכה קשה שבעקבותיה הוא זקוק לזמן התאוששות. אם זה לא המצב, בשנייה שבה מחבלי חמאס מריחים הזדמנות להכות בישראל, ההסכמות שוות כקליפת השום.

הסוף ידוע מראש והמבצע הצבאי נמצא מעבר לפינה, אם נרצה ואם לא נרצה. השאלה היא כמה יתחזק חמאס לקראת המבצע הזה בחסות השאיפה הישראלית לדחות את הקץ? כמה כסף ומשאבים נוספים יגיעו לרצועה כחלק מניסיונות הסדרה כאלו ואחרים עד שהבלתי נמנע יתרחש? להחליט על יציאה למבצע צבאי זה קשה מאוד, במיוחד כשברור שיהיה לו מחיר בחיי חיילים. אבל מנהיגות היא קבלת החלטות במציאות שבה כל החלופות קשות. וזה מה שמוטל כעת לפתחם של נתניהו ושריו.