ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 13.11.2018
    חיים שכזה
    חלום הילדות להתגנב למכון הפתולוגי. העזרה לאמא בניקיון המשרדים של רבין ופרס כשהיה ביסודי. הפעם הראשונה שבה אכל רוסטביף עם חמאה והיה בטוח שימות, אבל גם חווה הארה. וגם התקופה הקשה שבה איבד את שני הוריו בתוך שלושה חודשים. חיים כהן חוזר לתחנות חייו ולמסעדות שפתח ומתלבט באיזו תוכנית להמשיך, 'MKR המטבח המנצח' או 'מאסטר שף'
    יהודה נוריאל | צילום: טל שחר

    חיים

    נולדתי ב־1960. אמא שלי לא יכלה ללדת, ולא היו טיפולים כמו היום, עד שאני באתי. ואז היא שוב לא יכלה ללדת. הגעתי כמו מתנה. וגדלתי כמו הבן היחיד. האחד.

     

    קוראים לי חיים, על שם סבא שלי, אבא של אמא, חיים מזרחי. הם הגיעו מאורפה, כורדיסטן, דרום־מזרח טורקיה. ניסיתי פעם לבקר אבל הצבא הטורקי לא נתן לי להיכנס. המשפחה של אבא היא נאש דידן, עדה מיוחדת, מדברים ארמית, היהודים הכי אסלים. אבא אליעזר היה בהיר נורא, עיניים ירוקות, צלם חובב, וגם טבעוני. ממש לא מה שאתה מצפה. הוא היה מצלם את אמא שלי מרים על פילם שלם, 36 תמונות, אבל מספר לה שכל פעם הוא יכול לפתח תמונה אחת, כדי שיוכל להיפגש איתה שוב. 36 פגישות לכל פילם. ימי התום.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    הורים

    אבא היה בנאי בסולל בונה. קם כל בוקר בארבע וחצי, גם בחורף ובגשם בחושך, מכין לעצמו כוס חלב עם דבש. זוכר את הצליל של הכפית נוקשת בכוס, פעם אחר פעם, להמיס את הדבש בחלב. הצלצול הקולינרי הראשון שלי. אמא יצאה לעבוד במשק בית. מהבוקר ניקתה בתים ומשרדים, עד הערב. אני הייתי ילד מפתח, אבל תמיד היה בבית אוכל חם והוראות, עוף בגריל ותפוחי אדמה בסיר הזה של הגריל. מתגעגע. בעיקר לאמא ואבא.

     

    כשהייתי בן 41, אמא נפטרה מסרטן המעי גס. ליוויתי אותה כל יום בטיפולים ובבדיקות, עד שעברה להוספיס, שלושה שבועות. היה רגע שחשבתי אפילו איך לקצר לה את הסבל. ולא יכולתי באמת לעשות את זה. ככה הייתי שם, עד לרגע שאמרתי, שנייה, אלך להתקלח. כי עוד דקה אני מריח כמו המוות. איך שאני מגיע למחסום בתל השומר, מודיעים לי שהיא נפטרה. כמו שאומרים אצלנו, אמא חיכתה שאלך.

     

    שלושה חודשים אחריה אבא נפטר. שנה קודם הוא עבר אירוע מוחי. נמחק לו המוח. היה צריך לטפל בו, והוא לא זכר הרבה. כשאמא מתה אפילו לא הבאתי אותו להלוויה, וגם לא סיפרתי לו שהיא נפטרה. כי הוא כבר לא זכר כלום. ומה שקשה נורא זה שהוא אפילו לא זוכר אותך. שאני אדם זר עבורו. זה באמת גיהינום. בא לך למות.

     

    ילדות

    ד 

    נולדתי בפתח־תקווה ובשנים הראשונות גדלתי בגבעת רמב"ם, גבעתיים. זוכר את האופניים שלושה גלגלים, מהבית בירידה למטה, בשבתות כשהכבישים ריקים. משם עברנו לקריית שלום עם כל המשפחה המורחבת, דודים דודות סבא סבתא, במעגל של 100 מטר. והאוכל. קובה חמו, קובה נייה, ריזו חמו, סופריטו, ספיחה, סמבוסק, חמין מקרוני, סלט מים, אפונה במיץ עגבניות ואורז לבן, שעועית לבנה עם סחוס של עגל ברוטב עגבניות.

     

    כילדים היינו בחוץ כל הזמן. קריית שלום היא מין גטו כזה, בין בית הסוהר אבו כביר, המכון הפתולוגי, בית העלמין המוסלמי, ובית ספר הולץ לכיוון התקווה. זה היה המתחם. החורשה ליד הכנסייה הרוסית הייתה מגרש המשחקים. עץ תותים בתוך החורשה, וגם משפחת קדוש, אבטיחים, סוסים, המערב הפרוע. אהבתי ציפורים אבל לא צדתי, בתקופת הרוגטקות. מצאתי קינים של חוחיות ויוני בר ובולבולים ודרורים, מטפס ומסתכל על הגוזלים, ונזהר לא לגעת בביצים. כי אומרים שאם נגעת, היא לא דוגרת יותר.

     

    תמיד הזהירו אותנו מהחורשה הזו של הכנסייה הרוסית, "כי אם תיכנסו, ישתו לכם את הדם". ותמיד גם ניסינו להתגנב למכון הפתולוגי. זה הלהיב את הדמיון. אתה רואה אלונקות עם כיסוי ואומר, וואו, מקום אפל כזה. וזה ששותים את הדם בכנסייה, רק מגביר את הרצון. מרחב משחקים ודמיון אינסופי.

     

    גפילטע פיש

     

    אמא גרה כילדה בכרם התימנים. אמרו להם לא לצאת מהשכונה, אבל בגיל תשע היא עברה במקרה ברחוב בלפור, וגברת פולנייה, גברת צ'רבנסקי, קראה לה: "רוצה להרוויח כסף? תעזרי לי לנקות". אז היה נהוג שנשים כהות עור עובדות במשק בית. ואמא הייתה ילדה ג'דעית כזו, זה כנראה גם לא היה נגד החוק. אז אחרי בית הספר היא הייתה באה לנקות, וגם עושה שיעורים עם הבת שלה, אמירה. לימים היו בבית שלנו נברשות מקריסטל, מאפרות מקריסטל, ואזות מקריסטל. הכל קריסטל. היא גם למדה ממנה להכין אוכל אשכנזי. סלט תפוחי אדמה, רגל קרושה, מרק קניידלך - הכל נכנס אלינו פנימה. עד היום אני נורא אוהב את זה. גם גפילטע פיש. אוכל עם הרבה חזרת. וסחוג.

     

    הנסיך

     

    גדלתי תחת זכוכית מגדלת. איפה היית, עם מי אתה משחק, עשית שיעורים, ואם אני מתקשה במשהו, ישר מורה פרטי. כמו נסיך, לגמרי. אני נסיך. אבל נסיך שיודע שהמפתח הוא עבודה קשה. כיתה ו', ארבע אחר הצהריים, עולה על קו 17 שיוצא מקריית שלום, דרך אלנבי עד בן יהודה, משם קו 4 עד הירקון 110, מטה מפלגת העבודה. אמא הייתה מנקה את הלשכה, הקומה של רבין ופרס. עוזר לה לנקות, עושה את המדרגות, ארבע קומות, מרוקן סלים ומאפרות. אחרי זה עוברים לבנק הפועלים, ליד קולנוע פריז, גם אותו היא ניקתה. מגיע עם המפתח של הבנק, פותח אותו, מנקים, סוגר, חזרה הביתה.

     

    שיהיה לך מקצוע

     

    בכלל רציתי להיות שחקן. הייתי שטותניק כזה, מקבל בבית הספר תפקידים ראשיים. אבל ההורים חשבו שזה לא מקצוע, "שיהיה לך עתיד", כל הזמן דאגה אינסופית לעתיד. נשלחתי לבית ספר מקצועי הולץ. ובכלל לא התחברתי. היה לי איום ונורא. רק לברוח. מכונאות מטוסים, מסגרות, שרטוטים, כלום לא דיבר אליי. היה לי ברור שלא אסיים שם. זה גם עולם של בנים, חמש־שש כיתות רק בנים, וכיתת בנות אחת. שם גם התאהבתי בילדה ששברה לי את הלב. חגית אילן. אני מת פעם לפגוש אותה. אולי היא סוף־סוף תקרא.

     

    הצבא האפור

     

    ביקשתי ללכת לקרבי, אבל היה לי פרופיל נמוך, וגם בן יחיד, אין סיכוי. שלחו אותי לבית הספר הטכני של חיל האוויר. גיהינום. אפור לגמרי. ברחתי מבית הספר בגלל זה, אז אתם שמים אותי בבית ספר טכני? עזוב, לא רוצה לדבר על הצבא. ישבתי ועשיתי איקסים על הקיר.

     

    הפיקולו והבוהמה

     

    אחרי כיתה י' נפרדתי מהתיכון, עברתי לאקסטרני, ותוך כדי כך התחלתי לעבוד. אמרו אז ש"אלקטרוניקה היא דור העתיד", אז מצאתי את עצמי בחברה למצתים אלקטרוניים. באחד הימים קראתי מודעה למסעדת "תל־אביב הקטנה". עד אז לא הייתה שום מחשבה לכיוון האוכל. פשוט היה נוח לתמרן את המשמרות.

     

    הייתי פיקולו, מפנה אוכל משולחנות, פורס לחם. ושם נפתחו לי העיניים. סטייקים עם פלפל וחרדל, שיפודי בקר, סלט קיסר, מרק בצל, אוכל אייטיז. כל הבוהמה הגיעה. נדהמתי מהתל־אביביות שלא הכרתי בכלל. אני מגיע משכונה, מסורת, כשר, בתי כנסת. פתאום זה בחורות עם בחורות, בחורים עם בחורים, הבוהמה משתוללת, רפי שאולי, יוסי גרבר עם הבן זוג שלו, דן בן־אמוץ עם הבחורות שלו, לא זוכר גילים. יש להם רחבה משלהם, הבוהמה של תל־אביב חוגגת, ואני מסתכל ונגנב מזה. סוג של עכבר הכפר, כן, אבל להזכירך גם נסיך, שמגיע כנסיך לכל מקום.

      

    "בכלל רציתי להיות שחקן". כהן בתחילת דרכו במסעדת קרן, חורף 1986
    "בכלל רציתי להיות שחקן". כהן בתחילת דרכו במסעדת קרן, חורף 1986

    זכר אלפא

     

    פעם הייתי הרפתקן בנהיגה. כשאתה ילד בן 22 עם אלפא רומיאו עם מנוע משופר, אתה נוסע מהר ובורח ממשטרות, כן־לא־כן־לא־סע־סע, ברח! יש משהו באלפא ג'וניור 2000, ואתה מתחבר למנוע, נעשה חלק מהאוטו, שנורא טבעי ללחוץ על הגז כשמישהו בא לעצור אותך. איזה מזל שאמא לא הרשתה לי לעלות על אופנוע.

     

    אלוהים וסינטה

     

    עברתי לגור במרכז תל־אביב עם בת זוג. יום אחד שכנה אומרת, "תשמע, חבר שלי, שאול אברון, פותח מסעדה ומחפש מישהו שיעזור לו". ועם שאול ב'קיוסק' אני מבין מה זה אוכל אחר. הוא לוקח אותי לסיבוב מסעדות בעיר. ברחוב גאולה אני אוכל פעם ראשונה כבד עגל בחמאה, ואני רועד מרוב עונג. הביס הראשון שבאמת הדהים אותי זה לחם רוסי עגול, גילופים של חמאה, ועל זה פרוסת סינטה רוסטביף, מדממת. אני אוכל, ובטוח שאני תכף אמות בגלל החמאה והבשר, הכי בוטה שיש. וגם מרגיש שאני רואה אור מול העיניים. הבנתי שיש עוד אוכל בעולם.

     

    קרן

     

    בגיל 24 פתחתי את מסעדת 'קרן'. לא שמתי את המכנסיים שלי על זה, כי אפילו זה לא היה לי, אבל כן נתתי צ'קים בלי כיסוי. היה גם גיבוי של השותפה שלי (אירית שנקר). השארנו את השם, 'קרן', כי לא היה כסף אפילו להחליף את השלט. שם נחמד, מה יכול להיות רע? נכנסנו להרפתקה בלי לדעת יותר מדי. לא היה חזון, גם לא קולינרי, פשוט בואו נעשה מסעדה, ונהנה מזה. ואנשים מתחילים להגיע.

     

    השנה הייתה 1985, תחילת הסצנה הקולינרית בתל־אביב, צחי בוקששתר ו'התרווד הוורוד', איתמר דוידוב ו'פיטנגו'. ההתחלה של מסעדות של צברים, אחרי מסעדות המהגרים, 'אלהמברה' וכאלה. אני מנסה להיזכר בתפריטים הראשונים. פטריות ממולאות, זו הייתה התקופה. קרפצ'ו לוקוס בפרנו ועירית. סלט קלמרי, שלקחתי מקרן הנדלר. שרימפס, חמאה ושום. שרימפס, שמיר ושמנת. פורל. רוסטביף. פילה בקר בפלפל ירוק. ואז זה היה וואו.

     

    הכל היה נאיבי. על גבול הטיפשות. נעשה מסעדה וניהנה מזה. מבחינת התעוזה לפתוח מקום כזה, זה היה לא לראות בעיניים. אבל אני גדלתי בתחושה שהכל טוב. אם תעבוד טוב – תצליח. זה המפתח. תעבוד קשה, תצליח. עד היום יש לי אמונה כזו, למרות שנכשלתי מדי פעם. המוטיבציה היא "אני אצליח". אבל אם עכשיו מישהו היה חושב לפתוח מסעדה מהמקום של 'קרן', במצב המסעדות היום, כשהמדינה הורגת במודע־או־לא את התחום - זו הייתה פשוט התאבדות.

     

    הסגירה

     

    עברנו עם 'קרן' לרחוב אילת, בית אמריקאי משגע, מסעדה מדהימה, 17 שנה. עד לתקופה שההורים שלי נפטרו. היו גם פיגועים קשים, האינתיפאדה השנייה, הדולפינריום, הכל ביחד עם ההורים, עד שיום אחד אמרתי, די. זה לא שבא לי לעשות משהו חדש. זה פשוט נגמר. הכל. לא רציתי יותר. עשינו מסיבת סיום, הזמנו את כל הספקים והעובדים לאורך השנים, אוהל גדול, הבאתי קייטרינג של דוח'ול שעשה שיפודים, רינו צרור עשה כתבה, נפרדנו מכולם.

     

    למחרת, שבת בבוקר. קמנו מוקדם, סיגל אשתי, ואני. היא שאלה, מה בא לך? חומוס. נסענו ליפו. שבע בבוקר. פותחים רדיו, חדשות. הקריינית פותחת את המהדורה: "קול ישראל מירושלים, שבת שלום. אמש נסגרה מסעדת קרן..." ואז פשוט נשברתי. התחלתי לבכות. צמרמורת.

     

    דיקסי

     

    בדצמבר אנחנו חוגגים 25 שנה ל'דיקסי'. בכלל נגררתי להרפתקה הזו. ליד 'קרן' באבן גבירול, היה לי בר בשם 'זנזיבר'. כן, הרוסטביף והשוק טלה המיתולוגיים של זנזיבר? אני הוצאתי. זנזיבר, עם הגפרורים של המקום, וכל המי ומי והתקשורת שהיו מגיעים ביום שישי, גם אני מתגעגע לתקופה, ולאנשים כאלה. בקיצור, יצא שהשותפים שמכרנו להם את 'זנזיבר', רצו להקים במקום חדש מסעדה בשם 'קולומבוס'. הבעלים של הנכס לא כל כך סמך עליהם, אבל בגלל שהיה לנו קשר אמר, אם הם שותפים, אתן את המקום. ככה בעצם נגררנו ל'דיקסי'.

     

    באיזשהו שלב זה הגיע למצב שהשותפים היו צריכים לצאת, ואירית (שנקר) נכנסה לנהל. היא הצילה אותו. אחרי שלוש־ארבע שנים פתחנו את המקום בלילה, המקום הראשון בתל־אביב, 24 שעות ביממה, ואז הגיעו ההום פרייז והכנפיים, עם השף עמיר אילן, האוריינטציה האמריקאית התחדדה מאוד. ונולדה כל המיתולוגיה. ישנת שם לילה באחד התאים? אתה לא היחיד. כל ה־booth הזה והחשיכה, אנשים היו עושים הרבה דברים בבות'ים. חיים שלמים עברו שם. חיים חדשים נוצרו שם.

     

    יפו־תל אביב

     

    עשר שנים עברו מאז סגרתי את 'קרן'. 'דיקסי' עבדה אבל לא זיהו אותה עם חיים כהן. ולא הרגשתי צורך במקום חדש. עד תקופת 'מאסטר שף', בערך, החברותא של אייל ויונתן, מספרים לי, "אתמול בסרוויס", "מחר בסרוויס", וכל הזמן בסרוויס. עד שיום אחד נדלקתי. זהו! בא לי! עברנו ליד הבניין ביגאל אלון, הסתכלתי ואמרתי, זהו. פה נפתח את המסעדה. על הפינה הזו. בלי לדעת כלום. אפילו לא נכנסתי פנימה. הפעם הראשונה שראיתי את החלל הייתה אחרי שכבר ישבתי וחתמתי, בפגישה עם האדריכלים.

     

    העממיקו

     

    כשפתחתי את 'יפו־תל אביב' באו הרבה אנשים שהכירו אותי מ'שום פלפל'. הם היו בטוחים שהמסעדה כשרה ועממית – והיא לא שניהם. נוצר דיסוננס מאוד גדול בדימוי. כמו שעברתי לגור בסביון, ובעיתונות נתנו את הכותרת: "עממיקו בסביון". זה כבר גזעני! למה לכתוב ככה? כי אני כהה ומזרחי - אז אני צריך לגור רק "שם"? מה קרה?! אתה נתת לי את המשכנתה? אתה קנית לי? לא. הכל בעשר אצבעות.

     

    אבל זו המדינה הזו. שׂמה כל הזמן אנשים במשבצות, מקטלגת אותם, מתייגת אותם. וכשאני נלחם את מלחמת המסעדות, אומרים, "טוב, אבל הוא גר בסביון". מה, אני לא יכול? צריך לבוא עם שקים על הגוף כדי להילחם?

     

    המדינה נגד המטבח

     

    בתנאים שמדינת ישראל מציבה, היום כמעט אין היתכנות כלכלית למסעדות יוקרה. יש ממשלה שלא אכפת לה שמסעדנים יתרסקו. יבואו חדשים! אתה רואה כותרת ב־ynet, "נפתחו עוד 20 מסעדות", ואז אתה קורא שנפתחו המבורגריות, פאסט־פוד, אוכל רחוב. יכול להיות שהעולם, הדור החדש, רוצה את המסעדות קז'ואל האלה, לוקחים חנות עם מדרכה ומאכילים ברחוב. יכול להיות. אבל בעולם עדיין קיימת מסעדנות של העולם הישן, ברמה גבוהה. יש לזה מקום, אבל לא בישראל, בתנאים הקיימים. וזה עצוב. כי בעצם מה שאומרים הוא, אנחנו נשנה את התרבות הקולינרית שלכם.

     

    שום פלפל ושמן זית

     

    הרבה שנים לפני שעלו תוכניות אוכל בטלוויזיה, כמה סטודנטים לקולנוע הגיעו עם רעיון לתוכנית בישול: אהרוני ילווה כל פעם שף אחר, מהמקורות שלו וההורים, אל המסעדה. רעיון שעדיין יכול לעבוד טוב. אמרנו, נעשה את זה בסגנון 'שתי נשים שמנות'. לקחנו אופנוע, אני ישבתי מאחורה, אהרוני בסירה, והגשנו את זה כפיילוט לערוץ 2. זרקו אותנו מכל המדרגות! מה אתם חושבים לעצמכם, תוכנית בישול? מי יסתכל על זה? בערך כמו שתגיד היום לערוץ 2, פיילוט לתוכנית גננות.

     

    מאוחר יותר, 1999, הגיעה 'שום פלפל ושמן זית' בערוץ 1. הבייבי שלי. תקופת התום. כשרייטינג לא היה בכלל בתודעה. היום כשעושים אודישנים, ל־'MKR' או ל'מאסטר שף', החבר'ה הצעירים נופלים אחד אחרי השני. ולמה הם לא מצליחים? כי היום הטלוויזיה רוצה אותך כוכב, מיידי. ואם אתה לא כזה - היא לא רוצה להשקיע בך. אין לה זמן לתת לך.

     

    'שום פלפל' נתנה לי הזדמנות לפלרטט מול המצלמה, להתבייש מולה, לגמגם מולה, לעשות את כל הטעויות. מקום חם ומחבק. עד שעברתי לקשת. בשיחה עם אבי ניר המנכ"ל הוא אמר, "אנחנו רוצים אותך כבר הרבה זמן. כי כל מה שעשינו מולך, לא הצלחנו". מאוחר יותר היה גם ניסיון להחיות את 'שום פלפל' בערוץ 1, אבל שם כבר קרה מה שקרה (כהן נדרש לכאורה להעביר את ההפקה לידי מקורבים לבכירים בערוץ, לגזירת קופון עסיסי – י"נ). הנושא הזה בחקירה, ולכן לא נוכל להוסיף.

     

    מאסטר שף

     

    זו עבודה קשה. סשן של 50־60 דקות, ואז עוד אחד, ועוד אחד, שתי הפסקות ביום. יוצא בשבע בבוקר, בחצות עדיין טועמים אוכל, חוזר אחרי אחת בלילה. נורא. ותוך כדי, כל העניינים האחרים שיש לי, "הגיעו 17 איש", עובד כל הזמן, כמו טייס.

     

    מיד אחרי שהתוכנית עלתה, מישהו ב'קשת' אמר לי, "תרשום עוד עשר שנים קדימה". וצדק. כי היא באה בטוב לאנשים. בלי מניפולציות או התעללויות. וואו, איך זה יכול להיות שעושים את התוכנית הכי מצליחה בישראל, ואף אחד לא דוקר את השני? תוכנית מאוד הגונה. בניגוד למה שאנשים אומרים פה ושם, "מכור", "התערבות של ההפקה", אין שום דבר כזה. אנחנו לא עושים את הליהוק ההתחלתי, שופטים כראות עינינו, וגם כשיודעים שמישהו מוצא חן בעיני ההפקה, זה לא מעניין אותנו.

     

    אש גבוהה

     

    הסערות והתקריות שמאפיינות הרבה שפים קשורות גם לאישיות שלהם. אם אפשר לזקק את זה לדבר אחד, זה אינטליגנציה רגשית נמוכה. היא גורמת למערכת של קצרים ופיצוצים והיעלבויות, פגיעה באגו, פחדים נוראים. למזלי, אני בא מבית שחיבק אותי ואהב אותי ואמר לי שצריך לעבוד קשה, אבל גם הבטיח לי גדולות. בדיעבד, גם היה לי מזל.

     

    צריך לזכור שמסעדה היא עסק נורא־נורא שביר. עם השנים הלחץ ורמת המתח לא יורדים. אתה אחראי לרגעים חשובים או אינטימיים של אנשים, שהם רוצים להנציח. "אצלך ב'קרן' הצעתי נישואים". "אצלך חתמנו על חוזה". אתה נעשה חלק מרגע משמעותי מאוד של אנשים, זו אחריות גדולה. ואם אתה מאכזב שם, אתה רוצה למות!

     

    גם המקום שאנחנו חיים בו מעצים כל אכזבה. פה על דבר קטן, המארחת ענתה לך בטלפון, ונדמה לך שהיא עשתה את זה בלי תשומת לב – מה זה, העליבה אותי! אחד אחר מגיע ומחכה עוד חמש דקות לשולחן שלו, פשוט רוצה להתפוצץ! זה שהשולחן הקודם מאחר מעבר לזמן שלו ועדיין לא קם, זה לא מעניין אותו. אנחנו בישראל חיים על חבל דק והכל מפוצץ אותנו. מסעדות, לפעמים בצדק ולפעמים לא, הן הכתובת, גם ליוקר המחיה וגם לעצבים הרופפים שלנו.

     

    משפחה

     

    עוד מעט אני סוגר 25 שנה עם סיגל, תכף חתונת כסף. ביומולדת 50 שלי הפתעתי אותה והצעתי נישואים פעם שנייה. התחתנו שוב, בלי להתגרש כמובן, עם חופה וטבעת. יש לנו שלושה ילדים, הבן אורי 13, הבנות מאיה 17 וטל 19. ילדים מדהימים. הייתי שמח לעוד שתי בנות בבית. באמת, עומד מאחורי האמירה הזו.

     

    עוד שנה וחצי אהיה בן 60. כל הזמן אני בודק מה עשיתי, ומה עוד אעשה. היום אני כבר מבין במה אתעסק ב־15 השנים הבאות, או 20, במקרה המדהים. אני רוצה להיות בריא, לטייל הרבה בחו"ל, דבר שלא עשיתי שנים, תמיד זה משהו לחוץ עם העבודה והטלפון. טיול החלום יתחיל בשנה הבאה, ביומולדת 50 לסיגל, תוכנית שאני לא מגלה. שולחים את האלפא שלה בעקבותינו, ויוצאים איתה למסע.

     

    MKR

     

    רותי ברודו היא דמות מרעננת מאוד בנוף הטלוויזיה שלנו. אני הצלחתי לשכנע אותה להצטרף. הייתה לנו פגישה לפני חמש שנים, לא באמת הכרנו קודם, היא הייתה סגורה בעולם ובאנשים שלה, ואני בשלי. הצעתי לה זוגיות טלוויזיונית. ואחד הדברים ששיכנעו אותה, מעבר למצב ושאולי כדאי לה לצאת קצת החוצה - שזה איתי. שזה יהיה בסדר, והיא לא תיזרק לשום מקום שהיא לא תרגיש בו נוח. כמו שהיא אמרה בראיון, "לחיים כהן לא אומרים לא". אז כן אומרים לי לא, אבל זה היה רגע של חסד, בעולם שלה ושלי, והיא הסכימה. השאר הוא היסטוריה.

      

    זוגיות טלוויזיונית. כהן וברודו ב־'MKR'
    זוגיות טלוויזיונית. כהן וברודו ב־'MKR'

    'MKR - המטבח המנצח' הפכה להיות כמו טלנובלה. היא נגמרת ואתה רוצה לדעת מה יש בפרק הבא. אתמול אמר לי נהג מונית, "מה זה, לא היה שידור! רוצה לדעת מה קורה!" אז זה סוד ההצלחה שלה. זו הגאונות של אבי (ניר). 'MKR' (משודרת בקשת 12 בראשון עד שלישי בשעה 21:00). היא עַם ישראל, כמו 'מאסטר שף', רק עולה מדרגה. יושבים אנשים, כמו ביום שישי סביב השולחן, ומדברים. כמו בליל הסדר, כשאתה מתפלל שיהיה שלום, כי כולם אוכלים אחד את השני, ואז מתחילה הרכילות, וההיא ככה, ואת זה אוהבים יותר, ושאלוהים ישמור שזה יעבור בשלום, ולפעמים לא עובר בשלום. 'MKR' היא ליל הסדר של עם ישראל.

     

    העתיד

     

    רגע האמת יגיע בקרוב, כש'מאסטר שף' תעלה לאוויר. אצטרך להחליט בינה לבין 'MKR'. אני לא חושב שאפשר לשחק בשתי הקבוצות. גם לא אוכל פיזית. יש לי כמה פרויקטים. אחד באיביזה 2019 עם מלון W, אחרי הפרויקט באמסטרדם, מסעדה שמזכירה את 'יפו־תל אביב', ובר ולאונג' וכל האוכל של המלון. השני בלונדון 2020, סוג של 'יפו־תל אביב' במלון 'בלייקס' בשורדיץ'. ועכשיו קיבלתי גם הצעה בפראג. וגם 'דיקסי'. וגם 'פילדלפיה', שפתחתי לפני 12 שנה, בגב של בית העלמין, ככה אני מבקר את ההורים שלי והולך לאכול. ועוד מסעדה שלה בצומת הכפר הירוק. וגם ייעוץ קולינרי. וגם תוכניות טלוויזיה. יש גבול! גם אמא שלי לא הצליחה לעשות עוד אחד כמוני, אז אני אצליח?

     

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 13.11.18 , 18:58